אדם שידו נכרתה בניתוח, נקלע למרה שחורה ומחליט להתאבד. הוא עלה על גג בניין ורגע לפני הקפיצה הוא מבחין ברחוב למטה באדם שקופץ ושורק בהתלהבות. המתאבד מאמץ את עיניו ושם לב כי לאדם המקפץ חסרה לא יד אחת כי אם שתי ידיים. גידם טוטאל לוס. אאוריקה. פתאום על הגג הוא מבין שהכול יחסי ויש טעם לחיים שהרי אם אדם ששתי ידיו קטועות רוקד מאושר באמצע הרחוב ככה סתם, זה ודאי סימן עבורו. המתאבד מחליט לחיות. הוא יורד מהגג בריצה במטרה להודות לגידם העליז ולספר לו בהתרגשות על ההשראה שהעניק לו. "רק אם מותר לשאול", הוא פונה אליו, "למה אתה כל כך שמח"?
"אני לא שמח, דביל, מגרד לי בתחת".
אהבתי את הגישה. במידה מסוימת היא מסכמת את פסטיבל ההדתה השנתי ותודה למולד שהביאנו עד הלום. אני לא חושד לרגע שכוונותיהם טהורות אבל מה שכן, לזכותם יאמר שהם עוררו דיון חשוב. בהפוך על הפוך הם מעלים את נושא הזהות היהודית על השולחן. לטוב ולרע.
פעם בא חסיד לרבי מנחם מנדל מקוצק ובדמעות הודה שיש לו ספקות באמונה, האם יש דין ודיין בעולם. כלומר אם יש אלוהים.
הרבי מקוצק השיב לו: "מה אכפת לך?"
"אבל רבי" בכה החסיד, "אם אין דין ודיין מה תכלית בכל הבריאה?"
"מה אכפת לך?" ענה הקוצקר.
"אם אין דין ודיין, מה עניין בתורה?" התעקש החסיד.
"מה אכפת לך?"
"מה הרבי סח?", צווח החסיד. "כי מה יהיה אכפת לי?".
"אה, אם אכפת לך כל כך" אמר לו הקוצקר, "הרי שאתה יהודי טוב, ויהודי טוב רשאי להרהר. הוא לא ייפגע".
ואני אומר לעצמי, כמובן בשבתי כפסיכולוג בגרוש, שהחבר'ה במולד שחלקם דתל"שים הם בעצם מאוד מאוד דתיים. רק לצד השני. אדוקים ומחויבים לאמונתם עד כדי אבסורד. כי הסיפור היהודי האמיתי הוא לא שאלת קיומו של אלוהים אלא שאלת קיומו של היהודי.
הרי מה בעצם הטענה הגדולה המקופלת מאחורי כל הדוחות והכתבות בטלוויזיה? הדוסים האלו מנסים בשיטות מיסיונריות להחזיר בתשובה את ילדכם התמימים, מחדירים להם במרמה ידע על יהדות מסורתית ופוגמים בטהרתם החילונית. לצורך הדיון כאן, אני מבקש להתעלם מהמחקר הבעייתי, מההטיה הפוליטית, מהכתבות הנלוות המגמתיות, ממסכת העובדות הבעייתית והמימון הגרמני. אני תוהה איפה התופעה? איפה ההדתה? הרי אם מדובר בתופעת אמת, הבו לנו ילד אחד חילוני שחזר בתשובה בעקבות המפגש עם שיעורי ההעשרה של העמותות. הוכחה אמפירית למיסיונריות. אני יכול להראות להם רבים וטובים שחזרו בשאלה. אם להודות על האמת, הסיכוי שכמה מילדיי לא יהיו דתיים בבגרותם גבוה הרבה יותר מאשר חזרה בתשובה של ילדי חבריי החילוניים. זו הסטטיסטיקה. ואני אומר לכם, היו לי כל כך הרבה רגעים בחיים, בתפילה או שלא בתפילה שרציתי קצת מההדתה הזאת שמדברים עליה. תבלין קסם שיגרום אצלי לאמונה תמימה וחסרת ספקות, כמו בן לשבט פראי שמוטבל בידי המיסיונר ורואה את האור. אני אוהב את היהדות שלי ואין לי קיום ללא זהות יהודית אבל אמונה בבורא עולם לאו דווקא פורצת בזמן שאני מתפלל בסידור, גם לא כשמפזרים מעליה אבקת "הדתה" מוזהבת.
"אדם הולך במדבר ורואה כתובת עשויה אבנים - 'נוצרתי באקראי'", כתב הפילוסוף האתאיסט ריצ'רד טיילור בספרו "מטפיזיקה". הוא יכול להתייחס לכתובת "נוצרתי באקראי" כאל מהתלה. אך במידה שהוא אתאיסט המאמין באבולוציה ואם יתעמק קצת בנושא, כותב טיילור, הוא יגלה שהוא עצמו, חושיו, רגשותיו, תבונתו, אינם אלא כתובת "נוצרתי באקראי".
כמאמין, אני מתקשה להבין כיצד טיילור רואה בכתובת כזו, דווקא אישוש לתפיסתו. לו אני הייתי מגלה כתובת כזו במדבר, האמונה והספק היו הופכים לידיעה. אמנם הייתי מבין מהכתובת כי היושב במרומים כנראה החליט לחמוד איתי לצון, וגם מקווה שהמשך הבדיחה לא הולך להיות משהו בסגנון איוב, אך בעיקר מחפש פשר.
תא חי הוא מבנה של פחמן, חמצן, חנקן, מימן, זרחן ועוד. האטומים היסודיים בכל יצור חי, הנם חומר הקיים ביקום בשפע. כל עוד אותם אטומים מפוזרים באופן אקראי וחסר תכלית הם לכלוך, סלע, אבק, מולקולות חסרות מטרה הנישאות ברוח. אך במבנה מסודר, הם זזים, מעתיקים, מתפתחים ולבסוף כותבים את מה שאתם קוראים.
האורגניזם הפרימיטיבי ביותר שחי לפני 3.5 מיליארד שנה היה מורכב הרבה יותר מכל דבר לא חי שסבב אותו. סר פרד הויל, האסטרונום הבריטי וממפתחי תפיסת הבריאה התבונית, סיכם את מקור החיים על פי האבולוציה באופן אחר: "הסיכוי שצורות חיים מפותחות התפתחו במקרה, דומה לסיכוי שטורנדו הפוגע במחסן גרוטאות יגרום באקראי להיווצרות בואינג 747".
דיון כזה בכיתה יכול להפוך הרבה יותר דתי ומסוכן מאשר שיעור על פסח.
אם אני הייתי נכנס לכיתה כדי ללמד על יהדות הייתי מתחיל כך: יש לכם עסק עם שבט מדברי קטנטן, קשה עורף ומרדן, ששפתו קשוחה וגרונית. אומה זעירה הפועלת על ההיסטוריה באופן שאין לראותו אלא בתימהון ובפליאה. אימפריות נפלו, הבבלים, הפרסים, החיתים והפרתים. מאתונה נותרו שרידים ארכאולוגים, השראה קדמונית לדמוקרטיה ויסודות הפילוסופיה אולם צאצאיה הפיזיים של אתונה, מה להם ולאבותיהם? ספרטה הייתה למטפורה. רומא המפוארת כבירת הכוח, ביזנטיון יורשתה ובית עבאס נלכדו בבולעני ההיסטוריה עד בלי שוב. ורק העם היהודי, מצומק ועלוב, תשוש ומוכה, מושפל לא פעם, התאושש. עם שראשיתו קדמונית ללידת האומות הגדולות עדיין מתלוצץ עם רופאיו. הענקנו לעמים את משה ואת המונותאיזם, את ישו ופאולוס, את שפינוזה, מרקס פרויד ואיינשטיין. בתמורה קיבלנו לא פעם, רדיפות, פרעות, פוגרומים ושואה איומה.
"עמים התרוממו ונעלמו, מדינות פרחו ונבלו, מהפכות סערו על פני האדמה" כתב הינריך היינה המשורר היהודי המומר, "והם היהודים, היו רכונים על ספריהם, ולא הרגישו כלל בסופת הזמן שחלפה על ראשיהם". היינה לא היה מדמיין בפנטזיה הפרועה ביותר עתיד מציאותי של הריבונות היהודית החזקה בהיסטוריה. מדינת ישראל שמשמעותה חזרת העם היהודי להיסטוריה היא פלא. אירוע סטטיסטי בעל אחוז אפסי של התכנות. האם ישראל היא כתובת "נוצרתי באקראי", כפי שסובר ריצ'רד טיילור, או טורנדו הפוגע במחסן גרוטאות וגורם באקראי להיווצרות בואינג 747, כתפיסת הויל? לא שווה דיון בכיתה?
סערת ההדתה אינה דבר חדש. אנחנו כבר 3,000 שנה מתקוטטים בינינו. נולדנו לתוך שסע שבטי. המאבק הפנימי לובש ופושט צורות אבל בגדול ובהכללה הוא נסוב על זהות - בין קבלת הייעוד והעול הדתי לבין תשוקה יהודית לא פחות, להיות עם ככל העמים, עם נטול שליחות דתית ייעוד או סגולות מדומיינות. עם נורמלי. ההיסטוריה היהודית רצופה ניסיונות נואשים להשיל את הקיום היהודי המסורתי, לשים לו קץ. זה לא עבד באירופה, זה נגמר באושוויץ. הרצון להיות עם ככל העמים הוא רצון לגיטימי וזכותו של אדם לראות עצמו בראש ובראשונה חופשי, מערבי ומודרני ללא תווית היהודי. אלא מה, אחרי הכל, היהודי נטול היהדות המסורתית, היהודי החילוני יגלה שלמרות הבוז לסממני יהדות, הכוחות העומדים מולו, בין אם אסלאם רצחני או אנטישמיות אירופית, שונאים אותו עד לשד עצמותיו שנאה מטפיזית באותה מידה שהם שונאים את היהודי המסורתי. ולכן, לטעמי, זה עצוב שילדים יהודים מגלים את יהדותם רק בתא גזים במחנה השמדה במסע לפולין, רק בנקודת הקצה של שותפות הגורל.
אנשי תנועת ההשכלה, סופרי דור התחייה, אנשי עליה שנייה מרדו ביהדות אבל ידעו במה הם מורדים. המרד היום הוא מרד של בורים החוגגים את בורותם במסווה של קדמה ופלורליזם. תמונת מראה לגטו חרדי. הסתגרות בתוך מערכת כללים ואידאות סגורה. חבל. ב-1920 בראיון לשבועון יהודי סיכם את זה יפה אלברט איינשטיין: "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה של חילזון שנוטש את קונכייתו, הוא עדיין חילזון".