השקט המתעתע בגבול הצפון הופר ב-12 ביולי 2006. עשרות פצצות מרגמה התפוצצו בגליל המערבי, ובחסותן חדרו לוחמי חיזבאללה את גדר המערכת סמוך למושב זרעית, תקפו סיור של צה"ל וחטפו את אהוד גולדווסר ואלדד רגב. האות לפתיחת מלחמת לבנון השנייה ניתן. ישראל כולה נכנסה לסחרור ביטחוני שהדיו ניכרים גם כיום, 11 שנים לאחר הקרבות. עבור אזרחים רבים, הפרידה המלחמה בין חייהם עד אותו בוקר, ומאותו רגע ואילך. שלמה אזולאי היה אחד מהם.
ברגעים שבהם נחטפו גולדווסר ורגב, קיבל אזולאי שיחת טלפון בהולה מבנו ששהה באותה עת עם פועלים זרים במטע המשפחתי במושב זרעית. היה זה יום הקטיף הראשון והחגיגי של יבול הנקטרינות, אך בנו הודיע לו מעבר לקו כי הוא והפועלים נמצאים תחת מתקפת טילים, וביקש ממנו לחלץ אותם בדחיפות מהמטע. בדיעבד, הייתה זו מכת האש הראשונה של חיזבאללה במלחמה, מאות מטרים בלבד מנקודת החטיפה.
"התחילו ליפול פצמ"רים פה בשטח, ואמרתי לו לעמוד בפינה ולהיצמד כמה שיותר לשער האחורי של המטע, וכשאני אגיע, אני אסתובב ואקח אותו ואת הפועלים", שיחזר השבוע אזולאי בשיחה עם וואלה! NEWS. "הצלחתי להגיע למקום אבל לא הצלחתי לחזור. כשהגעתי למטע, היה ירי ארטילרי מסיבי. התחלתי להסתובב עם הרכב עד שנפלו לידי שני טילי סאגר. הרכב נפגע וכל הגוף שלי ספג רסיסים".
אזולאי ירד מהטנדר כשהוא מדמם בכל חלקי גופו. "כשהבן שלי ראה אותי הוא נלחץ, קפץ מעל הגדר ורץ לעברי", סיפר. "אף אחד מהצבא לא יכל לחלץ אותי בגלל כל הבלגן בגזרה. הרכב היה כבר מושבת מהפגיעה של הסאגר, והתחלנו לנוע ברגל לכיוון המושב, כשכולי מדמם. לא נתתי לאף אחד לגעת בי כי כל הגוף שלי בער מהרסיסים, עד שהגעתי לכניסה של היישוב ושם העבירו אותי עם הג'יפ של המג"ד לצד השני של היישוב. את קטע הנסיעה הזה אני לא זוכר, איבדתי אותו ועד היום הוא חסר לי".
כשהגיע למרכז הרפואי לגליל בנהריה, מצבו של אזולאי הוגדר בינוני, אך שלושה ימים בלבד לאחר מכן, כשהתבקש לעבור עם יתר המאושפזים בעיר המופגזת למקלט, הוא הסביר כי הוא פוחד ממקומות סגורים, ויתר על המשך האשפוז וחזר לביתו. כשהמלחמה הסתיימה, החלו הסיוטים. "לא הצלחתי לישון בלילות, היו לי חלומות שמנסים לחטוף אותי, וסבלתי מהתקפי זעם וחרדות", שיחזר. הפצוע האזרחי הראשון של המלחמה אובחן לימים כסובל מפוסט-טראומה, שעמה הוא מתמודד עד היום, בין היתר באמצעות שתי "חברות נפש" שדרכו הצטלבה עמן באותו בוקר - הכיפה הסרוגה שמסתתרת מאחורי כובע הקסקט שמגן עליו מהשמש במטע, והמשקפת שמסייעת לו להתמודד עם הלא נודע הממתין מעבר לגדר הגבול הסמוכה.
"אחרי המלחמה כמעט ולא היו בתים על הרכס שמולנו, אבל מאז כל הרכס התמלא. חלק לא קטן מהבתים שם עכשיו אפילו לא היו כאן בשנה שעברה", הסביר אזולאי כשהוא מצביע לכיוון הכפר הלבנוני מרוו'חין. "הם עובדים כל היום ואני מבחין בשינוי יומיומי. זה בולט במיוחד בשבת, כי כשכל המושב שקט, שומעים היטב את הבאגרים שלהם שכל הזמן חופרים".
השוואה בין קו הרכס הנוכחי לזה שעמד מול עינינו בסיור דומה שערכנו עמו לפני כשנה מציגה פער העולה בקנה אחד עם דבריו. מבנים נוספים התווספו למגדלי השמירה השחורים בסמוך לגבול, שדבר קיומם נחשף לראשונה בוואלה! NEWS לפני למעלה משנה, ורק לאחרונה התריע צה"ל כי הם שייכים לחיזבאללה. מגדל מים תמים למראה אף נצבע בתכלת ועוטה כעת בראשו כיפת זהב. "זה נראה כמו דגם מוקטן של מסגד אל-אקצה שהם הקימו לפני כמה שנים במארון א-ראס, מול מושב אביבים", אמר אזולאי. "זה נראה כמו מגדל מים, אבל יש עליו אנטנות קשר, וכך גם על רוב המבנים על ההר. כל בית פה הוא עמדה ואף אחד מהם לא היה קיים פה לאחר המלחמה. גם אין על המבנים מכלים שחורים לאגירת מים, על הגגות יש בעיקר אנטנות ובחלונות אין בכלל שמשות. כשאני מרסס בלילה את המטע, אני לא רואה בהם אורות בכלל".
בבניין אחד בלבד, על פי אזולאי, ניכרת פעילות כלשהי בשעות החשיכה. "שם ניתן להבחין בלילות באישה שיוצאת לנער שטיח מחלון הקומה השנייה, ואחר כך מכניסה אותו. כשהיא יוצאת, רואים מישהו יושב למטה ומתצפת. חיזבאללה הצית פעמיים את היער שבשטח שלנו. אני מאמין שהם עשו את זה כדי שאנשי מודיעין שלנו לא יסתתרו בו כדי להתקרב למבנים ולנסות להבין מה קורה שם".
בנקודה אחרת הסמוכה למטע ולגבול, הקים צה"ל בשנה שעברה מערום אבנים גדול, "כדי שחיזבאללה לא יראה את הציר שמוביל לבסיס הצבאי ולמושב", לשון אזולאי. "יש גם בוטק'ה חדש אצלהם, מבנה לבן עם דגל לבן. הם מנסים להטעות שזה כאילו שייך לאו"ם, אבל זה סתם דגל. אין עליו לוגו ואת האותיות UN. המבנה הזה נמצא מול מוצב נורית. בשנה שעברה הצבא זלזל כשהתרענו שצצו מגדלי שמירה שחורים צמוד לגבול, ורק עכשיו הם התעוררו".
החלל התת-קרקעי
בשנים האחרונות עלו חששות כבדים מצד תושבי זרעית מפני חפירת מנהרות התקפיות לשטח ישראל, ותושבים בקו הבתים הראשון הנושק לגבול התלוננו בפני צה"ל על רעשי חפירות הנשמעים בלילות. תשומת הלב הציבורית שעוררו הביאה לפני כשנתיים וחצי את צה"ל לבדוק אם אכן קיימות מנהרות, אך צה"ל שלל את הטענות והסביר כי מדובר בחללים תת-קרקעיים טבעיים, ולא בחפירה מכוונת.
"נסראללה מצהיר כבר כמה שנים שבכוונתו לכבוש את הגליל. בצה"ל וביישובי הגדר מתרגלים ונערכים לתרחיש שחיזבאללה יצליח להשתלט על יישוב גדר", אמר אזולאי. "אני מאמין שהחתירה למגע הראשונה של חיזבאללה תהיה להגיע לזרעית ולבסיס הצבאי, בהפתעה מאחורה, דרך מנהרה שהפתח שלה יהיה בעורף היישוב. הצבא אמר שהתגלו חללים טבעיים, אבל אי אפשר לדעת אם חיזבאללה התחבר אליהם בחציבות שהם עושים כאן כל הזמן. במהלך החיפושים, חשף צה"ל פיר בסמוך לגבול, אבל הם לא בדקו אותו ורק מילאו אותו בבטון".
חששותיו של אזולאי עלו מדרגה לפני כארבעה חודשים, כשצפה באחד הלילות מרחוק במה שהוא מגדיר כתרגיל באש חיה של חיזבאללה לכיבוש יישוב. "נולדתי במושב גורן ועליתי לזרעית ב-1980. אף פעם חיזבאללה לא העז לעשות תרגיל כזה במרוו'חין. לא היה דבר כזה. באותו יום התרעתי בפני הצבא ואמרתי שיש שם פעילות לא שגרתית. אף אחד לא יכול היה להסביר מה זה היה, אבל אני חושש שהם תרגלו השתלטות על יישוב ישראלי".
כמו רובו המוחלט של הציבור , גם אזולאי ניזון מהדיווחים החדשותיות על התעצמות חיזבאללה ועל שיפור יכולותיו מאז הפסקת האש עם ישראל, אך לא הדברים שהוא קולט במשקפת ולא שאלתי באשר לחייו כאן בצל טראומת הפציעה צפויים להזיז אותו מגבול הצפון. "אני מחובר לאדמה והחקלאות נותנת לי כוח", הסביר. "אני לא יכול לעשות שום דבר אחר. כל ישראל לא מוגנת והיום כבר אין ביטחון לאף אחד בשום מקום בעולם. אם אני אגיד שמסוכן פה ואעזוב, אז מי יישאר?".