בתל אביב זה כבר נראה כעניין שבשגרה כשמאות אלפים צועדים במצעד הגאווה בשלל צבעים. אבל אצל שכנתנו מהצפון זה היה אירוע מכונן. הידיעות מהחודש הקודם על אירועי "שבוע הגאווה" הראשון בלבנון מעניקים שביב של תקווה לקהילה הגאה בעולם המוסלמי והערבי. אך למרות מדיניות ענישה מקלה יחסית במדינות כמו לבנון ומרוקו, הוצאות להורג, התעללויות ורדיפה מתמשכת של הממסד והחברה הן נחלתם הקבועה של חברי הקהילה הגאה ברוב העולם הערבי והמוסלמי.
"כשהייתי בן 14 ראיתי בטלוויזיה תכנית על גברים המתלבשים כנשים, ההורים שלי רצו להעביר ערוץ ואני ביקשתי שישאירו. הם שאלו למה, ואני עניתי שגם אני רוצה להיות ככה יום אחד. למעשה, יצאתי מהארון בטעות. וצריך להבין, אני מוסלמי שיעי שגר ברובע הדאחייה של חיזבאללה. המשפחה שלי מוכרת וחלקה אף פעילה בחיזבאללה. התובנה שיש להם ילד הומו הכניסה אותם לבעיה חברתית לא פשוטה".
הסיפור של איברהים מוקדד, לבנוני בן 30 מביירות, עד לפני שנה וחצי תושב רובע הדאחייה, מעוז החיזבאללה, ממחיש כמה מהקשיים של אנשי הקהילה הגאה החיים בעולם המוסלמי. "ההורים שלי לקחו אותי מידית לאימאם והוא התחיל לתחקר אותי. באותם ימים לא הייתי מגובש וחסר ניסיון מיני אבל ידעתי שאני נמשך לגברים. אחרי התחקור של האימאם הוא נתן להורים שלי שתי אפשרויות, או שייקחו אותי לפסיכולוג או שיחתנו אותי מידית עם בחורה. ההורים שלי החליטו על הליכה לפסיכולוג".
לפי חוקי האסלאם, קיום יחסי מין בין בני אותו המין אסורים והעונשים עליהם במדינות רבות בעולם הערבי והמוסלמי יכולים לנוע בין מעצר של כמה ימים ופתיחת תיק פלילי, לבין הוצאה ברוטלית להורג באמצעות תלייה או שימוש באבן שתרוצץ את ראש אותו אדם שנתפס מקיים יחסי מין עם בני מינו, מה שמייצר קושי גדול לחברי הקהילה הגאה להיות מי שהם ולחיות את חייהם כפי שהם היו רוצים.
"רובע הדאחייה הוא רובע שבו מתגוררות משפחות, ואני גרתי שם לבד. נשארתי לגור ברובע הזה כי גדלתי שם והמשפחה שלי משם ובגלל שיקולים כלכליים. בניגוד לאזורים אחרים שבהם יש אוכלוסייה נוצרית או אוכלוסיות מעורבות, הדאחייה ברובו המוחלט הוא שיעי מוסלמי ודתי ורבים מהאנשים המתגוררים בו הם תומכי חיזבאללה", מספר מוקדד בסלון ביתו שבגרמניה, בה הוא מתגורר מזה כשנה וחצי. "כשגבר גר לבד בבית ושוכר דירה הוא אוטומטית מושך אש, מיד חושבים עליו שהוא מרגל של ישראל או של 'המדינה האיסלאמית' ואז מתחיל אחריו מעקב של השירות החשאי. הרבה פעמים מתגלה ככה גם הזהות המינית שלו. זה לא שאין הומואים ברובע הזה, הם קיימים, אלא שהם יחסית מסתתרים. יצא לי יותר מפעם אחת לראות גייז שהם חלק מארגון החיזבאללה ועומדים במחסומים בכניסה לשכונה אבל הם ביקשו ממני שלא להגיד להם שלום. אז ויתרתי על זה כדי לא לסבך אותם. מה שמפתיע ואולי בעצם לא - זה שדווקא החבר'ה האלה יכולים להיות בעלי דעה הומופובית חזקה יותר וההתנגדות שלהם להומוסקסואלים חזקה מהרגיל".
בניגוד לרוב מדינות ערב, לבנון נחשבת באופן יחסי למקום נוח עבור הקהילה הגאה. יש בית קולנוע שמקרין סרטים לקהילה הגאה, יש מקומות מפגש ומועדונים שבהם יש מסיבות לקהילה הגאה, יש "קרוזינג", ועדיין, כל מי שמורשע בקיום יחסי מין עם בני מינו מקבל רישום פלילי בגין עבירה על חוק מספר 534 - "פשע שנעשה בניגוד לחוקי הטבע". ויש לכך השלכות: רישום פלילי מונע קבלה לעבודות טובות, חושף את הנטייה המינית של חברי הקהילה בעל כורחם ומונע מהם פעמים רבות להתפתח מקצועית וחברתית. "הפריבילגיה של להיות הומו בלבנון היא שיש לך את האופציה להיות בקשר עם הומואים אחרים, יש גם ארגונים של הקהילה הגאה, אתה יכול לדבר על הנושא ומקסימום לקבל שנה בכלא. באיראן, עיראק, סעודיה ואפגניסטן אתה ככל הנראה תיהרג על הדברים שאתה יכול לעשות כאן", מסביר מוקדד. "אבל בכל זאת יש בלבנון הרבה הומופוביה, יש משפחות שינדו את בן המשפחה אם יגלו שהוא הומו, יש כאלו שיאבדו את העתיד המקצועי שלהם ואת החופש להתפתח בלבנון, לכן עדיף להסוות את העובדה שאתה הומו. המועדונים ואזורי הבילוי נמצאים באזורים הנוצרים או המעורבים, המשטרה מקבלת כסף ומתעלמת ממה שקורה. באזורים המוסלמים זו בעיה, בדאחייה למשל יש מקומות שהומואים מגיעים אליהם לעשן נרגילה, אבל הכל מתנהל באופן לא בולט". מוקדד מספר על פעם אחת שבה ביקר שני חברים סורים המשתייכים לקהילה הגאה שהתגוררו בדאחייה ובאמצע הביקור המשטרה פשטה עליהם והם נעצרו והוא היה צריך להפעיל קשרים משפחתיים כדי לשחרר אותם מהכלא, "אותי הם הכירו ולכן לא כלאו אותי, אבל אותם הם תפסו, שיחקו להם בטלפון הנייד וראו שהם הומואים ועצרו אותם. בסוף הצלחתי לשחרר אותם אבל הם כבר לא הורשו לחזור לגור בדאחייה".
ההחלטה של מוקדד לעזוב את לבנון אירעה לאחר שהוא יצא לבליינד דייט בביתו של בחור אותו הוא הכיר באפליקציית היכרויות. כשהגיע לפגישה הביתית, גילה מוקדד כי הפרופיל של אותו אדם היה מזויף וכי למעשה מדובר במלכודת. ברגע שהוא נכנס לדירה אותו בחור תקף אותו והפעיל כלפיו אלימות קשה. מוקדד ניסה להימלט אך התוקף מנע ממנו לצאת ונעל את הדלת תוך שהוא מכה אותו נמרצות. מוקדד רץ למרפסת הבית וזעק לעזרה והבחור דלק אחריו והשליך אותו מהקומה השלישית. למזלו נחת מוקדד על גג רכב אך הוא נפגע קשות בכל חלקי גופו ובמשך תשעה חודשים היה מוגבל בתנועה וכמעט שלא יצא מביתו בגלל הפגיעות הקשות. "בעוד אני פצוע ונאנק מכאבים הוא ירד למטה וצעק לאנשים שהגישו לי עזרה שלא יעזרו לי כי אני הומו, המשטרה הגיעה ועצרה אותו, ואותי לקחו לבית החולים לשיקום ארוך ומורכב". בזמן המשפט המשיך האיש שפגע בו לאיים עליו ומוקדד החליט לעזוב את לבנון ולא לחזור.
אגב, זו לא הפעם היחידה שמוקדד כמעט נהרג. "בזמן המלחמה עם ישראל ב-2006 היו הרבה הפגזות ברובע הדאחייה. לילה אחד יצאנו למסיבה במבנה צמוד לאחד הגשרים שמובילים לרובע. רובנו היינו לבושים בבגדי נשים. פתאום מישהו אמר שחייבים לעזוב מיד בגלל שהישראלים מפוצצים את הגשרים. למזלנו הספקנו להחליף את הבגדים חזרה ולהימלט במהירות מהמבנה. אם היינו יוצאים כולנו לרחוב עם בגדי נשים, זה יכול היה להיות בעייתי. בבוקר שאחרי המסיבה הסתבר שהגשר הופצץ וגם המבנה שחגגנו בו נהרס".
למרות המצב הקשה של הקהילה הלהט"בית בלבנון, מסוכן יותר להיות גיי בעיראק. "הומוסקסואליות זה משהו שאתה שומר לעצמך, לא משתף. אם יידעו עליך, אתה תחווה אלימות מצד החברה, המשטרה, המיליציות המקומיות ואפילו מצד המשפחה. היה רק אדם אחד שהכרתי היטב ושיתפתי אותו בהכל. החיים שם היו עבורי סיוט", מספר ג'אן בן ה-22, שהתגורר בצפון עיראק ולפני שנה ברח לגרמניה. "יש שוני בין הזרמים הדתיים בעיראק, הם יכולים לא לאהוב אחד את השני, אבל כולם שונאים הומואים. לא נדיר שהמיליציות שגורסות שצריך לחיות לפי חוקי השריעה יתפסו הומו, יובילו אותו לכיכר העיר וירוצצו את ראשו לפני המון אדם". התנהגותו המוחצנת של ג'אן הובילה את דודו לחשוד בו שהוא הומו, והוא נאלץ להישבע על הקוראן בפני אמו שהוא נמשך לנשים. "גדלתי כאדם דתי ועבורי להישבע על הקוראן ולשקר היה מאוד קשה. אבל לפחות עזבו אותי לאחר מכן. אמי הבהירה לדוד שלי שאין מצב שאני הומו כי נשבעתי על הקוראן. אם לא הייתי עושה את זה, הוא היה הורג אותי. אחרי זה הלכתי ותרמתי סכום כסף לצדקה כדי לכפר על מה שעשיתי. שם הייתי דתי, אין ברירה אחרת, אבל מאז שעברתי לכאן הפסקתי לחיות כמוסלמי דתי". במשפחתו דרשו ממנו לא ללכת עם ג'ינסים צמודים, שלא יסדר את הגבות שלו ושיתנהג בצורה גברית, ומאחר ובעיראק למעט יציאות של מספר חברים למקומות שבהם מעשנים נרגילה המפגשים נערכים בסתר ורחוק מעיני השירות החשאי והמיליציות, הוא המשיך לחיות חיים כפולים.
אולם, מספר תקריות גרמו לו לעזוב הכל ולברוח לגרמניה, "פעם אחת הייתי ברכב עם עוד מכר וקיימנו יחסי מין. פתאום דפקו לנו על החלון עם רובה. אנשי מיליציות הוציאו אותנו מהרכב והיכו אותנו בחוזקה עם הכתות של הרובים. אחד מהם דקר אותי בכתף ופצע אותי. בתקרית אחרת היה מפגש בבית של בחור הומו. בשלב כלשהו המיליציה הגיעה, הכתה את כולם, הפשיטה אותם ושלחה אותם ערומים לכלא. בכלא הם אנסו את אחד האנשים. אתה מבין? הם הרביצו לנו על זה שאנחנו הומואים ואז הם אנסו את אחד מאיתנו". לדברי ג'אן, כתבות על הוצאה להורג של הומואים הן דבר שבשגרה. "נותנים לזה כינוי כך שכולם יבינו על מה מדובר, אך זה לא יצוין באופן מפורש. לא מדברים על הומוסקסואליות באופן פתוח, עד עכשיו המשפחה שלי לא יודעת שאני הומו, אני גם לא רוצה שהם יידעו, זה יפגע בהם ואני לא רוצה שזה יקרה כי אני מאוד אוהב אותם ומתגעגע אליהם".
באופן לא מפתיע, גם באיראן זכויות הלהט"ב כמעט ולא קיימות. מייסה (34), נולדה כגבר ונמצאת בתהליך של שינוי מין לאישה, היא טרנסית שנולדה בצפון איראן והיא הצעירה מבין ארבעת הילדים במשפחתה. "מגיל צעיר הרגשתי יותר בחורה מגבר, כבר בתור ילדה קטנה לבשתי כל הזמן את החיג'אב, כשטיפה גדלתי וזה היה ברור, התחילו לי בעיות קשות עם המשפחה וגם התחלתי להיעצר על ידי המשטרה כי אני רשומה כגבר והלכתי כמו אישה, התאפרתי, וגם בגלל שהשתתפתי במסיבות פרטיות". אף כי באיראן יש קהילה הגאה גדולה למדי, קיום יחסי מין בין גברים עשוי להוביל לעונש מוות, ולכן המפגשים נערכים במקומות סגורים ופרטיים, רחוק מעין משטרת הצניעות והמשמעת. "אחרי מספר הטרדות ומעצרים קטנים הגעתי למסיבה של 60 איש מהקהילה ופתאום המשטרה פרצה, עצרו את כולנו. ישבתי 10 ימים במעצר ולאחר מכן נאלצתי להישאר שנה במעצר בית. המשטרה איימה עליי ועל המשפחה שלי שאפסיק להתאפר ושאנתק קשר עם הומואים וקווירים אחרים, אחרת איענש בחומרה. קרוביי איימו עלי להפסיק והטיחו בי שאני מביישת את המשפחה".
איראן מחייבת הומו שנעצר לחתום על מסמך בו הוא מתחייב שלא ישכב יותר עם גברים. אם הוא ייתפס שוב, הוא מסתכן בתלייה. אך יש אופציה מפתיעה נוספת: המדינה תומכת בשינוי מין. הומו שישנה את מינו לאישה לא ייתלה והמדינה אפילו מספקת רופא שיסייע בשינוי המין. הבעיה היא שמי שמשנה את מינו מתקשה למצוא עבודה וזוגיות. הוא לא יכול להביא ילדים, ורבים מאלו שמשנים את מינם נאלצים לעבוד בזנות. "אחרי התעמרויות והצקות וכשהגעתי כבר ממש לסכנת חיים, יצרתי קשר עם קרובי משפחה מגרמניה והם עזרו לי להגיע לכאן ולחיות את חיי באופן חופשי. הגשתי בקשה לקבל מעמד פליט על רקע נטייה מינית והבקשה התקבלה. לאחר המעבר שלי לגרמניה אח שלי הגיע עד לכאן והוא היכה אותי פה. קרובי המשפחה שלי הזהירו אותו שיסגירו אותו למשטרה כאן והוא נרתע והפסיק. התפיסה באיראן היא שהומואים הורסים את החברה, לא משנה אם אתה גר באיספאן או בטהרן, לקהילה הגאה באיראן אין זכויות וחופש לחיות בכבוד".
"מרוקו היא אחת מהמדינות המוסלמיות הטובות ביותר לקהילה הגאה, אם לא הטובה שבהן. אין משטרת צניעות, אפשר לעשות הכל, אנשים מגיעים מכל רחבי העולם המוסלמי וגם מאירופה כדי למצוא דייטים עם בני מינם ללא חשש ופחד", מספרת הישאן, בת 34, שגדלה במרוקו לאם יהודייה ואב מוסלמי. "אני חייתי את חיי כלסבית ולא חשתי סכנה מיוחדת, כל עוד הדברים נשמרו בשקט. להתחתן לא יכולתי כי אם כאזרחית מרוקאית אעשה זאת עם אישה, אלך לכלא. גם לא יכולתי לחיות באופן מוצהר עם בת זוג, אבל האיומים שקיימים ברוב המדינות הערביות והמוסלמיות האחרות לא ריחפו מעל ראשי באופן קבוע. ועדיין, יש הרבה דעות קדומות כלפי לסביות והומואים. זה תלוי במשפחה וברקע ממנו אתה מגיע".
לפני כשנתיים, בעקבות איומים על חייה, היא נמלטה לגרמניה. "אם אחזור, אשב בכלא, אבל עוד לפני שאגיע לכלא אגיע לבית החולים. מישהו כבר ידאג לטפל בי". כשלמדה בבית הספר דיווחו המורים לאביה כי היא התנשקה עם בחורה. אביה זעם וחימם סכין עד שהאדים, ואז צרב אותה על גופה באופן שהשאיר צלקת על כתפה. "מבחינתו אחרי המעשה הברוטאלי הזה אני הייתי אמורה ללמוד לקח. הוא לא הבין שזו המשיכה שלי, שאני אוהבת בנות וזהו". בגיל 19 ברחה מהבית וביקרה מדי פעם את משפחתה. באחד הביקורים היא התחברה לבת דודה רחוקה והתפתח ביניהם רומן שלמרבה הצער התגלה. "אח שלה שיחק לה בטלפון והוא קלט שבילינו יחד שבת בקזבלנקה. הוא ראה תמונות שלנו מתנשקות וזה עשה בלאגן במשפחה. המשפחה שלה לקחו אותה לרופא שקבע כי היא כבר לא בתולה אז הם האשימו אותי. אני לא הייתי באזור אבל קיבלתי מסר לא לחזור לבקר בבית כי מחפשים אותי, ואם אשאר במרוקו גם ימצאו אותי. אח שלה הגיע אל בית הורי עם סכינים וזה יכול היה להסתיים באסון. נכון להיום, אם אני חוזרת למרוקו, בגלל שאני מואשמת בכך שהיא איבדה את בתוליה, אני אשב שש שנים בכלא. אז פשוט ברחתי לגרמניה וכאן אני סוף סוף יכולה לחיות טוב וללא פחדים, אני לא מתגעגעת למרוקו".
נתיב המילוט מטורקיה ליוון - ועד גרמניה
ההגעה לגרמניה לא פתרה את כל בעיותיהם של הפליטים שקיבלו מקלט על רקע נטייתם המינית. מוקדד, שהגיע בגל הפליטים האחרון בסירה מטורקיה ליוון, צעד חמישה ימים ברגל בין מדינות רבות עד שהגיע לגרמניה. הוא ראה כיצד ההתעמרות בחברי הקהילה הגאה ממשיכה גם הרחק מהבית, מצד פליטים אחרים שיחסם לחברי הקהילה שלילי. הוא פנה לשלטונות המחוז שבו הוא מתגורר וכיום, לאחר שהוביל פעילות רבה למען פליטים המשתייכים לקהילת הלהט"ב, הפך למנהיג מקומי. הוא אחראי על המעקב אחר אלימות ואפליה כלפי פליטים המשתייכים לקהילה הגאה ממדינות ערב ומדינות מוסלמיות. "אחרי שיח עם העירייה, התחלנו במעקב של שמירה על הזכויות של הפליטים הלהטבי"ם ובפרויקט שגם מהווה מהלך ראשון להשתלבות: להכיר גרמנים, להתחבר לאנשים ולהבין את התרבות המקומית. השילוב של הומוסקסואלים ואסלאם לא עובד טוב כי הומוסקסואליות אסורה לפי האסלאם וככל שהדת מעורבת יותר בשלטון ובפוליטיקה, בחברה ובתרבות - כך יש אלימות וחוסר הכלה רב יותר כלפי קהילת הלהט"ב", מסביר מוקדד.
הוא אף הקים את פרויקט 'שופרא קלן' שבו פליטים להטבי"ם מתאגדים ונפגשים תוך קבלת שירותים המסייעים להם להיקלט בגרמניה ולדעת את הזכויות שלהם. "הגעתי לכאן עם חלום למצוא עבודה וללמוד ופתאום שוב נתקלתי באותה אלימות וסטיגמה כלפי הקהילה הגאה, אך ראיתי במקביל שיש חוק שמגן על הגוף והמחשבה שלי. החלטתי לדבר ולהילחם על זכויות הקהילה שלי ולדבר בשביל כל אלה שמתמודדים עם הקושי הזה".