פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצרים היא כבר לא האויב: שבט העל החדש של סיני

      ביום שבו יחליט ארגון הטרור לממש את איומיו ולהפנות כוונות לעבר ישראל הוא צפוי לפגוש צה"ל חדש, ערוך וממוגן באופן שונה. עד אז, מקווים בישראל, יגיעו חדשות טובות דווקא מהשבט הבדואי הוותיק באזור. תמונת מצב

      מצרים היא כבר לא האויב: שבט העל החדש של סיני
      צילום: בני בן סימון, ערוץ הכנסת, רויטרס וסרטוני גולשים, עריכה: יאיר דניאל

      מד החום בשעון הצביע על 46 מעלות והלחות הייתה גבוהה, אך בחממות של המושב קדש ברנע, שבהן הרכיבו פועלים צינורות השקיה, נשמעו קולות צחוק. 200 מטרים משם, בכניסה למוצב מצרי על הגבול, מתמודדים חיילים חמושים עם החום כשהם לבושים גופיות. הגדר החוצצת בין הצדדים, שמתנשאת לגובה שישה מטרים, אינה אלא אמצעי הפרדה מלאכותי. הבעיות אותן בעיות.

      עד לפני כמעט שני עשורים, התנהלה התנועה בין סיני לשטחי המועצה האזורית רמת נגב באין מפריע. הגדר חרצה גורל וקבעה עובדות בשטח, ושבטים בדואים שלמים נחצו לשניים. צד ישראלי, צד מצרי – וחיים שונים לגמרי על אותה אדמה.

      יותר מ-700 אלף בני אדם באזור סיני מחולקים לשבטים על פי אזורים גיאוגרפיים, ולאחר עשורים של התעלמות, הם אינם באמת אזרחים – לא בתחושה ולא במעמד. עם נפילת חוסני מובראק, התפרצו הזעם והתסכול והתנקזו, בין היתר, להקמת "אנצר בית אל מקדס". הארגון חרט על דגלו את המאבק במשטר המצרי "הכופר" וגייס לשורותיו בדואים ש"חזרו בתשובה". את ניצני הטרור האמור פגש צה"ל כבר באוגוסט 2011, על כביש 12 בדרום הנגב, בפיגוע המשולב שבו נהרגו שבעה אזרחים וחיילים.

      יריית הפתיחה "הרשמית" של הארגון, עם זאת, הייתה פיצוץ צינור הגז ממצרים לישראל בקיץ 2012, ולאחר חודשים ספורים פעלו אנשיו שוב במשולש סיני-ישראל-עזה, פוצצו את גדר הגבול, וחדרו עם נגמ"ש לעומק שטח ישראל עד שנעצרו על ידי צה"ל. הארגון התמקד בלחימה בצבא מצרים, ופרסם מעת לעת איומים על ישראל בכלי התקשורת, עד שנשבע אמונים לדאעש ב-2014. "אנצר בית אל מקדס" הפך לשלוחת סיני של "המדינה האסלאמית".

      מגדל שמירה מצרי לאורך הגבול (בני בן סימון )
      המפקדה עברה, זמן התגובה התקצר. אזור הגבול (תצלום: בני בן סימון)

      באותה תקופה, הגנה חטיבת שגיא רק על מרחב ההרים, והייתה החטיבה המרחבית היחידה בצבא ללא "נכסים חיוניים". מבצע "צוק איתן" העלה בפיקוד דרום את הצורך להיערך לניסיונות חדירה מסיני, וסיום הקמת הגדר, בצירוף הקמת חמ"לי איסוף מתקדמים, סייעו בתהליך, ובסופו הועברו הכוחות לאזור המישור כדי להגן על היישובים. "עברנו מאחריות על הרים לאזרחים", הסביר קצין בכיר בפיקוד את השינוי בגזרה, שהתמודדה עד אז בעיקר עם מסתננים מאריתריאה וסודן וכנופיות להברחת סמים וטבק.

      משימת ההגנה הוטלה בתחילה על בסיסי אימונים חטיבתיים ולוחמים מקורסים שונים, עד שהוחלט לשדרג את גדוד הקרקל ולהטיל עליו את האחריות. לצד הגדוד, ערוכה יחידת המסתערבים של מג"ב להתמודדות עם מקרי טרור קיצוני, תוך התמודדות יומיומית עם כנופיות מבריחים חמושות ומאורגנות. באוגוסט 2016, עם כניסתו של אלוף-משנה אבי רחמים לתפקיד מפקד החטיבה, הועברה המפקדה שלה לאזור קציעות, כדי לספק מענה יעיל ומהיר יותר לאירועים בשטח.

      בפיקוד דרום מעריכים כי ההתקפה הבאה "תחבר" בין הפיגוע בכביש 12 לחדירת הנגמ"ש – שני אירועים שעליהם היה מידע מודיעיני מוקדם, אך כזה שלא מנע הפתעה. "הנחת היסוד שלנו מדברת על פיגוע רב-מוקדי. בהפתעה. מראש אני אומר הפתעה. כל תרגיל שלא תעשה, בהפתעה הוא לא תרגיל", הסביר הקצין הבכיר.

      החממות של קדש ברנע לאורך גבול מצרים (בני בן סימון )
      כשהמצרים מנסים להגביר אחיזה בשטח. אזור הגבול (תצלום: בני בן סימון)

      בניסיון לשפר את המעקב אחר העומק המצרי, הציב צה"ל אמצעי איסוף לאורך הגבול. אלו אינם נהנים אמנם מאותה איכות טכנולוגית כמו האמצעים בגבולות הצפון, אך הם משפרים את יכולות ההתראה ומסייעים בהבנה טובה יותר של הגזרה.

      על פי אותו קצין, החיסרון הבולט באזור הוא היעדר "העומק" בין היישובים לגבול, עניין שמגביל משמעותית את זמן התגובה של צה"ל מרגע התקיפה. למרות זאת, העריך, הטרוריסטים יהיו חייבים לעבור דרך רצועת הביטחון שהקים הצבא המצרי בשנים האחרונות, שמהווה מעין מכשול וגורם מעכב. "זו אחת הסיבות שפתחי המוצבים המצריים, השערים, פונים לכיוון ישראל. האיום מבחינתם יגיע מעומק השטח בסיני ולא מהצד הישראלי", אמר.

      האסטרטגיה המצרית מיושנת, ורק כעת מנסה הצבא המקומי להגביר אחיזה בשטח, בין היתר באמצעות בנייה מואצת של מוצבים מול יישובים ישראליים ונקודות אסטרטגיות כמו מעבר ניצנה. לתפיסתם, החלופה היא היתר לישראל לפעול בשטח מצרים כדי להגן על עצמה, נושא שמערבב גאווה, אחריות מדינית ומחויבות לביטחון אזורי.

      עמדה של צבא מצרים על הגבול עם ישראל (בני בן סימון )
      השער כלפי ישראל. מוצב מצרי על הגבול (צילום: בני בן סימון)

      "קבלות" תוצרת דאעש

      האתגר שמציב הטרור המתפתח באזור לקהילת המודיעין גדול ומורכב. בניגוד לחיזבאללה, פועל ארגון דעאש מחוז סיני באופן שמקשה מאוד למעקב, ומאופיין בנדודים רבים מאזור לאזור. "לוחות הזמנים של הבדואים שונים מהחשיבה הישראלית הממוצעת", הסבירו גורמים בפיקוד דרום. "יש לו משוואת תגובה שונה. אצל ישראלי אין זמן. מחר מגיבים. אצלו? זה יכול להיות עוד שנה-שנתיים".

      בצל הפעילות המבצעית, ההיערכות ושינוי החשיבה של צה"ל, מרחפת באוויר השאלה מדוע דאעש אינו "מספק קבלות" לאיומיו ומנסה לפגוע בשטח ישראל. בפיקוד העריכו כי הסיבה נעוצה בכך שהוא אינו מעוניין לגרור צד נוסף לעימות הקשה שהוא כבר מנהל מול צבא מצרים, וכן למאבק החדש שבו פתח לאחרונה מול כנופיות מבריחים בדואיות, שעיסוקן הופך את חבריהן ל"כופרים שדינם מוות".

      על פי הקצין הבכיר, החלו פעילי דאעש להציב מחסומים בצירי התנועה בסיני, ולאכוף ביקורת על תכולת המשאיות. "מפגש בין משאית של שבט טראבין שהובילה סיגריות הסתיימה בשריפתה, והם השיבו אש. לכל אחד יש את הכוח שלו. בערב אפשר לשמוע את הפיצוצים ביניהם", הסביר.

      להערכתו, ייכשל דאעש בעימות מול "ציר ההברחות" אך פעילותו תנחל הצלחה עקיפה דווקא בקרב האוכלוסייה המקומית. המעגל, הסביר, מתחיל באבדות שסופג הצבא המצרי, ממשיך בתגובה האגרסיבית שלו, שפוגעת גם במקומיים שחלקם נותן חסות לטרור, ומסתיים בדחיקתם היישר לזרועות הארגון. מבחינה זו, פעילותו החברתית והסיוע שהוא מעניק לעניים מהווה בסיס לגיוס פעילים חדשים.

      להערכת הקצין, מונה הארגון כעת כ-400-750 פעילים, ופעילותו יצרה בשטח "שבט-על" חדש, שנבחן לא רק במעשים, אלא גם באידאולוגיה. כך, פיתח דאעש מחוז סיני קבוצה הולכת וגדלה של בדואים שמתנהלים על בסיס רעיונות אנטי-ממסדיים - התפתחות דרמטית משום שהמצטרפים החדשים כבר מכירים היטב את השטח. המחיר הכבד ביותר נגבה מהצבא המצרי, וההתקפות על שיירותיו הולכות ומתרבות.

      נקודת אור בודדת, לעת עתה, נעוצה במעמדו של שבט טראבין וברמת המוטיבציה שלו לשתף פעולה עם הצבא נגד דאעש. על פי הערכות, אם ראשי הצבא המצרי יידעו לרתום את אנשיו למערכה, זו עשויה להיות תפנית דרמטית.

      ישובים על גבול מצרים (עיבוד תמונה)

      חזרה לצד הישראלי. מרחק קצר מהגבול, מסתתרים לוחמי קרקל מהשמש היוקדת לאחר מארב לילי. העיניים האדומות אומרות הכול, וכעת נותר רק לחכות לאיסוף. החיילים מלאי מוטיבציה, והשירות שלהם עובר "ללא רגע אחד של שעמום", כהגדרתם. "המצרים יורים חופשי כל היום. האיום הוא מוחשי, ולא צריך להסביר יותר מדי", הסביר אחד מהם. אחר כך, יוסיפו אחרים כי השמש והחום נחשבים אף הם לאויב, כזה שגורם לפעמים לשוטר מצרי שמחליפו מאחר לירות באוויר בכעס.

      העבודה בחממות נמשכת כל העת. חקלאי שתלתליו כבר האפירו מגיע על כלי רכב מוזר ומספר על שביעות רצון מהרווח הכלכלי ומהחיים בכלל. ילדיו כבר עזבו לתל אביב והם אינם צפויים ללכת בעקבותיו, ובניגוד לדאעש, את המצטרפים החדשים למושב בשנים האחרונות אפשר לספור די בקלות. חלקם בונים את בתיהם ממש בימים אלו. "להם יהיו ממ"דים", צחק החקלאי תוך שהוא מצביע על חדר ממוגן קטן המכונה "פעמון", שהוצב על ידי משרד הביטחון ליד החממות. "אם יש אזעקה לנפילת רקטות, הממ"ד הזה אמור להספיק לעשרה פועלים, אבל כולם יוכלו להיכנס לתוכו רק אם הם ירימו ידיים למעלה", הוא ממשיך לצחוק. "אני לא מתרגש. יש לי חדר ביטחון של פעם. הוא שונה מהחדש כי עובי הקירות שלו רחב יותר בחמישה סנטימטרים".

      על רקע הפרסומים הזרים, ולפיהם פועלת ישראל גם במרחב סיני ותוקפת באמצעות כלי טיס, מתרוצצת באזור בדיחה על האופן שבו מפענחים הבדואים אם מדובר בהפצצה ישראלית או מצרית. "הבדואים טוענים שפצצה מצרית זה חצי טון, וישראלית זה טיל קטן ורעש קטן", הוא מספר בצחוק.

      לדבריו, ביקורי החברים מהמרכז עדיין מלווים בתדהמה באשר למרחק הקצר מהגבול. "זו ארץ אחרת מבחינתם. מה שקורה כאן זה חו"ל", אמר תוך שהוא מצביע על החממות והמוצבים המצריים. "אני אומר להם ואומר לכם: החקלאים כאן שומרים על הגבולות. הצבא רק עוזר לנו".

      פעמון – חדר ביטחון נייד שמוצב באזור החממות בקדש ברנע (בני בן סימון )
      "פעמון" ממוגן. אזור הגבול (תצלום: בני בן סימון)