מפעל הקייטנות פועל בישראל כבר קרוב למאה שנה ולאורכן השתנה אופיו וייעודו לבלי היכר. כיום, משפחות רבות חוסכות חודשים רבים למימון הקייטנות, ולבסוף חוששות מהיום שבו יסתיימו אז יצטרכו ההורים לבדר את הילדים עד לתחילת שנת הלימודים. בעוד הקייטנה מעניקה היום קצת שקט למשפחות ומתפקדת כמעין בייביסיטר, קשה לדמיין את מטרתו של מפעל זה בתחילת דרכו להעניק קצת שקט ופנאי מהשגרה הקשה דווקא לילדים.
בתחילה, יועדו הקייטנות למנוחת והבראת הילדים וכשמן כך היו, מיועדות לקיט, מרגוע ונופש בעונת הקיץ. "הילד עובד קשה. הישיבה על ספסל בית הספר, הלימודים, השיעורים ואף המשחקים שלו והתנועה המתמדת בשעות הפנאי, מפרכים את גופו ומביאים אותו לידי חולשה ועייפות, אם כי הוא אינו יודע להתאונן עליהם", נכתב בעיתון "דבר" ב-1935. "הילד זקוק למנוחה מסודרת ומודרכת, ודווקא בימי החופש מהלימודים, לבריאותו, בייחוד בתנאי העיר שלנו".
בכתבה מוסבר כי להורים אין זמן לטפל בילדיהם וכי הילד נותר "עזוב לנפשו, מוציא את עודף מרצו בהתרוצצות ברחוב ובבליעת אבק דרכים". "חודשי הפגרה מלימודיהם הם להם לא חודשי חופש, אלא חודשי בטלה רעה, הגוררת אחריה פריקת עול והגברת השפעת הרחוב על הנפשות הרכות", כתב ה.מ. לפני 82 שנים, אז משחק ברחוב החליף את תפקיד הסמארטפון והמחשבים.
הקייטנות הגדולות בתקופת היישוב היהודי נערכו בתל אביב. ב-1935 תואר מערך הקייטנות כך שבכל יום הובאו כאלף ילדים באוטובוסים של חברת "המעביר" לחוף הים, שם הוקמו עשר סוכות גדולות. במשך כל יום, בילו הילדים שמונה או תשע שעות במשחקים, התעלמות, רחיצה בים, עבודת כפיים ומנוחה. במרכז הוקם מטבח כללי שממנו נשלח האוכל לסוכות שהוקמו, והילדים היו אלו שסידרו לפני הארוחה ואחריה את הכלים והגישו את האוכל לשולחנות. בקייטנות הושם דגש על הנושא החברתי, ותואר כי "היחסים בין המחנכים-המטפלים בקייטנה ובין הקייטנים הם בסימן חברות. חברת ילדים המסגרת את חייה בשיתוף כוחותיה עם מחנכיה ומחנכת את עצמה לחיי חברה".
באותה התקופה, העלייה במשקל הילדים בתום הקייטנה הייתה סממן להצלחתה. שנים רבות לפני שדווקא ההשמנה הפכה למגפה, דגש רב הושם על תזונת הילדים בחופשת הקיץ. "גלוי וידוע שילדינו בתל אביב, רובם ככולם, מפסידים בבריאותם ובמשקלם בתקופת החופש", נכתב ב"דבר".
באופן זה, הבריאות והחוסן הגופני היו מטרות מרכזיות לקייטנות בחופשת הקיץ, ולאחות היה תפקיד מרכזי בכך. עקב המרחק הרב של רוב היישובים היהודיים מבתי החולים, על מפעילי הקייטנות הייתה אחריות רבה מבחינה רפואית. בערב חגיגי שנערך באולם "אוהל שם" עם סיום קייטנות קיץ 1934, הודה ועד ההורים המרכזי של תל אביב לעוסקים במלאכה ובעיקר לאחות, גב' ויסמן, שזכתה למחמאות רבות. בדיווח שהעבירה להורים, נאמר כי היו ילדים שהוסיפו למשקלם חמישה עד שישה קילוגרמים אך לצד זאת היו גם כאלו שירדו במשקל.
מקום מפלט למנוחת הילדים החולים
אחת הקייטנות המרכזיות לפני קום המדינה התקיימה על פסגת הכרמל. מאחר שתרופות למחלות נשימה לא היו בנמצא, ההנחה הייתה כי שהות על ההר תסייע לבריאותם של ילדים שסבלו מבעיות בתחום זה. כשהגיעה הנרייטה סאלד, מקימת ארגון "עליית הנוער", לסיום מפעל הקייטנה בכרמל ב-1932, סיפרו על הפעילויות ועל "דבר ערכן החשוב לגבי בריאות הילדים בגיל בית הספר, השואבים כאן, באוויר הצח של הכרמל, כוחות ומרץ חדשים להמשכת לימודיהם בבית הספר". לצד הגרעון הכספי שאיתו הסתיימה הקייטנה, סופר לסאלד כי "הבריאו כל הילדים ששהו בקייטנה עד להפליא, והודות לפיקוח הרפואי הבלתי פוסק של ד"ר רוזנברג, לא אירעו שום מחלות רציניות בין ילדי הקייטנה, זולת אנגינה שבה חלו שני ילדים".
קייטנות לילדים החולים במחלות שונות התקיימו במקומות נוספים בארץ. באותה התקופה, אחת המחלות הקשות שממנה סבלו ילדים הייתה שחפת. בקיץ 1928, סידרה ועדה מיוחדת בחיפה "קייטנה לילדי בית הספר הזקוקים להבראה". כדי לגייס כסף עבור הפעילות, ערכה הוועדה נשף באמפיתיאטרון בעיר.
ילדי המושבות יסוד המעלה ומשמר הירדן שבעמק החולה נשלחו בראשית שנות ה-30 לצפת. כך, התרחקו הילדים למשך חודש ממחלת המלריה שהתפשטה בעמק ומצאו מפלט מהחום הכבד בו. ב"דבר" נכתב באותה התקופה על התנאים הקשים במושבות, ועל כך ש"במקומות אלה גדלים ילדים אכולי קדחת. יש מהם אשר ביום השני להיוולדם זוכים כבר לטעום זריקות של חינין (תרופה ששימשה לטיפול במלריה - א"א)".
בנוסף, תואר כי במושבות ילדים "שנמצא להם מקום בספרות המדעית הבינלאומית לחקירת המלריה", וכי "ניכרת מאוד השפעת החינין ולא רק על מצב הבריאות, אלא גם על מהלך הלימודים וההתפתחות, עד כדי הופעות חולניות מסוגים שונים. הקייטנה רוצה להוציאם לפחות למספר שבועות במשך השנה מסביבה זו".
לא כולם ביישוב היהודי היו יכולים להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם לקייטנה, שערכה היה כה רב עבור בריאותם. המצוקה שממנה סבלו רבים בארץ הביאה לסולידריות רבה בחברה הארץ-ישראלית, ובדיווחים רבים לאורך שנות היישוב היהודי, מופיע כי נעשו מאמצים לעזור למי שלא היו יכולים לשלם עבור הפעילויות לילדים. ועדי הורים, עיריות, הוועד הלאומי, ארגון עליית הנוער והתארגנויות נוספות השתדלו לדאוג לנזקקים, ובכותרת כתבה שפורסמה בשנת 1943 אף נכתב: "נדאג לילדים הזקוקים להבראה!".
כך, למשל, פנה עיתון "הצופה" לקוראיו בקיץ 1938 וביקש מהם לתרום "איש כמידת יכולתו" למגבית "ימי הנופש לילד". "מפאת המשבר הכלכלי, יש לשער, גדל במידה ניכרת מספר הילדים ירודי המשקל", נכתב בעיתון, זאת כדי להצדיק את הפנייה לעזרה במימון השהות בקייטנה עבור ילדים אלה. בתל אביב נכתב במודעה ב-1934: "הבו קייטנות לילדים, זוהי חובת הציבור כולו. דרושה דאגה מיוחדת לילדים לא אמידים הזקוקים להבראה".
ועד ההורים בירושלים פנה גם הוא לציבור באופן דומה בקיץ 1942. בשנה זו ארגנו בעיר קייטנות ל-1,570 ילדים "מהזקוקים ביותר למזון ולנופש זה". הם זכו בקייטנה של חמישה שבועות, בכל יום מהשעות 8:00 בבוקר ועד 17:00, שם קיבלו "שלוש ארוחות מזינות מדי יום", בעוד שבימים רגילים "חסרים הם סעודה מזינה אחת ביום".
בעיתון "הצופה" נכתב ב-1941 כי "נפתחו השנה כמה קייטנות לילדים הזקוקים להבראה מקיפה, יש בהם חולים ותשושים ונוטים למחלות, שחפנים, חולי לב, אסתמטיים, קשי חינוך וכו'...בקייטנות מעסיקים את הילדים במשך כל שעות היום ונותנים להם לא שתי ארוחות אלא ארבע בכל יום, דואגים למנוחתם, מטפלים בהם טיפול אינדיבידואלי יותר".
"לנתק הילדים ממורא פגזים ומאווירת שכול ויתמות"
לא רק המצוקה הכלכלית השפיעה על הקייטנות, אלא גם המצב הביטחוני. ב-1940 למשל, נעשו מאמצים לקיים בכבל שנה את הקייטנות, זאת על אף המצב הביטחוני הקשה בארץ. ב-1947 נקרא הציבור לתרום כסף לסיוע בארגון קייטנות לילדי האסירים מהארגונים הלוחמים. שנה לאחר מכן, במלחמת העצמאות, הקושי לארגן קייטנות גבר, ומספרן היה מצומצם ביותר. בידיעה בעיתון "קול העם" נכתב אז כי "בגלל סיבות שהזמן גרמן, יהיה השנה מספר קייטנות הקיץ לתלמידים מצומצם יותר מאשר בשנים הקודמות", אך צוין כי מורים ומדריכים שוחררו לארגון אירועים אלה.
בירושלים המצב היה הקשה ביותר, אך גם בה לא ויתרו וארגנו "קייטנות לילדי ירושלים, בנוסח תש"ח". בכתבה בעיתון "הצופה" תוארה אחת הקייטנות כמיועדת "לילדי העיר העתיקה ולבני הפליטים המתגוררים בקטמון". בשבועיים הראשונים הנושא שבו עסקה הקייטנה היה "ילדי ארבעת חלקי תבל - כושים, אינדיאנים, סינים ואסקימוסים", ובשבועים האחרונים שוחזרו ימי דוד ושלמה, "בשבת העם איש תחת גפנו ותחת תאנתו".
בכתבה נכתב בנוסף כי תכלית הקייטנה באותה השנה, נוסף למטרה הרגילה, היא "להבריח את הילדים מן העולם האכזרי הסובב אותם, לנתקם מאווירה של יגון ושל עצב ולהשכיחם מורא פגזים, שכול ויתמות". אחרי פעילות בוקר ענפה שכללה דיג דגי קרטון, שעת סיפור, הקשבה לנגינת חליל וסידור כיתה כמו סצנה מהספר "אליס בארץ הפלאות", נחו הילדים שעתיים בשעות הצהריים. "יש ילדים הנרדמים מיד מרוב לאות ועייפות ויש ילדים שכובים פקוחי עיניים כהוזים בהקיץ. שמא זכר אב שנפל או אח שנעדר משבית מנוחתם וגוזל את שנתם?", נכתב.
התמורה לקייטנות, בסופו של דבר, למרות הקושי בארגונן, היה "מראה ילד שמח ומאושר", מטרה שנשתמרה גם לימינו. "מכאן קורת הרוח המיוחדת הנגרמת לכל מי שנפנה מעיסוקיו ומבקר בקייטנה", נכתב ב"הצופה" ב-1944. "גם קר הרוח ועגום הנפש, רק תיגע עדיו עליצותם של מאות ילדי הקייטנה, ייצא משם שטוף שמחה ועונג. ומכאן הסיפוק הרב לכל אם שרואה ילדיה עולים במשקל, מתחסנים בגופם וברוחם וממלאים חללו של בית בשובבותם ובשירים שלמדו בקייטנה".