בראייה היסטורית, המוצב הקטן שבאל מח'פי, אחד התלים הגבוהים על קו הגבול הישראלי-סורי ברמת הגולן, הייתה נקודת מפגש מושלמת לשיחה עם קצין שריון ראשי ושלושה ממח"טי השריון הסדירים. מעט מערבה ממנו התחולל קרב קלע, קרב מכריע במערכה לכיבוש הגולן במלחמת ששת הימים, והוא עצמו משקיף על עמק הבכא שבו התרחש קרב הבלימה המפורסם של הצבא הסורי במלחמת יום כיפור, שניהם קרבות עקובים מדם ועתירים בעיטורי גבורה של חיל השריון הישראלי. נסיעה דרומה מהמוצב על כביש 98 מזמנת כל העת אנדרטות לזכר הנופלים בקרבות ברמה, רבים מהם טנקיסטים.
ואולי דווקא התפאורה הזו מסמלת את הרקע העדכני לשיחה עם הקצינים הבכירים: חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות לא מפסיקות עד היום לגלות דומיננטיות בכל הגזרות, לעמוד במרכז סדר היום ולתפוס כותרות. לעומת זאת, בתודעה הציבורית או התקשורתית מורשות הקרב הגדולות של השריון "תקועות" עדיין במרחב הזה, של רמת הגולן, בשנות השישים והשבעים. גם הצל"ש שניתן ללוחמי "כוח בניה" לאחר מותם במלחמת לבנון השנייה או סיפורו של דמיטרי לויטס שנהרג בצוק איתן, נבלעים במידה רבה בתוך ים הסיפורים על בינת ג'בל, מבצע שובו אחים, אסון שג'אעייה, הדר גולדין והמנהרה, פיגועים נגד שוטרי ושוטרות מג"ב, מעצרי מבוקשים ביהודה ושומרון או אלאור אזריה.
"הבעיה היא בחשיפה", מסביר הקשנ"ר, תא"ל גיא חסון. "יש פער בין מה שהשריון עושה לבין מה שהמועמדים יודעים שהוא עושה ולסטיגמות שיש להם עליו. למועמדים לשירות אין היום מספיק ידיעה מה זה חיל השריון ומה קורה בו באמת".
אל"מ ניר בן דוד, מפקד חטיבת 188, מחדד: "התמונה היומיומית שנגלית היום לנער בן 17 הן פעולות של אדם בודד, עם אפוד וקסדה, וחגורות סקוצ', ופצ'ים, ואקדחים ורובים, שמתמודד עם טרור סכינים. הוא לא רואה טנק שעושה פעילות מבצעית או משימות של הגנה על הגבולות".
דבריהם של חסון ובן דוד נאמרים על רקע הירידה במוטיבציה בגיוס לשריון בשנים האחרונות, שאת נקודת השיא שלה ייצג סירובם של כ-80 מתגייסים להשתבץ בחיל לפני כמה חודשים. הגיוס האחרון היה משביע רצון, אבל בשריון לא שוכחים. "מה שקרה בנובמבר", הקשנ"ר נזכר, "לא נקרא לזה טראומה, אבל זה בהחלט היה סוג של רעד. זה גרם לנו לבצע הערכת מצב כנה לגבי המוטיבציה של המתגייס להגיע אלינו".
זו אחת הסיבות שהם התכנסו שם, בקצה הארץ, לשיחה גלויה עם וואלה! NEWS. לתא"ל חסון ואל"מ בן דוד הצטרפו אל"מ דן נוימן, מפקד חטיבה 7, ואל"מ אוהד נג'מה, מח"ט 401. עם אל"מ אמיר אבשטיין, עד לאחרונה מפקד חטיבת 460, בסיס שיזפון שעה מאילת, ערכנו שיחת טלפון בנפרד.
דיברתם על מה שהנער בן ה-17 רואה ביומיום. זה לא מעיד בשום צורה על המציאות? נניח, על חלק משני של השריון בשגרה לעומת החי"ר? או הצורך בשריון בלחימה המודרנית? הרי שריונרים עושים היום גם קווי חי"ר.
בן דוד: "רוב האירועים המבצעיים הדרמטיים שהיו לאחרונה - מי שלקח בהם חלק, אלה שריונרים. קחי אירוע שהיה לא רחוק מכאן, בדרום רמת הגולן, לפני חצי שנה. נפתחה אש של נק"ל (נשק קל ה.ק) מהצד הסורי נגד כוח של גולני. מפקד טנק שהיה בפעילות אחרת שומע על האירוע, עולה על הטנק, עף לגבול, מבין את הסיטואציה, חותר למגע ומשמיד את האיום עם פגז".
נג'מה: "גם כל פעם שאתם שומעים שצה"ל הגיב ברצועת עזה -זה טנקיסטים שמשמידים עמדות. לפני כמה שבועות היה אירוע של התקרבות לגדר של שלושה מחבלים ושלושה טנקים הוזנקו אליו. או אירוע גלגלים בוערים שהיה ליד כרם שלום. יש עשרות אירועים כאלה בעשור האחרון, אי אפשר לספור אותם. ובסוף, את רואה שהכלי הכי זמין, מהיר, קטלני ומדויק זה לא המטוס או מסוק הקרב אלא הטנק. זה לא אנחנו אומרים את זה, אלא מפקדי הגזרות. וזה קורה כי אנחנו מפוזרים על הגבולות. אין מקום במדינת ישראל שאין בקצה טנקיסטים".
תא"ל חסון חותם עם דוגמה: "היו שני אחים לוחמים מהיישוב שמשית בחטיבה 188. לוחם אחד היה בצוק איתן ונפצע מפצמ"ר בשטחי הכינוס. אחיו, שגם הוא טנקיסט, עצר בגופו מחבל שבא לתקוף את החברים שלו בקו ביהודה ושומרון".
אבל הנה, אתה מציג לי את השריונר החדש כחי"רניק.
חסון: "לא, אני רק אומר שהשריון יהיה היכן שיבקשו. הוא יהיה גם בפעילות טנקים בשגרה, שאי אפשר בלעדיה, וכשהוא יידרש לשים את הטנק לידו ולהיות לוחם על הקרקע הוא יידע לעשות גם את זה. הוא נמצא בכל המקומות. זה הדבר המשמעותי. הוא לא ממתין למלחמה".
הסיבה המרכזית לתהיות על הרלוונטיות של השריון הם השינויים שעברו בעשורים האחרונים בסביבת הפעילות של הצבא בשגרה באיו"ש או בלחימה בגבולות בעצימות גבוהה. היעדים הם לא פיתות סוריות או סוללות עפר, אלא אויב בתוך מבנים עירוניים, בסמוך לאוכלוסייה, והתנועה היא לעתים בסמטאות צרות.
חמשת הקצינים, כולם בשנות הארבעים לחייהם, מכירים היטב מאפיינים שונים בסביבה הזו. נוימן היה מ"פ ברצועת הביטחון, שם איבד שני לוחמים מנ"ט, ומג"ד במלחמת לבנון השנייה. טנק המג"ד של בן דוד עלה על מטען בעופרת יצוקה ומיכל הדלק התפוצץ ("אבל הכלי תוקן והמשיך בפעולה שלו, זה מראה את אורך הלחימה שלו"). אבשטיין ונג'מה היו מח"טי מילואים בצוק איתן. הקשנ"ר היה מח"ט 460 באותו המבצע ולפני כן מג"ד בחומת מגן.
היום הוא מודה: "אם היית שואלת אותי לפני עשר שנים על הרלוונטיות של השריון בזירות שאנחנו מתמודדים איתן כיום, לא בטוח שהייתי מדבר על זה בכזה בטחון ונחרצות. אבל אחרי לבנון השנייה עברנו תהליך של למידה וזה הביא אותנו להתפתחות בלתי רגילה בכל האספקטים".
בן דוד: "דווקא המעבר ללוחמה בשטח בנוי ומורכב מאפשר להביא למיצוי אופטימלי את היכולות שלנו. טנק יכול להתנייד גם במקומות סגורים וצפופים, יכול לפעול ביום ובלילה ובכל מזג אוויר. באופן אבסורדי, הכלי הזה שנראה הכי מגושם, הוא הדבר הכי גמיש וזמין ונייד שיש לצבא".
נוימן מדבר על הקרב המשולב בלחימה המודרנית, שכולל צוותים מכל זרועות היבשה, גם בתא שטח קטן. "בקרב הזה כל אלמנט הוא חשוב", הוא אומר. "לשריון יש היכולת לחפות, להשמיד אויב מטווחים קצרים או רחוקים, עם אש זמינה של מקלעים או פגזים, ולהביא לפגיעה בקומה שלמה או לחשוף חלק תחתון של מבנה. נכון, אנחנו לא נכנסים בדלת או עולים במדרגות כמו החי"ר, ולא נפוצץ את המבנה כמו ההנדסה, אבל הנה, הכוח הוא משותף".
הקשנ"ר חסון: "ובתוך הכוח הזה יש לשריון ערך מוסף מאוד רלוונטי. גם היום, הפריצה פנימה לשטח האויב, שהיא אחד האירועים המורכבים בקרב, נעשית כמעט כולה על ידי הטנקים. הראשון לפרוץ את הגדר בצוק איתן היה השריון. מעבר לכך, בהכרעות המקומיות שיש היום, הטנק הוא שובר שוויון. כשהייתי מג"ד בחומת מגן גדוד חי"ר היה תקוע שעות ברחוב בבית לחם, עם נפגעים ואש חזקה מאוד מהחזית. הוחלט להכניס טנק לסמטה בערך ברוחב שלו, הוא השתפשף מכל הכיוונים, ירה ארבעה-חמישה פגזים ובאותו הרגע נגמר הקרב. גם באירוע המפורסם של אהרון קרוב ב-2008 בעזה היה שיתוף פעולה הדוק בין החי"ר לשריון".
אבשטיין, שהיה אחראי על ההכשרות בשנים האחרונות, מסכם: "אחד הדברים שגילינו בזמן צוק איתן זה שצוותים שוהים המון שעות בתוך הכלי. למרות שפעלו מאות טנקים כל הזמן, החי"רניקים לא היו מוכנים לוותר על הטנקים וכל הזמן קראו להם להיכנס אתם למשימות. לכן היום חלק מההכשרה אצלנו היא הסתגלות לשהייה של 48 שעות בתוך הטנק".
הם מזכירים צל"שים שקיבלו שריונרים ויחידות שריון בצוק איתן. בין היתר, מדובר על צל"ש אלוף שניתן ליחידה מיוחדת של החייל; צל"ש לגדוד 52 שלחם תחת פיקוד חטיבת גבעתי ולקח חלק מרכזי בהחזקת המרחב לאחר חטיפת הדר גולדין ז"ל, וצל"ש אישי למ"פ טנקים, סרן (דאז) טל רבינוביץ, שלחם עם חטיבת צנחנים ליד חאן יונס ומנע חטיפת חייל פצוע.
אלה סיפורים מעוררי כבוד, אבל עדיין ברור שמספר העיטורים של השריון בצוק איתן נמוך לאין ערוך מאלה של החי"ר. בישראל אנחנו רואים מוטיבציה גבוהה להתנדב דווקא ליחידות שספגו מספר רב של נפגעים והרוגים. אולי זו עוד סיבה לכך שהתיכוניסטים לא מורעלים על השריון?
חסון: "לחיל השריון לאורך ההיסטוריה יש חלק ענק בהצלחת העם הזה. מלחמת יום כיפור היא הדוגמה הקלאסית שבו חיל השריון והלוחמים שלו הגנו בגופם, ברמת הגולן ובסיני, והצילו את מדינת ישראל".
אתה שוב חוזר לעמק הבכא.
חסון: "כי חשוב להגיד את זה. לגבי היום קודם כל לצערי אנחנו ממשיכים לשלם מחירים. אבל אנחנו גם נמצאים במקום אחר. האמצעים שיש היום, הטנקים המתקדמים, מערכות המיגון, מביאים אותנו לכך שאנחנו מצליחים להיות אפקטיביים עם יכולת שרידות גבוהה יותר מפגיעת אויב ישירה. פצמ"ר אחד שנופל על עשרים חיילי חי"ר זה אירוע גדול, וכשהוא נופל על טנק זה בקושי אירוע".
כשהקשנ"ר מדבר על מיגון, הוא מתייחס בין השאר למערכת מעיל הרוח. "צוק איתן" היה ההתנסות המבצעית הראשונה של המערכת ב-"100 אחוזי הצלחה, טפו, טפו, בלי לפתוח פה", הוא אומר. "הציל חיים של כמה חיילים בוודאות". היום, הם מסבירים, היא מוטמעת במלואה בכל טנקי מרכבה סימן 4 ונמצאת בשלבי התאמה לסימן 3.
"אבל", אומר אל"מ נוימן, "טנקים ייפגעו. אני חושב שהמערכות הבאות יהיו מדממות יותר ממה שהיו עד עכשיו, שעוצמת האש של האויב והאתגרים שהם מציבים לעצמם יביאו לחיכוך עם פגיעות. מלחמה זה לא חברת ביטוח, בשום מקום בשדה הקרב אין מאה אחוזי הצלחה".
ורק נג'מה מסנן בחיוך דק: "זה לא שאנחנו רוצים מלחמה והרוגים, כן"?
השינויים בסביבת הלחימה השפיעו בשנים האחרונות גם על האימונים. כמח"ט שיזפון, בסיס ההכשרות של החיל, חנך אל"מ אבשטיין לש"ביה חדשה שחניכים או צוערים מתרגלים בה לחימת טנקים בשטח בנוי. "ובכלל, אנחנו סביב זה כל הזמן", אומר נוימן, מח"ט 7. "בלילות, בימים, באתרי בנייה, בקווים, בכל מקום שיש בו בית. חייב להגיד שאנחנו זוכים לשיתוף פעולה מרומם נפש מצד אוכלוסיה שאנחנו באים להתאמן בסביבה שלה". למשמע הפליאה מצדנו, בן דוד מחדד: "אני יכול לומר לך שעשיתי תרגיל חטיבתי בעיר במרכז הארץ".
רכיב דומיננטי בסביבת הלחימה הזו, בעיקר בעשור האחרון, הוא התת-קרקע. אחת הביקורות הקשות בדוח מבקר המדינה על "צוק איתן" בפברואר השנה הייתה על סוגיית הטיפול, המידע המודיעיני והכנת הכוח למנהרות בעזה - מנהרות דומות לזו שסייעה בחטיפתו של לוחם השריון גלעד שליט כבר ביוני 2006. הקשנ"ר והמח"טים שבים ומדגישים נחרצות: "ידענו והתכוננו למנהרות, גם ההגנתיות וגם ההתקפיות". אבל תוך כדי שיחה על הנושא עולים בין השורות סימנים לתמונה שאותה צייר המבקר. בין השאר אומרים המח"טים: "להגיד לך שהייתה הבנה מספיק עוצמתית במודעות? לא ממש. זה לא קשור לשריונרים, אלא לכולם. זו הייתה מלחמה ראשונה שזה היה משמעותי".
אבל פגשתם את זה כבר בעופרת יצוקה.
"לא ככה. כל דבר שאתה נתקל בו בפעם הראשונה, היכולת להבין את האתגר, הוא מורכב. יש הבדל בין ידיעה להבנה".
בלש"ביה שהוקמה בשיזפון יש מנהרות?
אבשטיין: "כן, היום יש אלמנטים של תת-קרקע בלש"ביה".
ולפני צוק איתן?
"לא כל כך. לא באותו היקף כמו היום".
בהזדמנות אחרת מציין בן דוד: "אני חושב שהשינוי הכי גדול באימונים שלנו בעקבות המערכות האחרונות הוא שאנחנו לא מתאמנים על מה שחווינו - אלא על מה שאנחנו חושבים שנחווה".
מרכיב שלדבריהם כן עבד בצוק איתן היא מערכת השליטה והבקרה הטכנולוגית החדשה של השריון: טאבלט בכל טנק, שמחובר ברשת מבצעית מוצפנת שמחברת בין כל הטנקים ובינם למפקדות הקרובות והרחוקות. המערכת מאפשרת הזרמת וקבלת מידע בזמן אמת, יכולת ניווט והתמצאות, דיוק הירי ושליטה על כל הכלים הנמצאים בשטח. הקשנ"ר: "בצוק איתן השימוש במערכת הגיע למקסימום ונתן לנו אישור טוב לגביה. תחשבי איזה מענה זה נותן בשדה הקרב".
בן דוד: "כמו השינוי שעשה האינטרנט לחיבור בין אנשים, כך זה מקשר בין מפקד הטנק לסביבה".
בכלל, השריון היום הוא חיל טכנולוגי המתאים לבני דור ה-Y. "דברים שלי לקח הרבה מאוד זמן ללמוד במערכות הטכנולוגיות, הטנקיסטים הצעירים עושים היום בקלות רבה", אומר אבשטיין. "נותנים לילד בן 19, שלפני שמונה חודשים היה באזרחות, לתפעל טנק שעולה מיליונים עם מערכת מעיל רוח ומערכת שו"ב והכל ממוחשב, וזה אינטואטיבי אצלם. ברמה האישית אני קצת מקנא".
וכשמדברים על צעירים בשריון, מדברים גם על צעירות. לפני כשלושה חודשים התגייסו החיילות שאולי יהיו השריונריות הראשונות בהיסטוריה של צה"ל: כ-15 לוחמות שיסיימו טירונות באחד משני גדודי החי"ר המעורבים יעברו הכשרה בת ארבעה חודשים של אשת צוות בטנק, ויעלו לעוד ארבעה חודשים תעסוקה מבצעית. "התבקשנו לבחון את האופן שבו ניתן לשלב לוחמות על טנקים ביחידות הגנת הגבולות", מסביר הקשנ"ר. "זה נובע מהרצון לפתח תפקידי נשים נוספים ביבשה, בהתבסס על מוטיבציה שזיהינו של נשים להתגייס ליחידות לוחמות ולהיות שותפות במאמץ בהגנה על המדינה הזו, כולל תשלום מחירים אישיים, ודבר שני - לפנות את הכוח הלוחם הסדיר להגנה על הגבולות ולהתכונן למלחמה. בחצי הראשון של השנה הבאה אמורות להיות המלצות ומסקנות".
למה רק הגנה על גבולות ולמה רק צוות של נשים?
"בשלב ראשון, זו המשימה שקיבלנו".
ומה דעתכם, המח"טים? אתם מדמיינים אצלכם צוות טנק נשי?
אבשטיין: "בעופרת יצוקה הייתי מג"ד וחלק גדול מהמטה שלי היו קצינות. קצינת קשר ושלישה, וקצינת חימוש ורופאה, וכולן נכנסו איתי לעזה ונלחמו ולא הייתה שום בעיה עם זה. ולא הייתי המג"ד היחיד שהיו אתו קצינות. לכן הסוגיה היא בכלל לא האם נשים צריכות או יכולות להילחם. מה שמעניין אותנו כטנקיסטים היא האם צוות טנק שמבוסס על נשים יכול לתפעל את הטנק. האם זה מסתדר עם המשקלים, עם הקשיים הספציפיים, ובאמת אף אחד לא יודע להגיד את התשובה, כל עוד לא מנסים את זה".
נג'מה: "בעבר הייתי מפקד של מדריכות שריון בהכשרות. הן מצוינות. בכל קנה מידה הן מצוינות. לגבי לחימה - כרגע זה דיון היפותטי. בואו נראה מה יהיו תוצאות הבדיקה".
ונוימן, אב לשלושה, שולח ד"ש חם לילדות שבבית: "יש לי שתי בנות שאני גאה בהן בצורה מטורפת. הייתי שמח שכל תקרה או מחסום יישברו, בתנאי כמובן שהמקצועיות נשמרת".
בחזרה לשאלת המוטיבציה. למפקדים חשוב להדגיש כי על פי רוב, לאחר שחייל כבר מגיע ליחידה מבצעית בשריון, המוטיבציה שלו גבוהה מאוד ונתוני הנשר נמוכים.
אבשטיין, שקיבל לידיו חיילים בחודשי ההכשרה הראשונים, מספר: "יש פער גדול בין איך שהטירונים מגיעים אליי ביום הראשון לבין מה שהם מרגישים אחרי זה - שבועיים אחר כך, ובטח שארבעה חודשים אחר כך. אתה רואה את הקסם הזה קורה - יש משהו בחיבור הזה בין מפקד לצוות קטן לטנק, שגורם לאנשים לאט להתאהב בכל הסיפור".
נוימן, במקור משכונת בית הכרם בבירה, מסביר בדרך יצירתית: "זה כמו שכירושלמי, עד גיל 25 לא ידעתי שיש ים. סתם, אני צחוק, עד 24. וירושלמי - קשה לו לדמיין את הים. את הגלים, את הציפה, את החול. אז אותו דבר - החייל העתידי שמחליט להיות לוחם. קשה לו לדמיין את אחוות הלוחמים, האתגרים האישיים ותעצומות הנפש המתבקשות לשרת בחיל הזה, את היחידה המצומצמת שצריכה לעבוד בתיאום הדוק. וכשאתה נכנס לים - לוקח לך שתי דקות להתרגל, ואחר כך זה כיף בטירוף, אתה נהנה, אתה מאותגר. אותו דבר אצל השריונרים".
בינתיים משקיעים בחיל מאמץ רב לפיתוח המודעות אצל המועמדים לגיוס: מגיעים למפגשים בבתי ספר, מגבירים את השיח ברשתות החברתיות, הקשנ"ר אפילו עשה לייב פייסבוק למלש"בים. חודש לפני הגיוס האחרון, נציגי החיל ערכו ביקורי בית אצל מתגייסים, "כדי לשבור את הקרח".
זה קצת מוזר, לא? נשמע שאתם עסוקים בשיווק.
אבשטיין: זה חלק מהתפקיד שלנו. מפקדים עוסקים בזה כל הזמן - לגייס כוח אדם טוב ליחידות שלהם, שיוכל אחר כך להיות המפקדים והקצינים שלך".
חסון: "לא הלכנו למי שלא רוצה שנבוא אליו, ולא התרפקנו על הדלת של אף אחד. חיל השריון לא יתפשר על האנשים שלו".
הם מגיעים מכל רחבי הארץ. תא"ל חסון גדל בקריית ים והיום גר בעמק יזרעאל. גם בן דוד, במקור מבאר שבע, מתגורר בעמק, ואילו נוימן הירושלמי לשעבר - בעמק חפר. נג'מה, מפתח תקווה במקור, גר בכפר סבא. אשתו היא סא"ל בצה"ל. אבשטיין, במקור מאפרת, גר במודיעין. אף אחד מהם, היום, אינו חובש כיפה, אזכור רלוונטי אולי נוכח סוגיית שילוב הנשים והסערה שהיא חוללה בקרב גורמים תורניים.
"זה מסוג השאלות שמעניינות את העיתונאים", אומר אל"מ אבשטיין. "יש בשריון הכל מהכול. שיקוף אחד לאחד של האוכלוסייה. יש לי חילונים מהערים, תל אביבים, קיבוצניקים, דרוזים, אפילו מוסלמים. מח"ט 401 הקודם היה דתי ויש היום כמה מג"דים דתיים. הנושא הדתי היה נון-אישו בכל שנותיי בצבא".
את הסיפורים או "המור"קים" שהופיעו כאן, יש לציין, חילצנו במאמץ. לתת נפח, עובדות ומקרים קונקרטיים לכתבה. הקצינים משוכנעים בחשיבות השריון ובאיכותו, אבל רחוקים מגאוותנות. הקשנ"ר, תא"ל גיא חסון, מסכם:
"אני חושב שלחיל בעשור האחרון יש סיפורים יוצאים מגדר הרגיל. בתוך המערכות והמלחמות, זה ברור - אף אחד לא זז מילימטר בלעדינו. אחד הדברים שמאפיינים את החייל זה הצניעות הרבה, לצד המשימתיות הבלתי נגמרת. עכשיו, אחרי האירועים האחרונים, אנחנו צריכים להמשיך להיות צנועים - אבל גם לספר את הסיפור האמיתי שבין המלחמות".