לא רק מרקל: הברית המרכז-אירופית שתציל את ישראל בקרב הדיפלומטי

ועידת מדינות וישגראד, שתתכנס היום (רביעי) בהונגריה, תארח את ראש הממשלה בנימין נתניהו. עבור ישראל קבוצת המדינות – צ'כיה, הונגריה, פולין וסלובקיה – החברות כולן באיחוד האירופי ובברית נאט"ו, עשויה להיות קלף משמעותי בחפיסת הקלפים הדיפלומטית, שלעתים מצומקת למדי. ארבעה קולות באיחוד האירופי או ארבעה קולות בנאט"ו יכולים לעיתים לעשות את ההבדל בין החלטה מאוזנת לאנטי-ישראלית, בין גינוי להתעלמות ואף בין ניטרליות למדיניות פרו-ישראלית.

מרובע וישגראד, או קבוצת וישגראד, החל את דרכו לפחות בעידן המודרני כמשולש מדינות – כשצ'כיה וסלובקיה עוד היו מדינה אחת, צ'כוסלובקיה – אולם אז נפרדו הצ'כים והסלובקים בגירושים ידידותיים למחצה, ודאי אם נשווה את ההליכה איש לדרכו בלא אף ירייה למה שהתרחש באותו בזמן במרחק לא גדול, במדינות יוגוסלביה לשעבר. כעת הפכה הקבוצה למרובע, שזכה לקיצור V4.

אין זו ברית רשמית, כלכלית או צבאית, וממילא אין בכך צורך. כל ארבע המדינות התקבלו יחד לאיחוד האירופי ולנאט"ו – הברית הכלכלית והביטוח הצבאי מכוסים. אולם גם בארגונים רב-לאומיים – או אולי במיוחד בארגונים כאלה – יש משקל למספרים ולאצבעות בהחלטות הנקבעות על פי רוב, ודאי על פי זכות וטו.

גם מדינות סקנדינביה או ברית בנלוקס – בלגיה, הולנד ולוקסמבורג – משתפות פעולה כדי ליצור גושים, שיכולים להשיג הרבה יותר מכמה מדינות קטנות הפועלות במבודד. לגושים האלה יש משקל, אולם למדינות וישגראד יש משקל והשפעה משמעותיים, לעתים קרובות בשונה ממייסדות האיחוד האירופי, בזכות כמות התושבים הרבה שלהן ביחס לסקנדינביה או לבנלוקס – נקודה משמעותית באיחוד.

אל מדינות וישגראד פנתה ארצות הברית של ג'ורג' בוש הבן כשחיפשה את אירופה החדשה, שתצא עמה למלחמת עיראק, או מדינות שיסכמו לארח בתחומן מתקנים מסוימים שהשתיקה יפה להם במסגרת המלחמה בטרור. אליהן – או אל חלקן – נושאת גם ישראל לעתים קרובות את עיניה בהצבעות האיחוד האירופי בנושאי המזרח התיכון.

שמה של הברית לא נבחר במקרה. טירת וישגראד בהונגריה, שבה נערך מפגש המנהיגים הראשון בעידן החדש, אינה מקום מקרי. זה גם המקום שבו נכרתה הברית המקורית בין הממלכות שלימים יולידו את המדינות המודרניות – בשנת 1335 נפגשו שם, במטרה לבחון דרכים חדשות לפריצה לשווקים האירופיים, מלך פולין קז'ימייז' השלישי, "הגדול", מלך הונגריה קרולי הראשון ודוכס לוקסמבורג ומלך בוהמיה יאן העיוור (למרות שהיה עיוור שנים רבות, הוא מת לבסוף מחץ אנגלי, כשהוביל את כוחותיו לצד הצרפתים בקרב קרסי תשע שנים לאחר אותה פגישה).

מאז המאה ה-14, כמובן, אירופה השתנתה ללא הכר, אבל נותרו כמה מכנים משותפים בין המדינות ובין העמים. כולם – גם אם פולין באופן חלקי – היו חלק מהאימפריה ההבסבורגית, האוסטרו-הונגרית. פולין אמנם חולקה וחוסלה בידי שכנותיה, וגם ההונגרים, הצ'כים והסלובקים לא היו עצמאיים, אבל יחסית לעמי הבלקן מצבם היה טוב משמעותית. תרבותם שגשגה, והשלטון היה סובלני כלפיהם.

בתום מלחמת העולם הראשונה פולין וצ'כוסלובקיה קיבלו עצמאות, לראשונה זה דורות במסגרת הסכמי ורסאי. באותם הסכמים עצמם, הונגריה איבדה שני שליש משטחה ההיסטורי ושני שליש מאוכלוסייתה, במסגרת הסכמי טריאנון. והיא זכרה – וזוכרת זאת – היטב. מדינות מרכז אירופה, כפי שנודעו בין שתי המלחמות, כרתו בריתות הגנה עם צרפת וקיוו בכל לב להמשך חולשתה של גרמניה.

זה כידוע לא קרה. וכדאי להזכיר אפיזודה שכוחה – כאשר נחתם הסכם מינכן המחפיר וחבל הסודטים נמסר בלא ירייה לגרמניה הנאצית, פולין והונגריה נגסו נתחים מהמדינה חסרת הישע: הונגריה סיפחה כשליש מסלובקיה, ופולין את אזור טשן, כששוב מנהיגי בריטניה וצרפת לוחצים על פראג להיכנע.

בזמן מלחמת העולם השנייה סלובקיה והונגריה קשרו את גורלן עם גרמניה הנאצית, במיוחד אנשי "צלב החץ" ההונגרים בשנה האחרונה למלחמה. פולין וצ'כיה הכבושות לחמו נגד הנאצים. בתום המלחמה זה לא שינה דבר מבחינת גורלן הפוליטי – מדינות מרכז אירופה הוותיקות מצאו עצמן בצד הלא נכון של ההיסטוריה, של הגבול. בנאום שנשא בפולטון, מיזורי, הזכיר וינסטון צ'רצ'יל את ארבע הבירות, כשאמר שמסך של ברזל חוצה את אירופה. אמר, וצדק לחלוטין.

שנה ורבע לאחר קריסת אותו מסך ברזל, בפברואר שנת 1991, נפגשו באותה טירה בהונגריה מנהיגי פולין, צ'כוסלובקיה והונגריה, לתאם פעילות. לקח זמן עד שהעולם כולו הבין שברית המועצות – שבעת הפסגה ב-1991 עדיין הייתה קיימת – לא תתערב בנעשה במרכז אירופה ובמזרחה, שהגוש הקומוניסטי איננו עוד. המדינות הדומות תרבותית, החולקות דת ומסורת שבו לתאם את מדיניותן. ולא בלי הצלחה.

אין זה, כמובן, אומר שהן זהות – הן לא. אבל עברו עליהן חוויות דומות, והסתכלותן על העולם היא דרך ההיסטוריה, והגיאוגרפיה. הן נמחצו היסטורית בין המעצמות – הקיסרות ההבסבורגית, פרוסיה וגרמניה יורשתה, ורוסיה, יורשתה ברית המועצות וכעת שוב רוסיה. על כן, הארגון החשוב יותר מבחינתן היא ברית נאט"ו, והן העדיפו את ארצות הברית הלוחמנית של בוש על פני האיחוד האירופי, הדיפלומטי יותר.

כעת, הונגריה ופולין מובילות את הקו הלאומני ביותר, השמרני ביותר והדתי ביותר באיחוד האירופי, ומעוררות בקביעות את כעס אחיותיהן ממערב. בכל הסוגיות, ובעיקר סביב משבר הפליטים והמהגרים, הונגריה מובילה את הקו הנוקשה ביותר. בנושאים אחרים זו פולין.

וכאן אנו נכנסים לתמונה. לישראל אין גבול משותף עם אף אחת מהמדינות האלה, אבל בסוגיות כמו הפליטים, הראייה משותפת לישראל ולמתנגדות ההגירה לאיחוד האירופי. מדינות אלה, במיוחד פולין והונגריה, שניות רק לגרמניה ביחסיהן המיוחדים עם ישראל, המבוססים על רגשי אשמה מוצדקים באשר לחלקן בשואה. יש קשרים נוספים בין המדינות – כלכליים או רגשיים, של ישראלים שמשפחותיהם עלו ממרכז אירופה.

מצבה של ישראל באיחוד האירופי אינו רע כמו שלעיתים מציירים אותו. ישראל זוכה להבנה בברלין, בלונדון, בפריז – לא מלאה, כמובן, ולא הסכמה לכל דבר. האיחוד האירופי דוחף לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, ומדינותיו תומכות כלכלית בארגונים שהם לצנינים בעיני ממשלת ישראל. ועדיין, האיחוד האירופי הוא שותף סחר מוביל – ולא פחות חשוב, שותף למחקר ופיתוח, ביטחון, מאבק בטרור ואף המדיניות במזרח התיכון. האיחוד, בכל מקרה, אינו מקשה אחת – ואי אפשר תמיד להסתמך על גרמניה.