בדלתיים סגורות, נתניהו הכריז על ישראל כשליחת אירופה למזרח התיכון

"אירופה נגמרת בישראל. מזרחה מישראל, אין יותר אירופה". מדובר באחד המשפטים החשובים ביותר בדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיגי מרובע וישגראד – פולין, צ'כיה, סלובקיה והונגריה – בפגישה סגורה. דברי ראש הממשלה מהדהדים תיאוריה. את אחד הביטויים המודרניים הידועים בעולם: התנגשות הציביליזציות. נתניהו מסביר למרכז אירופה שישראל, היום, היא מוצב חוץ של הציביליזציה האירופית, כפי שהם עצמם היו בתקופות שונות.

הדברים פורסמו לאחר שהועברו בטעות לעיתונאים המלווים את פמלייתו. מדובר במתקפה פוליטים חריפה על האיחוד האירופי – שותף מרכזי למסחר, לשיתוף פעולה מדעי ולעתים קרובות גם בן ברית מדיני. אבל היא תישכח, או תונח בצד לטובת היחסים המורכבים בין ירושלים לבריסל. אחרי הכול, זו אינה המבוכה הראשונה וגם לא האחרונה של מנהיג שלא התכוון שהתבטאויותיו בחדר סגור יתפרסמו.

הדברים האלה נאמרים למשטרים שחולקים עם ישראל ראיית עולם מסוימת: דגש על מדינת לאום, חשדנות כלפי הצד הפוליטי של האיחוד האירופי, שמרנות פוליטית ודתית, התנגדות לרב-לאומיות, לקבלת פליטים ולליברליזם מודרני בסגנון אירופי. אם נתניהו היה נפגש, נניח, עם מנהיגי סקנדינביה, היה מדגיש דברים אחרים לחלוטין המשותפים לשתי המדינות הללו, ובצדק – כך צריך לנהוג.

בשנת 1993 פרסם פרופסור סמואל הנטינגטון את מאמרו, שהצית ויכוחים מתמשכים. הימין השמרני קיבל את התיאור שבו ראה הנטינגטון את העולם, ואולם השמאל הליברלי לא. לטענתו, ההיסטוריה מתפתחת במאבקים שמעגליהם הולכים וגדלים בהתאם למספר המשתתפים במלחמות ופריסתן בעולם. בתחילה היו מאבקי אצילים מקומיים למדי. עם שלום ווסטפליה, כשאירופה קיבלה בערך את דמותה, המעבר היה למאבקים בין מדינות – כמו אלה שהוביל נפוליאון. ב-1917, עם המהפכה הרוסית, הגיע שלב נוסף: מלחמות בין אידאולוגיות, ששיאן המדמם הוא מלחמת העולם השנייה, בין הנאציזם, הפאשיזם, המערב הליברלי והבולשביזם. אבל גם המלחמה הקרה המשיכה את המאבק הזה, הגלובלי כמעט לחלוטין. ומ-1989, נפילת חומת ברלין, נכנסנו לשלב האחרון והנורא, מלחמת ציביליזציות, שסמלה הוא הטרור הגלובלי.

שמונה ציביליזציות מונה הנטינגטון: המערב, האסלאם, התרבות הקונפוציאנית (סין אך גם טייוואן, הונג קונג וסינגפור), האורתודוקסיה הסלבית (רוסיה, אוקראינה ובלרוס), הודו, יפן, אפריקה ואמריקה הלטינית. הן שונות ביחסי האדם והקבוצה, הגבר והאישה, האדם והאל. ובכל אלה, המערב נמצא בפינה אחת של הזירה, וקוראי התיגר על הסדר הנוכחי. דבריו נכתבו שמונה שנים לפני הפיגוע במגדלים התאומים, כשברית המועצות התפוררה, הגוש הקומוניסטי לא היה קיים עוד, סין טרם זינקה, האסלאם עוד לא נחשב איום ונראה היה, כדברי מאמר אחר שכתב פוקויאמה, שאכן ההיסטוריה הסתיימה, שהמערב ניצח סופית. אחד מהוויכוחים המתמשכים עסק באפשרות שהעולם לא בהכרח שרוי במלחמת ציביליזציות, אלא במאבקים פנימיים בתוכן, בעיקר באסלאם.

מהתבטאותו של ראש הממשלה, עולה כי הוא מקבל את התיאוריה לחלוטין. וכאן עולה שאלה נוספת, והיא אולי חשובה יותר בימינו: מהי בעצם אירופה? האם מדובר במושג גיאוגרפי, דתי, היסטורי. פוליטי או תרבותי? כי בכל אחד מהמקרים האלה, גבולה הוא שונה. גיאוגרפית, אירופה משתרעת עד הרי אורל. היסטורית, כל אחד רצה להראות שהוא עדיין אירופה, אבל יריבו השנוא כבר לא. האם איים בים התיכון הם אירופה? מלטה, למשל, הוא חברה באיחוד האירופי שחלק משפתה הוא ערבית? ומה עם רוסיה וטורקיה? האם מדובר במועדון נוצרי וזה המצב כעת? האם מועדון פוליטי? ומה עם האיחוד האירופי? שווייץ ונורבגיה לא חברות בו, ואיש לא יכחיש שהן ליבה אירופית כשרה למהדרין. וההיסטוריה, זו שחצתה את אירופה בחומת ברלין והשאירה את פראג, נניח, שהיא מערבית לווינה וחלק בלתי נפרד מהתרבות האירופית בחוץ? האם אוקראינה תוכנס למועדון? האם הארץ שבה שלטו הקוזקים, שכיום חצויה פוליטית היא אירופה? תלוי מי מגדיר, תלוי מתי.

תמיד היו עמים גאים שראו בעצמם את מגני הציביליזציה, מגני המערב. מסדרי האבירים הנוצרים, הסרבים, בגיאורגים, הארמנים, הפולנים – וכעת ישראל. כולם רואים בעצמם את החומה הקסומה, העוצרת את המהלכים הלבנים המאיימים שם בחוץ. פעם האיום היה שבטי הנוודים, וכיום זהו האסלאם.

הרמזים ערבו לנמעניהם. המארח ויקטור אורבן מכיר את ההיסטוריה של ארצו, ודברי נתניהו הדהדו לו את עלילות ינוש הונדאי, הגיבור ההונגרי שלחם בעותמנים שכבשו את הונגריה. אבל יש בעיה – אחת ההאשמות נגד ישראל היא שמדובר במדינה קולוניאליסטית ומלאכותית שהיא למעשה שתולה של האימפריאליסטים האירופים. וישראל מסבירה, ובצדק מוחלט, שהמקרה שלה שונה לחלוטין מהמקרה של המתיישבים הבריטים בקניה, או הצרפתים בתוניס. דברי נתניהו הופכים אותנו לשליחי המערב, למוצב אירופי. משימה שאירופה לא שלחה אותנו אליה, ומתנערת מאתנו כשאנו מסבירים שאנו מגנים על התרבות האירופית - זו שחלק ממנה ביקש להשמיד אותנו לפני פחות ממאה שנה - מפני האסלאם.

אירופה במשבר זהות ודברי ראש הממשלה משקפים זאת. מדינות מרכז אירופה מבקשות לשמר את זהותן ההיסטורית ולא לבטל אותה מפני גלובליות אירופית חונקת. האיחוד האירופי מנסה להתנהל בעולם משתנה, נסוג מרעיון "מדינת אירופה", מחשב מסלול מחדש אחרי הברקזיט. האם אירופה תהיה רק איחוד מכס ומיסים? האם ישות גיאוגרפית ופוליטית? מה בעצם מחבר בין גרמניה ויוון, בין לוקסמבורג ופולין? יש מחבר. אולי לא ציביליזציה במלוא מובן המילה, הרי המושג עצמו השתנה עם השנים, אבל ישנה מסורת, שפה, דת, מנהגים, מערכת משפטית, זכויות אזרח. היום אירופה היא רעיון של דמוקרטיה, של משפט ושל זכויות. וכמו כל רעיון היא משתנה, ולא תמיד לטובה.

אנו חושבים על אירופה, על היבשת הזקנה, הליברלית, שאולי כבר תש כוחה מלהתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד. שווה לזכור שמי שהגדיר אותה מלכתחילה היו היוונים, כאשר הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", עשה את האבחנה בין ציביליזציה לברברים. אם נעיין במיתוסים, בטרגדיות שלהם נגלה מלחמות אכזריות ונקמות איומות, לא בדיוק מחאות דיפלומטיות מנומסות.

"אירופה" הייתה נסיכה. מלך האלים, זאוס היווני שהתגלגל ליופיטר הרומאי, חשק בה. הוא התחפש לפר יפהפה כדי להתחמק מהרה הקנאית, כרע ברך לפניה, וכשעלתה פרץ בדהרה ועשה בה את זממו. כלומר, היבשת הכה תרבותית נקראת על שם מעשה אונס. ומהמעשה צמח הביטוי "מה שמותר ליופיטר אסור לשור". וצריך לעתים לזכור גם את הביטוי הזה ומשמעותו הצינית והמפוכחת. דברי נתניהו, שנאמרו בחוסר תקינות פוליטית, כפי שהודה בעצמו, אמרו בעצם: אולי האיחוד האירופי מנסה להתנהל אחרת, אבל בעולמנו עדיין הכוח קריטי, החזק הוא הקובע את החוקים, ואירופה והעולם כולו לא סיימו – ואולי גם לא יסיימו – את המאבק למען הדמוקרטיה והערכים, ולישראל תפקיד מרכזי בו.


(פרסום ראשון: 22:49)