פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורבן המורה שתקף מינית אותו ואת אחיו נחשף: "הפך אותי מחי למת"

      בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, גולל יעקב רייניץ את סיפור התקיפה שעבר בידי אהרון ליסון, שנשלח לשבע שנות מאסר. "הייתי עבורו גוש בשר, ללא חשק וללא רצון, הוא שלט בי לגמרי", סיפר. "זה לא יום שמחה, זה יום של חשבון נפש"

      יעקב רייניץ ואהרון ליסון (צילום מסך , פייסבוק)
      "יום של סגירת מעגל". רייניץ בילדותו והמורה ליסון (צילום מתוך פייסבוק)

      יעקב רייניץ, האח הבכור מבין השלושה שהותקפו מינית בידי המורה אהרון ליסון, שאתמול (רביעי) נגזרו עליו שבע שנות מאסר, פרסם הערב פוסט בפייסבוק ובו חשף את עמדתו ותחושותיו לגבי הפרשה. "זה לא יום שמחה בשבילי. זה יום של חשבון נפש. יום של צער. יום של סגירת מעגל", כתב בסיכום דבריו.

      "כילד חרדי לא שמעתי בחיים את צמד המילים 'פגיעה מינית'. הוריי תמיד הזהירו מפני 'אנשים מסוכנים וחולים' שנוגעים בילדים, ואם בגן הציבורי מישהו זר מתקרב לגעת בי, ישר לצעוק ולברוח, לרוץ הביתה ולספר את אשר אירע. אם במקווה אדם זר חולני מנסה להתקרב אלי, לדעת שזה מסוכן, לצעוק ולברוח. אבל גם בחלומות השחורים ביותר לא שיערתי שגם האיש האהוב והמיוחד הזה, 'הרב ליסון', עליו הכוונה. הוא היה המורה והרב הכי נערץ עלי. הוא היה כל עולמי, בו בטחתי בזמנים קשים, הוא היה הדמות העילאית ביותר עבורי בתור ילד קטן", כתב.

      "האיש הזה ניצל אותי עבור סיפוקו המיני עשרות פעמים! ואם גופי הקטן לא הצליח לספק עבורו תענוג מיני בחלוף הזמן, אז קדימה. הרי בדיוק בשביל זה יש לי עוד שלושה אחים מתחתיי!", סיפר בגילוי לב. "בשנים שליסון פגע בי, הייתי בעיניו לגוש בשר קטן ויפה. ועשיתי את מטרותיו נאמנה. ללא חשק ורצון, הוא שלט בי לגמרי. לא הבנתי מה קורה, ודם אדום מעולם לא התפרץ ממני. ממש כמו שבגופה של מת אפשר לבעוט ואף לקרוע עור וגידים, אבל המת לא ירגיש זאת. אולי כן, אבל את קול הזעקה מעולם לא ישמיע. (...) כך עברו עלי שנות הפגיעה, מאדם חי הפכתי למת. דם רב ממני יצא, אך לא אדום היה ולכן לא השמעתי זעקה".

      מורה החשוד במעשי סדום בתלמידיו מובא להארכת מעצר בבית משפט השלום ירושלים (נועם מושקוביץ)
      ליסון בהארכת מעצרו (צילום: נועם מושקוביץ)

      בהמשך, גולל את מהלך האירועים לאחר הגשת התלונה. "המון קולות הושמעו, של רבנים ואישי ציבור, של חברים שכנים ומכרים, מהשכונה ומספסל הלימודים. המון זעם וכעס היה, אך הוא הופנה אלינו המתלוננים דווקא", כתב. "חיי השתנו לחלוטין, מהר גבוה ומקום בטוח, חברים וסביבה אוהבת, מוביל ומרכז, ביטחון עצמי שופע. לשיא חדש של שפל שלא הכרתי. לעומק גיהינום בוער באש שורפת שמכלה הכול. את כל מה שהיה לי, כל מה שחלמתי. היחידים שהיו שם, שידעו וראו את הזוועות שעברתי היו הוא ואלוקים".

      לדבריו, "העדות שלי בבית משפט הייתה אחד האירועים הקשים בכל ההליך. אחד השלבים הקשים ביותר היו 'עדי אופי, ועדי הגנה'. זהו שלב שיש לנאשם זכות להביא עדים שיעידו לטובתו/לרעתינו. הוא הביא עשרות עדים, את כולם הכרתי. חלקם הגדול היו מורים ורבנים שלימדו אותי בישיבה במשך שנים, חלקם היו אנשים שאהבתי, כיבדתי, הערכתי. וביום אחד הם הופיעו שם. בהתחלה חטפתי שוק. ואז הגיע עוד דיון ועוד רב בעל שם, ועוד דיון ועוד משפיע מוכר... והתרגלתי. יותר נכון. התנתקתי".

      לסיכום, כתב: "על סיפור חיי ניתן יהיה לומר בעוד כמה שנים אולי תם, אך לא נשלם. כי לסיפור הזה אין סוף. הפצעים יישארו מדממים לעד כי אין פינצטה בעולם שיכולה לגעת בעומק רובד נפשי כפי שליסון הצליח לגעת. לפגוע. לשרוף. ובנקודות אלו שהנבלה כן הצליחה לגעת. למשש. להרגיש ולרגש - כבר אין תקנה. הנה, אני כיום בשליחות בבית חבד הונג קונג. משתדל לקחת אוויר, לעזור ולסייע, ללמוד עם מי שצריך. ובעיקר, פסק זמן. ואתה מר ליסון, אין לי מושג מה יגרום לרפא את כל הפצעים והמוגלות שפתחת לכל כך הרבה ילדים שלא טעמו טעם חטא. אז קדימה מנוול, תידחף לכלא. אבל בחייאת, די עם הראש הזקוף – זה לא מה שיעזור לך".


      (עדכון ראשון: 23:36)