פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דו-קרב בצהרי היום: עיני העולם נשואות לפגישת טראמפ ופוטין

      אחרי חצי שנה של עיסוק במעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב, הנשיאים ייפגשו לראשונה בגרמניה כשעל הפרק עתיד היחסים בין המעצמות. טראמפ רוצה שפוטין ישתף פעולה בשורת המשברים העולמיים - אך האחרון לא יסכים לכך ללא תמורה

      דו-קרב בצהרי היום: עיני העולם נשואות לפגישת טראמפ ופוטין
      צילום: רויטרס, עריכה: יאיר דניאל

      מערבון נודע נקרא דו-קרב בצהרי יום. ומאז ועד עתה כל מפגש דרמטי, או שאמור להיות דרמטי, מקבל את הכותרת הזו. בינתיים איננו יודעים הרבה על הפגישה בין נשיאי ארצות הברית ורוסיה, אך דבר אחד ברור – העולם כולו יצפה במפגש הזה, ככל שיהיה פומבי, וינתח אותו. ומכיוון ששני האישים וציוותיהם השונים מודעים גם הם לכך, זה מעלה שלל אפשרויות בהתאם לתורת המשחקים, שאחד מהם, ולדימיר פוטין, מכיר אותה, ולו אינטואיטיבית, ושולט בה היטב. גם דונלד טראמפ יודע היטב להתמודד עם יריבים, אבל אולי טוב יותר בתרבותו הוא מאשר בזירות אחרות.

      היום ייפגשו מנהיגי ה-G20, המועדון היוקרתי בעולם
      למפגש השנתי, הפעם בהמבורג, גרמניה, תחת עינה הפקוחה של מנהיגת האיחוד האירופי והקנצלרית אנגלה מרקל, ששואפת מאוד להישגים במפגש לקראת הבחירות במדינה בעוד חודשיים בלבד. לכאורה, G7 יוקרתי יותר, שהרי יש בקבוצת שבעה חברים בלבד וכאן 20.

      עם זאת, מדובר במועדון מערבי, פחות רלוונטי. בקבוצת ה-20 כל המי ומי של העולם. בעיר אחת מתכנסים לדיונים: טראמפ, מרקל, פוטין, עמנואל מקרון, תרזה מיי, שי ג'ינפינג, נרנדרה מודי, רג'פ טייפ ארדואן וג'סטין טרודו. מפגן עוצמה אדיר, 20 המעצמות הכלכליות העולמיות, ועוד כמה מוזמנים נבחרים, הקובעות את סדר היום העולמי.

      נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ומלניה טראמפ מגיעים לפסגת מנהיגי מדינות ה- G20 בהמבורג, גרמניה (רויטרס)
      נותר חידה לשאר העולם. דונלד ומלניה טראמפ נוחתים בהמבורג, אתמול (צילום: רויטרס)

      וכמעט כל העיניים, כמעט כל תשומת הלב תופנה לנשיא ארצות הברית. נשיא ארצות הברית, בהגדרה, הוא האדם המרכזי בכל פורום בינלאומי, בשל העוצמה הכלכלית האדירה והעוצמה הצבאית האדירה עוד יותר. במקרה של טראמפ מדובר גם באישיות מרתקת, שאיש אינו יודע לחזות את תגובתה על פרובוקציות אפשריות או מפענח עד תום את מדיניות החוץ המתגבשת תחת ממשלו.

      ומצד שני – פוטין. האסטרטג השקט והקטלני. תרתי משמע. האדם שהצליח להעמיד חזרה את רוסיה על רגליה, להפוך את המדינה פושטת הרגל, שצבאה מתפורר מחוסר אמצעים ומורל ירוד, שאוכלוסייתה מצטמקת, בחזרה למעצמה עולמית. לא ברית המועצות של פעם, אבל בהחלט לחפות על חולשות באמצעות חוזקות – מערכות נשק מעולות, לוחמת סייבר, אלימות מול מדינות סמוכות ורחוקות שאינן נענות לבקשות המנומסות של הקרמלין.

      המפגש בין השניים מתקיים אחרי חצי שנה שבה העולם כולו שומע על בסיס יומי חדשות, או חדשות מזויפות, על פרשת טראמפ-רוסיה. אמנם CNN חזרו בהם מסיפור אחד, אמנם הנשיא טראמפ אומר שוב ושוב שהכול "פייק ניוז", אבל יש חוקר מיוחד, הממשיך לחקור קשרים בין מטה טראמפ לבין רוסיה. ולו בשל העובדה הזו המפגש בין השניים מעניין.

      גם תזמונו של המפגש הוא מעניין שלעצמו. טראמפ מצא זמן להיפגש עם מנהיגים ערבים, עם מנהיגי המערב, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם שי, עם מנהיגי יפן, קוריאה הדרומית ורבים אחרים. הוא מצא זמן לסיורים בארצות הברית ומריבות בטוויטר, אבל לא למפגש עם פוטין. וזה כבר תמוה. במערכת הבחירות הדגיש טראמפ את אהדתו והערכתו לפוטין, שהוא רואה בו פתרון ולא בעיה בזירה הסורית, שהוא מעוניין בשיתוף הפעולה עם מוסקבה נגד דאעש.

      נשיא רוסיה ולדימר פוטין 15 ביוני 2017 (רויטרס)
      פתרון ולא בעיה בזירה הסורית. פוטין (צילום: רויטרס)

      האישים הראשונים שמינה לתפקידים בכירים היו מאוהדי פוטין, על הנייר לפחות: שר החוץ רקס טילרסון והיועץ לביטחון לאומי מייקל פלין, למגינת ליבם של אמריקנים רבים, כולל סנאטורים רפובליקנים בכירים דוגמת לינדזי גרהאם וג'ון מקיין שרואים ברוסיה אויב, או לפחות יריב, זה עשרות שנים.

      ואולם, מאז הבחירות נראה שטראמפ ופוטין כבר לא. חלקית. אולי בגלל הלחצים של פרשת טראמפ-רוסיה והדיה התקשורתיים, אולי כי טראמפ וצוותו חוזרים לראיית עולם של המלחמה הקרה או המלחמה הקרה החדשה. הדברים אינם כפי שהיו. עדיין, יש איתותים מטראמפ על רצון בהושטת גזרים למוסקבה – למשל הסרת חלק מהסנקציות שהטילה ארצות הברית והמערב על רוסיה, אבל בינתיים זה לא קורה. ורחוק מלהיות בטוח שהסנאט יסיר סנקציות על רוסיה בלא שום תמורה נראית לעין.

      לא כדאי שהציפיות מהמפגש יהיו מוגזמות – יהיה מפגש מנומס, המצלמות יתקתקו, וכנראה לא הרבה יותר מזה. אם משהו ייסגר – מעבר לדברים הנסגרים בדרך כלל לפני מפגשים פומביים – זה יהיה במפגש שייערך במקביל בין שרי החוץ טילרסון וסרגיי לברוב. אולי זה יסתיים בהכרזות ריקות על שיתוף פעולה לטובת שתי מדינותינו והעולם כולו, אולי יהיו הבנות. ויש מספיק נושאים חשובים שבהם שיתוף פעולה אמריקני-רוסי יכול להועיל - רצח העם הנמשך בסוריה, המלחמה המתמשכת במזרח אוקראינה, המצב בקוריאה הצפונית. בכל אלו רוסיה יכולה להשפיע, בשני הראשונים אפילו מאוד, אבל כמובן לא בלא תמורה.

      מנהיגי מדינות G7 בוועידת פסגה בטאורמינה, סיציליה, איטליה, 26 במאי 2017 (רויטרס)
      מועדון מערבי ופחות רלוונטי. מנהיגי G7 בוועידה בחודש מאי (צילום: רויטרס)

      ויהיו עוד מפגשים היום. טראמפ יהיה על במת העולם לא באזור הנוחות שלו – מפגש של אחד על אחד עם מנהיג, אם בבית הלבן, במאר א-לאגו או במזרח התיכון אלא במסגרת שבה הוא אחד מרבים. וחלקם חשובים כמעט כמוהו, ואיש מהם אינו כפוף לו. הוא יודע שהעיתונות המקומית – גרמנית אבל גם אירופית - אינה אוהדת אותו.

      הוא יודע שמדיניותו הכלכלית – "אמריקה תחילה", ששיאה היציאה מהסכם פריז, היא לצנינים בעיני האנשים שיהיו בפסגה הזו, הוא יודע שהוא צריך להתוות כיוון למערב, ולהתמודד עם האתגרים מצד כולם – כולל אלו החברים בברית נאט"ו כמו ארדואן, והמעצמות המבקשות לכרסם נתח מהעוצמה האמריקנית: לא רק רוסיה וסין, אלא גם הודו רבת השאיפות.

      טראמפ נותר חידה לשאר העולם. מדיניות הציוצים שלו אינה מובנת, אינה חלק מהתרבות הפוליטית בשום מקום למעשה. איש עוד לא יודע מהי האסטרטגיה שלו, מהם יעדיו לטווח הקצר או הארוך וכיצד רואה ארצות הברית את מפת העולם ואת בעלות בריתה. מבחינה זו שי ופוטין ברורים יותר, עיקביים יותר.

      היום בהמבורג מפגש חשוב. אבל המפגש החשוב יותר יהיה בפסגה עתידית בין השניים, שבסופה ניתן יהיה לדעת אם העולם ממשיך בעימות מחודש ומחריף בין מוסקבה לוושינגטון או שהמתיחות יורדת. ובמקרה השני השאלה הבאה חשובה לא פחות – מי יקום מהשולחן עם הישגים טובים יותר – קצין הקג"ב מלנינגרד או מלך העיסקאות מניו יורק.