יותר מחצי שנה חלפה מאז צבא סוריה כבש מחדש את העיר חאלב, שהייתה אחד ממעוזי האופוזיציה הגדולים ביותר מאז תחילת המלחמה ב-2011. כוחות המשטר של בשאר אסד, בסיוע רוסיה, איראן וחיזבאללה, השלימו בדצמבר את אחד הניצחונות החשובים ביותר שלהם בהפצצות ובהפגזות כבדות. אלו, לצד מתקפות נרחבות של המורדים, גרמו לנזק רב לתשתיות ונפגעים רבים בקרב האזרחים, רבים מהם עדיין מלקקים את פצעי העימות ומנסים להתאושש.
יאסר בן 54, גר בשכונת אל-קאסר. הוא היה עובד ציבור עד שיצא לפנסיה לפני כשנתיים. כשהמלחמה פרצה, הוא יצא להפגין נגד המשטר חרף הסכנה. התנאים היו קשים, והמצור על העיר תקופת הרמדאן אשתקד החריף את המצב כשלאנשים לא הייתה גישה למצרכים בסיסיים. בשל ההרס הרב שגרמה הלחימה, הדרכים החסומות ואפשרויות התנועה המוגבלות, יאסר היה צריך ולנסוע כל פעם 13 שעות כדי למשוך את המשכורת שלו, כשהוא מסתכן בפגיעה מירי או הפצצה.
לפני המלחמה היו בבעלותו שתי דירות בבניין שבו הוא גר, אבל אז פרצה המלחמה והבניין שלו ספג פגיעה ישירה - שלוש הקומות הראשונות של הבניין קרסו ולא השאירו סיכוי למי שהיה בתוכו. יאסר איבד את היקר לו מכל - בין ההרוגים היה גם הבן שלו שנקבר תחת ההריסות.
"נתקענו (תושבי חאלב) בין הפטיש לסדן, בין שני צדדים ללחימה ואני לא מאחל לאף אחד לעבור את הקשיים שעברנו שם", אמר יאסר, שסיפורו וסיפוריהם של תושבים אחרים פורסמו בגיליון האחרון של כתב העת של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום.
יאסר הצליח לשלוח את בנו השני לגרמניה, למרות המחיר הכלכלי הכבד והפרידה הקשה. בתו סובלת מדלקות בגידים ואין לה אפשרות לקבל טיפול רפואי מאז החלה הלחימה. בנו הצעיר התחיל ללמוד, אך המסגד שבו למד נהרס. אפילו שכנו ב- 35 שנה האחרונות עזב את העיר. למרות כל הקשיים, הוא עדיין אופטימי ומקווה לעתיד מבטיח וטוב יותר.
למוחמד, בן 48 ואב לחמישה, היה בית מלאכה בטרם פרצה המלחמה. חמשת עובדיו נמלטו עם פרוץ הקרבות, ורק לאחר שנתיים וחצי העסק חזר לפעול בסיוע השותף שלו בצל ההפגזות על העיר. היקף העבודה היה מצומצם, היה מחסור רב בחומרי גלם ואלה שהיו בנמצא היו יקרים מאוד. על אף שמרבית העיר ננטשה ואשתו הפצירה בו לעזוב, הוא מעולם לא חשב על כך והמשיך ללכת לעבודה. לדבריו, "חאלב שלפני המלחמה הייתה מקום שקט ובטוח והיה לנו הכל, אך עכשיו נותרנו בלי כלום".
האירוע הטראומתי ביותר מבחינתו היה כאשר אחיו התקשר להודיע לו שביתו ספג פגיעה ישירה ושתי בנותיו הצעירות מתו. למרבה המזל, הוא גילה שהן רק ספגו פגיעה קשה והיום הן בסדר. בעקבות המלחמה והטראומה הוא חלה בסכרת וכיום נזקק לתרופות. לילדים שלו לא הייתה ילדות אמיתית וכל מה שהם מכירים זו מלחמה, אשתו סובלת מטראומה וכל הזמן רוצה לעזוב.
ב-2012, עת התחילו הקרבות בעיר שהייתה אז המאוכלסת ביותר במדינה, השתלטו המורדים על מפעל משאבות מים והאזור הוגדר שטח צבאי. כל השטחים אל המקום נחסמו, אך למרות זאת, חאמד, בן 34 ואב לשלושה, המשיך לעבוד יחד עם חבריו כדי לאספקת המים תימשך כסדרה.
הם חיו תחת איום מתמיד בשל הלחימה הבלתי-פוסקת באזור. באחת מן הנסיעות הוא נקלע לקו האש ונפצע מירי. "הרגשנו שאנחנו חיים בתוך סרט אימה", סיפר חאמד, שהוסיף כי הם מאמינים שהעיר תוכל להשתקם.