שאלו פעם את דולי פרטון זמרת הקאנטרי השופעת אם היא נעלבת מבדיחות על בלונדיניות מטומטמות. "אני לא נעלבת מבדיחות על בלונדיניות מטומטמות", ענתה פרטון, "בגלל שאני יודעת שאני לא מטומטמת ואני גם יודעת שאני לא בלונדינית".
התשובה המבריקה היא תזכורת מרגיעה לפער שבין המציאות לתדמית. תזכורת חשובה במיוחד ברגעים שאני חש כמי שדעתו נטרפת עליו בשל פסטיבל "ההדתה". היו רגעים השבוע שחשתי עצבני כמו רוטוויילר ליד שואב אבק אבל לאחר לבטים החלטתי לחסוך מכם אכילת ראש ולהסתפק בציטוט של איש חכם מאוד. הסופר מארק טוויין במאמר "בנוגע ליהודים" (תירגם: ארנון בן נחום).
"אם הסטטיסטיקה מדויקת הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את ש??מ?ינו? ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכב?ה, וכיום הם יושבים בחש?כה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח?".
יפה, אה?
המתאגרף דניאל קרוזו לא נרשם בדברי הימים בשל הישגיו הספורטיביים אבל זכה לתהילת עולם בשל מעשה מופלא שאירע לו. בשנת 1992 התקיימה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק תחרות "כפפות הזהב" השנתית. דניאל קרוזו המתין בחדרי ההלבשה של הגארדן לקריאה לעלות לזירה ולהשתתף בקרב הגדול בקריירה שלו. סמוך לשולחן המעסה, קרוזו חימם את עצמו מנטלית ופיזית. הוא דיבר אל עצמו, קפץ על חבל ולבסוף הלם בפרצופו עם כפפותיו האדומות ובתוך כך שבר לעצמו את האף ופסל עצמו מהשתתפות בקרב חייו.
זה מה שקרה לח"כ אראל מרגלית. פול גז בניוטרל. מרוב מוטיבציה, רעל בעורקים וקיבינימט הוא התרסק למקום הלפני אחרון בפריימריז. לקח למתמודדי העתיד. לקח לחיים. איש רציני, אינטליגנטי, כריזמטי שעשה מעצמו בדיחה.
אבל זהו עם אקטואליה. כאמור אני גאה בהחלטה להתעסק בטור גם בעניינים מאוד לא חשובים עד דביליים להפליא. כמו למשל הדבר הבא. הסופר והקופירייטר ערן מינהר צייץ בטוויטר (שווה לעקוב) את "השיחה הכי מצחיקה שהייתה בחלל עד כה".
1969, תיעוד רשמי של מערכת הקשר של "אפולו 10" כפי שהוקלטה במודול החללית, בין המפקד תומס פ. סטאפורד (CDR), מפקד המודול ג'ון ו. יאנג (CMP) וטייס מודול הירח יוג'ין א. קרנאן (LMP). השיחה עסקה איך נאמר כך, בחומר אורגני שמנוני ומצחין בתנאי חוסר גרביטציה.
- הו, מי עשה את זה?
- מי עשה מה?
- מה?
- מי עשה את זה (צחוק)
- מאיפה זה בא?
- תביא לי מפית מהר. יש פה חרא מרחף באוויר.
- אני לא עשיתי את זה. זה לא שלי.
- אני לא חושב שזה אחד משלי.
- שלי היה קצת יותר דביק מזה. תזרוק את זה.
- אלוהים אדירים.
דומני שאפילו בסאות' פארק לא יכלו להמציא דיאלוג יותר מצחיק. אבל מכיוון שאנחנו עיתונות רצינית וחוקרת צללנו לעומק הסירחון.
בחמישה במאי 1961, זמן קצר לפני המראת מרקורי 3, טיסת החלל המאוישת הראשונה של תוכנית החלל האמריקנית, התברר ש...יוסטון יש בעיה. המהנדסים לא חשבו על הכל. ב-10:15 התמקם האסטרונאוט אלן ברטלט שפרד הבן, האמריקני הראשון בחלל, בקוקפיט של החללית. עננות כבדה גרמה לדחיית ההמראה שוב ושוב. כעבור שעתיים של המתנה דיווח שפרד למגדל הפיקוח שהוא חייב פיפי. כמו שאתם בטח מבינים, זה היה חתיכת בלגן לשלוף אותו מהחללית, להפשיט אותו וכו'. שלילי אלן, הייתה התשובה, תתאפק. אבל גוף אנושי זה גוף אנושי ואחרי שעות של איפוק, שפרד נשבר והתרוקן לתוך חליפת החלל שלו. למזלו ולמזלה של נאס"א, המערכת החשמלית בחליפת החלל לא הלכה פייפן דקות לפני ההמראה. מה שכן, שוו בנפשכם את ריח ההיסטוריה. שפרד, האסטרונאוט האמריקני הראשון בחלל יצא לדרך מריח כמו ביוב אם כי לפחות היה לו חם ברגליים.
כבר באותה שנה החלו המהנדסים בחיפוש פתרון לבעיה הפיזיולוגית. ב-21 ביולי 1961 יצא האסטרונאוט וירג'יל איוון "גאס" גריסום לחלל והיה לאסטרונאוט האמריקני השני בחלל והאסטרונאוט הראשון שלבש מתחת לחליפת החלל חיתול לנשים עם בעיות הרטבה.
מאוחר יותר השקיעה נאס"א קרוב ל-30 מיליון דולר בפיתוח אינסטלציה מיוחדת לחלליות. אחת ההצעות שלא התקבלה לבסוף הייתה של המהנדס סטיבן שוורצקוף מחברת לוקהיד. שוורצקוף הציע להכניס לאסלות החללית את דג הביוב "טילפיה" המכונה גם קרפיון השירותים. דג המתקיים על פסולת אנושית. דג שחי על חרא. שוורצקוף אף העלה רעיון למחזור מתוחכם אם כי מעט אכזרי למי שנקשר לקרפיונים באסלה. הוא הציע שבסוף המסע, ישמש הדג כארוחה לאסטרונאוטים. כשחושבים על כך, זה לא רק דוחה זה גם קצת קניבלי. מצד שני, בערכים של קיימות שהפכה לטרנד עכשיו, מדובר ברעיון שעוד עשוי חלילה להתגשם כתוצאה מחזונו של איזה בר קיימא בטויוטה פריוס ויותר מדי פלשבקים מהטריפ שהוא אכל ליד הגנגס. ראו הוזהרתם.
הפינג'ן והדאנג'ן
ואם נגענו במזון, הרי שהשבוע תחום מחקרי החברה המטומטמים להפליא התכבד בעוד מחקר מטומטם במיוחד ואף זכה לאזכור באתר מכובד זה. על פי המחקר יש קשר בין חיבה לטעמים מרים לבין קווי אופי סדיסטיים או פסיכופתיים. הכותרת באתר בישרה כי חובבי קפה שחור מר עשויים להיות סדיסטיים. "הממצאים משני המחקרים מאשרים את ההשערה שלפיה העדפה לטעם מר קשורה לתכונות שליליות, כאשר החזקות שבהן הן סדיזם ופסיכופתיה". מאכלים ספציפיים נוספים שנמצאו קשורים לקווי אופי אלו כוללים בין היתר צנונית, סלרי ומי טוניק. הנה זה בא, חמישים גוונים של שחור. הפינג'ן והדאנג'ן?
תנשמו, הכל בסדר. ב-2015 פורסם מחקר באוניברסיטת קורנל שמצא כי למדענים וחוקרים אין אפשרות להקיף את כמות המידע האדירה בתחומי המדע, וההצפה הזאת מובילה למחקרים מיותרים וחסרי טעם. כמו להלן.
לא רק מחקרים, גם מומחים מדברים שטויות כאחד האדם. פרופסור פיליפ טטלוק פרסם בשנת 2005 את ספרו "כמה הדבר טוב? וכמה נוכל לדעת"? מחקר בן 20 שנה בו נתבקשו 284 מומחים בתחומים שונים לתת 82,361 תחזיות בשלל נושאים. מושאי המחקר היו אנשי אקדמיה, פקידי ממשל, נבחרי ציבור ועיתונאים בעלי דעות פוליטיות והשקפות עולם מגוונות. התוצאה הייתה עגומה. המומחים היו פחות מדויקים מהטלת קוביות ונפלו בהרבה מאלגוריתמים של מחשב. טטלוק אבחן שדווקא מי שידע פחות, גדלו סיכוייו לדייק בתחזית. ולהפך. הדיוק פחת ככל שהביטחון העצמי של המומחה היה גדול יותר, הוא היה מפורסם יותר ובעל ידיעות מקיפות יותר. המחקר מצא באופן די צפוי שרק לעיתים נדירות, מומחים לוקחים אחריות על תחזיות שהתבדו. בד"כ הם מאשימים את התזמון וכמובן טוענים שבטווח הארוך עוד יתברר שהם צדקו.
מ.ש.ל אפשר לשתות קפה שחור. בלי השוט.
