כידוע, קארמה איז א ביץ' וצדק פואטי מוגש קר. הלל הזקן ראה גולגולת בנהר ואמר לה בארמית: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון". דהיינו, על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף, או משום שרצחת אדם, וגרמת לגולגלתו לצוף בנהר קרה לך אותו הדבר, וגם סופם של רוצחיך יהיה כזה.
המעשה שלפנינו התרחש בימים שלטלפון היה חוט, בתקליט היה חור וקינואה שימשה כמצע בכלובים של אוגרים.
בערב נעים ביוני 1987 נקשו שוטרים על דלת הקוטג' של פיטר ברדט, פלייבוי מזדקן מהעיירה לינדון מוס בצ'שייר, אנגליה. פיטר פתח להם את הדלת בקימונו משי בצבע ארגמן, כוסית שרי ביד. שוטר הודיע לו בנימוס כי צייד ברווזים מצא גולגולת באזור הביצות סמוך לצינור ניקוז של מפעל כימיקלים. גולגולת עם שאריות שיער אדמוני ארוך ושבר במצח. אישה ככל כנראה. זו הייתה גם הסיבה שבגינה פקדו השוטרים דווקא את פיטר. הגולגולת נמצאה במקום בו נעלמה רעייתו באורח מסתורי חמש עשרה שנה קודם לכן. לקתרין ברדט היה שיער אדמוני ארוך.
"זה לא ייתכן", מלמל פיטר כששמע את הבשורה. "הכלבה חזרה מהגיהינום לרדוף אותי", צעק. השוטרים הציעו לו בנימוס להתלוות אליהם לתחנה. בחדר החקירות הודה פיטר כי קיפד את חיי רעייתו במהלומות פטיש. הוא הורשע ונשלח למאסר עולם.
שבע עשרה שנה קודם לכן, פיטר ברדט היה ארכיאולוג חובב. לא כזה שמתעסק באבנים ובחרסים שבורים אלא אחד שחופר באלמנות מבוגרות ועשירות. אמנם מדובר בתחביב שבדרך כלל מזוהה עם נשים צעירות אבל קיימים בשוק גם ציידי אלמנות החיים ברווחה על כספי הירושה של נשים ששכלו את בעליהן. כבר בגיל צעיר, פיטר אהב כסף. מצד שני, הוא היה עצלן, מסוג הטיפוסים שתופסים טרמפים אפילו בחלומות. את תחילת הקריירה המקצועית בשוק העבודה פתח פיטר בעסקי הסחר בסמים אבל אחרי שחטף מכות רצח בגלל שמכר למישהו גלולות נגד הריון בתור טריפ, הוא הבין שהסמים הכי טובים בשוק הן אשליות.
המראה הנאה, השרמנטיות, לשונו החלקלקה וכשרון החנופה שלו סידרו עבורו אופציה תעסוקתית משתלמת. פיטר ידע ללטף אגו נשי, להחמיא במקום הנכון, ובעיקר הבין ותפס כי נקודת הג'י של התסכול הנשי היא המרוץ המטורף והלא הוגן שלהן נגד הזמן. אז פיטר שיחק את השופט בתחרות ותמיד נתן להן לנצח, כשאת הפרס הגדול שמר לעצמו - העו"ש שלהן. הבן זונה היה חוגג על אלמנה חודש חודשיים ואז מותיר אותה מפונצ'רת, כמו מכונית שעומדת על ארבעה בלוקים. כלב חסר לב.
בגיל 45 פיטר היה כבר גבר אמיד שהתגורר בוילה נאה עם סוכנת בית שדאגה לכל צרכיו ודרישותיו. החיים דמו לצוף והוא המשיך לעקוץ. את קורבנותיו פלה פיטר מדף מודעות האבל ומודעות ההכרות בעיתונים המקומיים. האיש היה מומחה והכיר את האמת המרה מאחורי ההגדרות. "הרפתקנית" הייתה אחת שנותנת בלילה הראשון. "רומנטית", אחת שנראית טוב רק לאור נרות ו"חושנית" תמיד שמנה. אבל פיטר התמקד במודעות ה"צעירות ברוחן" ו"מחפשות פרק ב".
במכתביו המחזרים היה רושם שהוא גבר נאה ורגיש בעל נשמה פואטית. גם כן פואטי, המעשה הכי פואטי שעשה בחייו היה בגיל 17, כשכתב את מספר הטלפון של האקסית שלו בשירותי גברים בפאב. בוקר אחד בילה בחברתה של אלמנה בעלת אמצעים, עם חיוך שגרם לו לדמיין כי אם יפגוש בהוריה, המאורע יתרחש ודאי באורווה ("תכיר זאת אמי, פוני שטלנד, וזה אבי, סוס ערבי"). הוא לגם מהקפה והציץ בגניבה במודעות, כשאת עיניו צדה מודעה: "אישה אלגנטית ונאה מחפשת אחר נשמה אחות". הכל עדיף על הסוסה, חשב, ועוד באותו לילה כתב לה מכתב.
מקולל מאוהב, מכושף
התשובה מקתרין הגיעה לאחר שבוע. הם שוחחו בטלפון, פיטר התהפנט מקולה הנמוך והצרוד. הם קבעו שהוא יבוא למחרת לתה מנחה. בשעה היעודה התייצב. כשנפתחה דלת הדירה היוקרתית נעתקה נשמתו. קתרין לבטח הייתה אחת הנשים היפות שראה בחייו. בת 40 ומשהו, גבוהה, חטובה, פנים מושלמות ועיניים מהפנטות.
הם התיישבו בסלון המפואר, חתול שחור ושמן מונח על ירכיה. כששילבה רגליה, עיניו כמעט יצאו מחוריהן, והחתול גרגר אליו באיום. צליל התחככות הגרביונים עינה אותו בתשוקה מיוסרת. הוא לא שלט בעצמו ולכד את שפתותיה בנשיקה סוערת. כבר באותו לילה התמסר פיטר לקתרין. אחרי שנים של ימי זיכרון ליד אנדרטאות מצהיבות, אונו בער בו. פיטר צלל למסתוריה בחדווה של שולה פנינים ובמסירות סיזיפית של אסיר החופר מנהרת בריחה עם כפית פלסטיק. הוא ביקש את ידה. הוא היה מאוהב.
מיד לאחר החתונה התברר לפיטר שהדירה היוקרתית שכורה ושהגברת נתונה בחובות עתק. חשבון הבנק שלו הלך וקמל. כספו, לשדו, נמצץ ממנו. והכי נורא, בניגוד לימי ההיכרות הראשונית, כעת נהגה בו בגסות. רדתה בו, השפילה אותו לעיני חבריו, כאילו נוקמת בו בשם אחוות חווה מסתורית. צרות ניחתו על ראשו בצרורות, כמו קללה שהוטלה עליו. אמו נפטרה במפתיע, אחיו לקה בסרטן, מניותיו קרסו ואקזמה נוראית טיפסה על גופו, מטריפה אותו בתאוות גירוד בלתי נשלטת עד זוב דם. אולם למרות הכל, פיטר היה מאוהב ועיוור למציאות, בכל פעם שהביטה בו בעיניה המהפנטות, פרפרים התעופפו לו בבטן. לולא היה מכושף, ודאי היה רואה שאלו אינם פרפרים אלא זבובים ירוקים על ערמת חרא.
כעבור שנה, מרושש, עגולים שחורים תחת עיניו, הגיעה מצוקתו לשיא. לביזיונו הרב, גילה שקתרין מקרננת אותו עם אחד מחבריו. כשחזרה לביתם, התחנן לפניה בקול נכאים שתפסיק את הרומן, שתאהב אותו שוב. היא גיחכה. הציעה לו להתגרד. חמתו בערה בו. הוא נתקף אמוק, אחז פטיש והכה במצחה בחמת זעם. "אני אחזור" לחשה, ונפחה את נשמתה. הוא עטף את גופתה בשטיח ושם פעמיו לאגן הניקוז של המפעל. הוא צפה בה מתמוססת בביצה החומצית ובכה. כעבור חודשיים דיווח על היעלמותה. למשטרה סיפר שיצאה כבכל ערב להליכה באזור הביצות, אולם לא חזרה. החיפושים נמשכו כמה חודשים עד שנפסקו. הוא המשיך בחייו עד לנקישות השוטרים על הדלת.
שבועיים לאחר שפיטר ברדט הודה ברצח בתחנת המשטרה, חזרה הגולגולת עם תשובה מבדיקת התארוך שנערכה במעבדות אוניברסיטת אוקספורד. האבחנה הייתה גולגולת גבר שנרצח בשנת 210 לפנה"ס.
אם המנוול לא היה מודה הוא היה חופשי עד עצם היום הזה.