נושאים חמים

"פגיעה עצמית היא זעקה נוראית לעזרה": חמש שנים למותו של משה סילמן

אחד מסמלי המחאה החברתית של 2011 הצית את עצמו למוות במחאה על התנאים הקשים בהם חי ועל חוסר המעורבות הממשלתית למען הנזקקים. בטקס שנערך לזכרו השתתפו פעילים חברתיים שמסרבים לשכוח. "התופעה שבה אנשים נדחקים לקצה החיים היא בלתי אפשרית"

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
משה סילמן מדבר: "צריכה להיות פה מהפכה אלימה" (יח"צ)
מסמלי המחאה החברתית. סילמן

חמש שנים עברו מאז הצית את עצמו משה סילמן לעיני התקשורת כאקט מחאתי עקב מצבו הכלכלי במהלך ההפגנה לציון שנה למחאת האוהלים ב-14 ביולי 2011. סילמן נכווה אנושות, אושפז בבית החולים ומת מפצעיו שבוע לאחר מכן. אמש (שני) התקיים טקס זיכרון ברחוב קפלן שבתל אביב לזכרו. סילמן היה אדם ערירי ללא ילדים, אך הפעילים החברתיים שליוו אותו במשך שנה מאז הפך לחסר בית עדיין זוכרים אותו ולא בטוחים שהזעקה לעזרה של סילמן חלחלה לדרג מקבלי ההחלטות.

"פגיעה עצמית היא זעקה נוראית לעזרה, והיא נותרה עד היום תלויה באוויר", אמר יוסף ברוך, פעיל חברתי שליווה את סילמן בשנה האחרונה לחייו. "לא עשו שום דבר בדרג הפוליטי, עד היום אין פתרונות יותר טובים למחוסרי דיור או לדרי רחוב. מה שקרה למשה יכול לקרות לכל אדם נורמטיבי במדינה: הוא היה בעל עסק, היו לו כמה משאיות, הוא שירת במילואים הרבה שנים, הוא לא היה איש שוליים, בישראל שאדם נכנס למשבר כלכלי, החוב שלו רק תופח. הוא נופל ובמקום שהמדינה תספק לו רשת בטחון, היא בועטת אותו למטה. זה שהמדינה לא מצאה אפילו 1,200 שקלים לעזור לו בשכר דירה זה מה שגרם לו לשרוף את עצמו מול המצלמות", סיפר ברוך.

משמרת מחאה לזכרו של משה סילמן בירושלים, יולי 2012 (עומר מירון)
"עד היום אין פתרונות טובים למחוסרי דיור". אירוע לזכר סילמן, יולי 2012 (צילום: עומר מירון)

סילמן היה בין שמונת מחוסרי הדיור בחיפה שהתגוררו במאהל, שעם פינויו עזרו לו הפעילים החברתיים למצוא דיור זמני, אך מי שהתנגד להעניק לו סיוע בשכר הדירה היה דווקא משרד השיכון, וזאת למרות שהוגדר כנכה והיה זכאי לדיור בר השגה ממשרד השיכון. "במבט הראשון כשראיתי אותו הבנתי שמגיעות לו הרבה זכויות, אך הוא לא מצליח לקבל אותם", סיפרה עידית לב, מנהלת תחום צדק חברתי למען זכויות אדם שליוותה את סילמן בשנה האחרונה לחייו.

"ההנחה שלי הייתה שבמשך שנה נצליח לקבל את הזכויות שמגיעות לו ולא הצלחנו. עד היום משרד השיכון לא נתן תשובות לשאלות שהעלנו, למה הוא לא העניק לו סיוע בשכר הדירה, האם המסמך שבו הוא מוגדר נכה עמד לנגד עיניהם כשדחו את בקשתו? הם טענו שהייתה לו דירה בבעלותו בחמש השנים האחרונות וזה היה שקר, הדירה נמכרה שמונה שנים קודם לכן כדי לכסות חובות, ערערנו על כך. במשך הזמן משה קיבל אחוזי נכות מביטוח הלאומי, עצם העובדה שהוא היה נכה הייתה אמורה לתת לו סיוע בסך של 600 שקלים בחודש. בחודש האחרון לפני ששרף את עצמו, היינו בקשר עם משרד השיכון וביקשנו מחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס שתעזור לנו. בתחילת יולי הוא קיבל הודעה שלא מגיע לו סיוע בשכר הדירה, אין פרוטוקולים לוועדה, אנחנו בכלל לא יודעים מה היה שם, ולשאלות האלו אף פוליטיקאי לא נתן תשובה".

עצורים במהלך הפגנת הזדהות עם משה סילמן שהצית את עצמו בתל אביב , יולי 2012 (עומר מירון)
"אין תשובות לשאלות שלנו". הפגנה לזכרו של סילמן, יולי 2012 (צילום: עומר מירון)

כשנשאלה לב על מידת השפעת המעשה הקיצוני של סילמן על המצב היום אמרה כי "משה חשב שהמעשה שלו יצור שינוי מהותי, הוא חשב שהמעשה שלו יגיע למקבלי החלטות, מקבלי ההחלטות כולם, הגדירו את המעשה שלו כאקט פרטי. למשה הייתה תודעה פוליטית, האקט שלו בפירוש לא היה אקט עצמי. המנהיגות הפוליטית לא הבינה את המעשה שלו, ומיד קטלגה אותו כאקט אישי. אני חושבת שזה עשה שינוי ברמה האישית, זה מאוד נגע באנשים, יש היום מחאה טובה יותר ממה שהייתה לפני חמש שנים, אז אני אופטימית כי אולי יהיה שינוי".

כחלק מראייתה לאחור במרחק של חמש שנים היא הסבירה כי "מהות החיים של אנשים שחיים בעוני לא השתנתה מאז המחאה, עומדת בפניהם בירוקרטיה בלתי אפשרית, והיכולת למצות זכויות לבד היא פשוט אפסית". לב אמרה כי אמנם המעשה של סילמן היה פומבי ולכן זכה לחשיפה, אבל מאז הרבה אנשים התאבדו בשקט בביתם בגלל מצבם הכלכלי ואף אחד לא נחשף לכך. "מאז המקרה של סילמן היו הרבה מאוד מקרים דומים, עם סיפורים של התאבדויות בגלל המצב הכלכלי, הם פשוט עברו מתחת לרדאר, האם המצוקה הכלכלית תביא עוד אנשים שחיים בעוני לעשות מעשים קיצוניים? אני חושבת שכן, השאלה אם נדע על זה או לא".

ריקי בן לולו מארגון המחאה "לא נחמדים ולא נחמדות", שמארגן את טקס הזיכרון לזכר סילמן, אמרה כי "בכל שנה אנחנו מציינים את היום הזה, כאקטיביסטים העובדה שהוא בחר לעשות את המעשה בהפגנה, היא צרובה בתוכנו, המצב שדחק את סילמן הוא תוצאה של אטימות ממסדית. אחרי שסילמן עשה את מה שעשה היה גל של התאבדויות באותה צורה, אנשים שרפו את עצמם, קפצו מחלונות של לשכת התעסוקה, אנחנו עקבנו אחרי זה ופרסמנו, 13 אנשים התאבדו, גם חושינו קהו במידה מסוימת , זה הפך לשגרה. התופעה הזאת של אנשים שנדחקים לקצה חיים או מתים היא בלתי אפשרית, אנחנו עומדים ומתריעים שחוסר הכלים והבירוקרטיה שמערימה קשיים היא בלתי אפשרית".