למרות מאמצי נתניהו - טראמפ ופוטין פועלים רק למען האינטרסים שלהם

אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר את הפסקת האש בסוריה, התגובות המידיות היו מגוונות. החל בשמחה מופגנת לאיד, שציינה כי ההישענות על דונלד טראמפ ומערכת היחסים הטובה כביכול עם ולדימיר פוטין התבררה כמשענת קנה רצוץ, וכלה בתומכיו שתיארו אותו כראש ממשלה הפועל למען ביטחון ישראל גם מול המעצמות העולמיות.

השורה התחתונה היא שישראל מתנגדת להפסקת האש בדרום סוריה, עסקה שהושגה בין רוסיה לארצות הברית, כי משמעותה בין היתר היא שאיראן תישאר בסוריה. עם זאת, לא ברור כיצד בנסיבות הנוכחיות ניתן להוציא את איראן מסוריה שלא מרצונה, או את רוסיה.

זה נובע גם מחטאי הממשל האמריקני הקודם של ברק אובמה, במעשיו - הסכם הגרעין עם איראן, שלצורך השגתו התעלמו הממשל האמריקני ובעלי בריתו מכל שאר פעילויות איראן במזרח התיכון, ובמחדליו -ההתעלמות מתקיפת בשאר אסד את אזרחיו בנשק כימי לאחר אזהרה ברורה של וושינגטון שמדובר בקו אדום, וכדי להוסיף חטא על פשע – או איוולת על איוולת – הכנסת רוסיה בדלת הקדמית ובברכת ארצות הברית לסוריה.

לקריאה נוספת בנושא
נתניהו נגד הסכם המעצמות בסוריה: "ינציח נוכחות איראן מעבר לגבול"
נתניהו: "אסור שהפסקת אש בסוריה תאפשר התבססות של איראן"

אלו, לצד החשש המצמית של ארצות הברית והמערב מפני חליפות דאעש, וההתמקדות בחיסולה על חשבון כל אינטרס אחר, הביאו למצב שבו אסד, רב-מרצחים שטובח על בסיס יומי את בני עמו, שב להיות נשיא לגיטימי. אין עוד קריאות להחלפתו ולסילוקו. אירופה לא מעוניינת בעוד מיליוני פליטים סורים, ארגוני האופוזיציה למיניה וסוגיה בדמורליזציה, והמנצחות הגדולות מהמצב כעת הן איראן ורוסיה, וכן אסד וטורקיה.

הן הצליחו במטרותיהן האסטרטגיות השונות. לרוסיה יש שוב בסיס מאובטח ובעצם מדינה בתוך מדינה לחוף הים התיכון, ואיראן הוכיחה שהיא יכולה להחזיר שלטון בעל ברית מסף התהום ולייצב אותו, אמנם במחיר הרוגים רבים והון, אבל המטרה האסטרטגית הושגה. משטר אסד לא נפל, הקשר החיוני היבשתי לחיזבאללה נשמר, הכוחות הסוניים השונים, שנדמה היה פעם אחר פעם שמגיעים אל סף ניצחון וקיבלו תמיכה כזו או אחרת מארצות הברית, מקבלים כעת כתף קרה למדי. ועל התערבות אמריקנית, ודאי קרקעית במלחמת האזרחים בסוריה מעבר לתקיפות דאעש, אין כמובן מה לדבר.

ועכשיו באה העסקה. נשים בצד את השאלה למי היא טובה – והתשובה היא שהיא טובה הרבה יותר לרוסיה ואיראן מאשר לארצות הברית - אבל הנקודה המשמעותית היא שישראל לא הובאה בסוד העניינים. אולי רק בסיומם, וגם זאת לידיעה, לא להתייעצות, שלא לדבר על התיחסות להשגות.

למרות זאת, אין זה אומר הרבה. מצד רוסיה, אין כאן שום בגידה. רוסיה היא מעצמה, ומאז ומעולם גם בתור ברית המועצות, חברה לאויבי ישראל. ההסדרים בין מוסקבה לירושלים בנוגע לסוריה היו תמיד הסדרים בין חתול לדוב. החתול יכול בהחלט לשרוט את הדוב, אבל בקרב חזיתי ביניהם ברור מי ינצח. ועם כל ההתבטאויות של פוטין ונתניהו על שיתוף פעולה והבנות והמפגשים בקרמלין, בסופו של דבר רוסיה עשתה, עושה ותעשה כל דבר אך ורק לפי האינטרסים שלה. ישראל יכולה רק למחות, ותו לא.

בעניין ארצות הברית, שם לפחות היה יסוד סביר להניח שטראמפ או ממשלו לפחות יתייעצו עם ישראל. גם אם זה קרה, בשורה התחתונה גם ארצות הברית היא מעצמה הפועלת לפי האינטרסים שלה. ואיש העסקאות בבית הלבן מעוניין להגיע לעסקאות טובות, על פי תפיסתו – בין אם בסוריה, בין ישראל לפלסטינים או ברפורמת הבריאות. ברגע האמת, הוא הכריע לטובת מה שהוא רואה כדיל טוב לארצות הברית, לא לישראל. ואולי בעקבות זאת כדאי להקדיש הרהור גם לגבי עסקאות דומות בעתיד.

לישראל אין הרבה מה לעשות. מעבר למחאה הפומבית, שלא ברור עד כמה היא חכמה בעת הזו – האם באמת ישראל רוצה לספר לכל העולם שהידיד הגדול בבית הלבן לא לגמרי מתחשב ברצונותיה, פועל מאחורי גבנו וסוגר עיסקה על חשבוננו? מעבר לכך ישראל מבהירה שלא תסכים לדברים מסוימים, שכבר בעבר הבהירה שלא תסכים להם: נוכחות חיזבאללה ואיראן על הגבול בגולן. וזה לא יקרה.

יתרה מזו, ההסכם בין רוסיה לארצות הברית מבחינת המציאות בשטח לא מעלה ולא מוריד – רוסיה נשארת בסוריה ותישאר בה כל עוד זה תואם את צרכיה האסטרטגיים, שלא ישתנו בעתיד הנראה לעין, והדבר נכון גם לגבי איראן. וגם אם מלחמת האזרחים תסתיים, בהנחה שהיא תסתיים בהסדר שבמסגרתו אסד נותר בשלטון, ייתכן והיחידות הצבאיות האיראניות יחזרו הביתה במצעד ניצחון – אבל היועצים, יחידות מיוחדות, מודיעין ובעיקר השפעה עד כדי הכתבה איראנית –כל אלה יישארו בסוריה. לא על הגבול – אבל בדמשק, שזה אולי גרוע יותר.

המצב האסטרטגי בסוריה לא עומד להשתנות, בין אם יש עיסקה ובין אם לא, בין אם ישראל מסכימה ובין אם לא, ואפילו בין אם ארצות הברית מסכימה או לא.