מנאום לנאום, נוהג מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לפזר איומים חדשים לעבר ישראל, בין אם מדובר ביעדים רחוקים שאליהם יגיעו הטילים והרקטות של ארגונו - מכל האמוניה בחיפה והכור בדימונה - או בהשתלטות על שטחים בתוך שטח ישראל. לאחרונה, הוא הכניס ממד נוסף לאופי המלחמה העתידית שכולם רוצים להימנע ממנה אך לא מפסיקים לספר כיצד היא תיראה.
בנאומו לרגל יום אל-קודס בחודש שעבר, שבאיראן הוא הזדמנות קבועה לשרוף את דגלי ארצות הברית, ישראל וערב הסעודית, הזהיר נסראללה כי בעימות הבא יישלחו אלפי לוחמים מהאזור כדי להילחם בצה"ל.
התרברבותו הידועה של מנהיג הארגון השיעי לא פעם מנותקת מהמציאות, אך האזהרה שנתן באותו נאום אינה מופרכת כלל. לוחמי חיזבאללה חברו במהלך מלחמת האזרחים בסוריה לשורת מיליציות שיעיות אחרות מרחבי המזרח התיכון ומעבר לו, שממומנות ומוכשרות על ידי משמרות המהפכה של איראן.
חלק מאותן מיליציות אחראיות להנשמה מלאכותית של צבא סוריה, שהתפרק מנכסיו בתחילת ההתקוממות עם עריקתם של מורדים רבים והמפלות שנחל מול האופוזיציה. האחרות, ניצלו את הכאוס בעיראק השכנה ואת התפוררות כוחות הביטחון מול דאעש בקיץ 2014 כדי לנכס לעצמן מעמד של כוח צבאי לגיטימי. יחד, הן מהוות חוד חנית של טהראן, שתרמה להפיכת הסכסוכים באזור ממקומיים-לאומיים, לעדתיים-דתיים.
זאת הכוונה של נסראללה - להפוך כל עימות עתידי עם ישראל ליותר ממאבק בין שני צדדים, ולרשותו עומד הציר שהקימה איראן כדי להרחיב את השפעתה באזור, גם דרך סלילת נתיב יבשתי משטחה אל חופי המזרח התיכון - משימה שנאמניה עמלים עליה בימים אלו.
"על האויב הישראלי לדעת שאם יפתח במלחמה נגד סוריה או לבנון, הלחימה לא תהיה רק בין לבנון וישראל או בין סוריה וישראל", הזהיר נסראללה מנאומו בבונקר. "זה יפתח את הדרך לאלפים, אולי למאות אלפים, לוחמים זרים מכל העולם הערבי והמוסלמי - מעיראק, מתימן, מאיראן, מאפגניסטן ומפקיסטן".
מזכ"ל חיזבאללה לא סתם ציין את המדינות הספציפיות הללו. אלו הן מקור הגיוס לצבא השיעי שמגבשת איראן בשנים האחרונות, למורת רוחן של ערב הסעודית, ישראל וארצות הברית.
בעיראק, אותן מיליציות פועלות תחת כוחות "הגיוס העממי" - אל-חשד א-שעבי - גוף על המאגד ערב רב של ארגונים פרה-צבאיים, חלק מהם אף עוינים את איראן ואת רצונה להשתלט על הנעשה בבגדאד. הגוף הוקם בקיץ 2014, עת התפרקו הצבא והמשטרה של עיראק מול דאעש, והחשש היה שהארגון הסוני הקיצוני יצליח להתפשט גם אל הערים הקדושות לשיעים, כרבלא ונג'ף.
עם הזמן, "הגיוס העממי" קיבל מעמד שווה לזה של הצבא וטהראן זכתה לדריסת רגל צבאית רשמית בבגדאד. המיליציות הבולטות שסרות למרותה ועשויות להגיע גם לעזרת נסראללה פעלו עוד ב-2003, אחרי פלישת ארצות הברית, וגם במהלך מלחמת איראן-עיראק. אחת מהן ואולי המרכזית שבהן היא "ארגון בדר", שבחודש שעבר כבשה נתחים מאזור הגבול עם סוריה, וכך התחברה לכוחות המשטר בצד השני.
המיליציה הוקמה בשנת 1982, בתקווה שתוביל את השיעים בעיראק להתקומם נגד השליט הסוני סדאם חוסיין. ואולם, ההתגייסות של השיעים הייתה בהיקף מצומצם, בין אם חששו מנקמת המשטר ובין אם הרגש הלאומי שלהם היה חזק מאשר הרגש הדתי. אלו אותן "בעיות" שנתקלת בהן כיום איראן, שאינן מאפשרות לה את מידת ההשפעה הרצויה על בגדאד.
מלבד בדר, שמנהיגה חסן אל-אמירי הוא חבר קרוב של מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה קאסם סולימאני, שתי מיליציות שיעיות עיראקיות נוספות הסרות למרותה של איראן הן גדודי חיזבאללה וא-נוג'בה. הראשונה הוקמה במהלך הכיבוש האמריקני בעיראק, והוציאה לפועל מתקפות נגד כוחות הקואליציה.
המיליציה, הקרובה לחיזבאללה הלבנוני ולו רק מפאת שמה, הקיזה דם בקרבות באזור חאלב בשנה וחצי האחרונה, וגם לאחר נפילת דאעש היא לא צפויה להיעלם משדה הקרב בעיראק, שדרכו היא מנסה גם לבסס אחיזה פוליטית - בדומה לשיטת הפעולה של ארגונו של נסראללה.
א-נוג'בה, לעומתה, היא כוח חדש יותר. היא הוקמה ב-2013, שנתיים אחרי תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, כחלק מההנשמה האיראנית לצבאו של אסד.
להגן על המקומות הקדושים - או להיות מגורשים
בשונה מהמיליציות השיעיות בעיראק, בסוריה ולבנון, משמרות המהפכה יצרו שתי יחידות בשנים האחרונות, הנשענות על "מתנדבים" שיעים מאפגניסטן ופקיסטן. הם מגייסים פליטים ומשלמים להם כ-500 דולר בחודש ומציעים להם ולמשפחותיהם מגורי קבע באיראן. האוכלוסייה בשתי המדינות הללו הן סוניות ברובן, והמיעוט השיעי נתון למתקפות מצד ארגונים סוניים קיצוניים, כמו דאעש.
עם ההבטחה לחיים טובים יותר באיראן, ואפשרות להפוך ל"שהידים" המגנים על המקומות הקדושים לשיעים בסוריה, מצאה הרפובליקה מקור עשיר נוסף וזול יחסית לחזק את שורות המשטר בדמשק ולהרחיב את השפעתה.
חמינאי נפגש עם משפחות אפגניות שבניהן נהרגו בסוריה
היחידה האפגנית, "הפאטימיון" - על שמה של החליפות השיעית ששלטה באזור בין המאה ה-10 למאה ה-12 - מורכבת מבני האזרה השיעים, שכמה מיליונים מהם מתגוררים באיראן. הם נמלטו אליה במהלך שלוש המלחמות שפקדו את ארצם בחצי המאה האחרונה וחיים בסכנת גירוש מתמדת. לפי ההערכות, בין 8,000 ל-12 אלף איש לוחמים בשורותיה של היחידה האפגנית. לרבים מהם הוצגה הברירה הבאה - להיות מגורשים מאיראן או ללכת להילחם "למען השיעים".
אליהם מצטרפת היחידה הפקיסטנית הקטנה יותר, "הזיינביון", שבתחילה הופקדה על הגנה על קברה של זיינב, בתו של האימאם עלי ונכדתו של הנביא מוחמד, הקבורה בדמשק. ב-2015, שנתיים לאחר שהוקמה, החלה להשתתף גם בקרבות ברחבי סוריה.
מאות מאותם לוחמים, בהם גם נערים צעירים, נהרגו בשנים האחרונות בסוריה. הם נקברים בהלוויות מרובות משתתפים בטהראן או בעיר הקדושה קום, בניסיון להוקיר את תרומתם דרך קריאת רחובות על שמם.
כל המיליציות הללו מסייעות לאיראן להשלים את מטרותיה באזור, תחת טשטוש חלקה הפעיל בלחימה בסוריה ובעיראק. אותן קבוצות "מתנדבים", פרי כפיו של גנרל סולימאני, מחזקות את הרעיון האיראני ליצור רצף של אוכלוסיות ומדינות אוהדות בלב מרחב סוני עוין.
זה לא רעיון שהחל בשנים האחרונות. יצוא המהפכה האסלאמית הוא אחד מעקרונות המשטר בטהראן, אך עד לשינויים העמוקים שחווה המזרח התיכון מאז "האביב הערבי" הייתה זו משימה קשה יותר. קריסת משטר אסד אפשרה לאיראן להפוך את סוריה לחצר האחורית שלה, ולשנות את הרכב אוכלוסייתה על בסיס עדתי.
היא לא צריכה לעשות זאת באופן פעיל, עם צבא ותחת משטר כיבוש מוצהר. המיליציות העממיות משווקות כתוצר מקומי של אוכלוסייה מדוכאת או נרדפת, המגנה עליהן מפני ארגונים סוניים קיצוניים. גם אם יש בכך אמת מסוימת, בפועל, ביום פקודה מטהראן, הן יפנו גם נגד ישראל.
ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי והפורום לחשיבה אזורית, מסביר כי השימוש במיליציות מאפשר לאיראן מרחב תמרון רב אך לשליטה מרחוק יש גם סיכונים. "האיראנים שומרים על עצמם, במקום לסכן את חייהם לשווא, כשיש אחרים שיכולים לעשות זאת במקומם. הם מאוד רגישים לפגיעה בחיי אזרחיהם", אמר. זאת, לדבריו, הסיבה שאיראן קיצצה את מספר הכוחות שלה בסוריה בדצמבר 2015, חודשיים לאחר כניסת רוסיה למלחמה.
"המיליציות מאפשרות לה השפעה מבלי שהיא תואשם על ידי המערב ומדינות האזור במעורבות ישירה. איראן מרבה להדגיש שמעורבותה לבקשת הממשלות הלגיטימיות הישירות, וכך היא מצמצמת את הביקורת. דרך ניצל הגורמים המקומיים, הם יכולים להרחיב את כוחם, דרך גורמים מקומיים ערביים המכירים את התנאים בשטח".
מנגד, אותן מיליציות מפתחות בהדרגה גם אידיאולוגיה משלהן, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם האינטרסים של איראן. "לחיזבאללה מצד אחד יש נאמנות מקסימלית לאיראן, ונסראללה הוא נציגו של חמינאי, אך ארגון כמו חמאס, למשל, החליט לשמר את עצמאות הפעולה שלו ובחר בנאמנות למחנה הסוני".