בשנים 1966-1964 התרחשה בגבול הצפון "מלחמה על המים". באותה עת ביצעו הסורים, אשר ישבו אז בגולן, עבודות תשתית בשטחם הריבוני להטיית מקורות הירדן לתעלה מזרחית לכנרת. ישראל, שהייתה לקראת סיום פרויקט המוביל הארצי, הזהירה את סוריה שהיא לא תשלים עם מהלך זה שהעמיד בסכנה את אספקת המים למדינה כולה.
משהתעלמה סוריה מן האזהרה והחלה בעבודות ההטיה, בחרה ישראל באופציה הצבאית. כוחות שריון, תותחנים וחיל אוויר תקפו את הציוד ההנדסי הסורי, כמו גם כוחות צבא שאבטחו את העבודות, והשמידו אותם. תקריות אלו התרחשו מספר פעמים שבהן ניסו הסורים, ובהמשך גם הלבנונים, להטות את מי הירדן, אך מדיניות התגובה הישראלית העקבית הביאה לבסוף לסיכול התכנית.
בשבועות האחרונים, החליטה ישראל לחשוף שהיא מודעת למאמצים המתקיימים בעומק שטחה הריבוני של מדינת אויב, המהווים סיכון חמור לביטחונה. ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, קצין צנחנים שעשה תקופה ארוכה ביחידות מודיעין חשאיות, בחר לפני כשבועיים בבמה של כנס הרצליה כדי לשגר מסר פומבי לאיראן וחיזבאללה. הלוי חשף כי "בשנה האחרונה איראן פועלת להקים תשתיות ייצור עצמי של נשק מדויק גם בלבנון וגם בתימן. אנחנו לא יכולים להישאר אדישים לזה - ולא נישאר".
מאז מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה, בתמיכה ובדחיפה של איראן, בונה את כוחו וצובר אמצעי לחימה במידה שתהווה איום רחב ורב-ממדי על ישראל. המטרה האולטימטיבית של חיזבאללה היא להגיע למאזן אימה שיגרום להנהגה הישראלית, כדברי מזכ"ל הארגון חסן נסראללה, "לחשוב מיליון פעם לפני שהיא יוצאת למלחמה נוספת בלבנון". ייצור אמצעי הלחימה המתקדמים על אדמת לבנון (או מתחתיה) מהווים שלב נוסף במאמצים מאז 2006 להגיע למצב שבו ישראל מורתעת ממלחמה נגד הארגון.
אולם כאן טמון הפרדוקס. מצדה, ישראל כמעצמה צבאית אזורית, הרואה כבר כיום בחיזבאללה האיום הצבאי הקונבנציונלי הגדול ביותר עליה, איננה מעוניינת בהמשך התעצמותו של הארגון השיעי. מערכת הביטחון הישראלית סימנה את ההתעצמות של הארגון בנשק מתקדם כ"קו אדום", ופעלה בשנים האחרונות כמיטב יכולתה לסיכול ההעברות דרך סוריה.
חיזבאללה מצדו סימן את הפגיעה בלבנון והפרת ריבונות המדינה כ"קו אדום". כך, בשנת 2014, כאשר נתקפו מטרות חיזבאללה בגבול בין סוריה ללבנון, הארגון הגיב בהנחת מטענים נגד כוחות צה"ל בגזרת הר דב. כעת, כאשר חיזבאללה עובר לייצר נשק מתקדם בשטח לבנון, הדילמה מתחדדת: האם הצדדים ילכו למלחמה על הרקע הזה?
האינטרס הבסיסי של חיזבאללה לא השתנה, וגם לא ישתנה לאור פגיעה אפשרית במתקני הייצור בלבנון. האינטרס העליון הוא למנוע מלחמה עם ישראל, כשלצד זאת הוא רואה חשיבות רבה בשימור תדמיתו כמגן לבנון. לכן חיזבאללה יידרש להחליט כיצד לנהוג להשבת גמול על הפגיעה בריבונות לבנון מבלי לעורר את חמתה של ישראל עליו. למול זאת, ישראל, בהנחה שבחרה להציב את ייצור אמצעי הלחימה בלבנון כסוגיה בעלת חשיבות מדינית וביטחונית גבוהה, תידרש להחליט מה המחיר בנפש וברכוש שהיא מוכנה לספוג בתמורה לפגיעה בתכנית בניין הכוח של חיזבאללה. מכל מקום, תהליך העיצוב של כללי המשחק סביב האיום החדש יכול בהחלט להיות אלים ומסוכן.
לאור הסיכון בהסלמה אשר עלולה להידרדר לכדי מלחמה של ממש, אשר שני הצדדים אינם רוצים בה, מתבהרות המדרגות לטיפול בבעיה. לאחר שישראל ניסתה את המישור ההרתעתי-הסברתי, נראה כי היא פונה למישור החשאי. בהופעתו בוועדת החוץ והביטחון ציין הרמטכ"ל איזנקוט שישראל מנהלת "מערכה שלמה למול פרויקט הדיוק. זה בראש סדר העדיפויות שלנו. אנו פועלים מול זה בכלים שקטים כדי לא להביא להידרדרות. יש לצה"ל יכולת מודיעינית-מבצעית שלא הייתה לצה"ל מאז הקמתו".
אם כן, על אף רוחות המלחמה המנשבות בימים האחרונים בחוזקה, עדין רחוקה הדרך ממלחמה, ואפשר לקוות שהרוח תהפוך לעוד בריזה קלילה של קיץ במזרח התיכון הסוער.
אופק רימר הוא עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, גל פרל פינקל הינו מתאם צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי ומפעיל הבלוג "על הכוונת"