חייל שבורח מאויב עובר עבירה: הדחת הלוחם שנמלט ממחבלת - מוצדקת

מהו ההבדל הבסיסי בין חייל צה"ל לבין אזרח מן השורה? הצבא מכתיב את התפקיד שאליו ישובץ החייל, את החופשות שיקבל, את שעות השינה שלו, את האוכל. חייל לא יכול לעזוב את הבסיס אלא באישור מפקדיו, ורשימת ההבדלים עוד ארוכה.

אבל ההבדל הראשון במעלה בין חיילים לבין אזרחים קשור לזכות הבסיסית ביותר – הזכות לחיים. חייל צה"ל נשבע אמונים למדינה בסמוך לגיוסו. בשבועה זו מתחייב החייל "להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". כלומר, למען הגנת המדינה, למען שלומם של אזרחיה, החייל מחויב לסכן את חייו אפילו עד כדי הקרבת החיים. אם נעצור לחשוב רגע, הפקודה המוכרת "קדימה הסתער", כשברור שממול ממתין אויב שמטרתו להרוג בך, נוגדת את הטבע האנושי. ועדיין, דורות של לוחמים חונכו על קריאה זו, והסתערו קדימה, והיו בהם גם מי שלא שבו בשלום.

הגנת האזרחים שמונחת על כתפיו היא שמחייבת חייל שנתקל במחבל חמוש בסכין לפעול כדי להסיר את הסכנה. הפקודות לא רק מתירות לחייל לפתוח באש במקרה של סכנה לחיים, אלא מחייבות אותו לפעול כדי להסיר את האיום על חייו שלו ועל חיי האזרחים, שעליהם תפקידו להגן. על בסיס אותו היגיון, חייל הנוטש את משמרתו נוכח פני אויב עובר עבירה פלילית חמורה.

דומה שמתישהו בשנים האחרונות היוצרות התבלבלו. למתבונן מן הצד נראה שהחברה הישראלית מתקשה להכיל פגיעה בחיילים, אולי אפילו יותר מאשר פגיעה באזרחים. שהרי מדובר ב"חיילים של כולנו". השינוי הזה הוא כמובן שינוי לרעה. ברור שלצורך עמידה במשימותיו, הגנת המולדת והגנה על שלום אזרחיה, חייב הצבא לבצע פעילויות המסכנות את חיי חייליו. הימנעות מביצוע משימות חיוניות אך בשל החשש מכך שהציבור לא יוכל לשאת אבדן חיי חיילים יכולה לעלות במחיר כבד מאוד.

דומה שבצה"ל החליטו להחזיר סדרי בראשית על כנם, בדיבורים ובמעשים כאחד. מי שסימן את הדרך חזרה למושכלות היסוד היה לא אחר מאשר הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, בדבריו כי "גבר בן 18 שמתגייס לצה"ל הוא חייל ולא הבן של כולנו ועליו לחרף את חייו כדי לשמור עלינו". בשעתו עוררו הדברים סערה נוכח עיתויים, רגע לפני הכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה, אלא שנוכח חשיבותם של הדברים ראוי לתת את הדעת לתוכנם. הצבא יסכן את שלום לוחמיו בכל מקום שהדבר יידרש כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית, אמר למעשה הרמטכ"ל. מושכלות יסוד.

ההחלטה שהתקבלה להדיח מתפקיד לחימה לוחם מגלן שנמלט מנערה שאחזה במברג וניסתה לתקוף אותו באה כהמשך ישיר לדברי הרמטכ"ל. הלוחם היה אמנם ללא נשק, אך מפקדיו ציפו מלוחם ביחידה מובחרת, שעבר הכשרות מגוונות, לחתור למגע ולא לקרב במנוסתו את התוקפת לכיוון אוכלוסייה אזרחית, כפי שאירע, עד שלוחם אחר ירה בה.

לא אוכל לסיים מבלי להתייחס לטענות על "אפקט אזריה", אותו חשש שכביכול מחלחל בקרב הלוחמים שמא אם יירו במחבל הם עלולים למצוא את עצמם בחקירה, ואולי חלילה, במשפט. המשכה של הטענה הוא בכך שהחשש גורם לחיילים להסס ומסכן את חייהם מול אויב. ארשה לעצמי להביע את עמדתי באופן נחרץ – אין בטיעון זה ממש, לא במקרה הספציפי, ולא באופן כללי.

לוחם מגלן שהודח לא נשא נשק בזמן האירוע. לא ניתן לטעון ברצינות כי הוא נמלט ולא ניסה להשתלט על המחבלת בגלל חששו שאם יצליח לעצור אותה הוא יעמוד לדין בשל פעולה זו. דומה שפחד אנושי מסיטואציה שבה הוא מוצא עצמו לפתע מותקף על ידי מחבלת הוא שהביא אותו להגיב כפי שהגיב, ולא שום דבר אחר.

ובאופן כללי יותר – בשנות שירותי בצה"ל שוחחתי עם לוחמים רבים על רקע חקירות שבחנו את שיקול דעתם באירועים מבצעיים. המורכבות של הסיטואציה עלתה פעמים רבות בשיחות. הקושי להיות נתון לחקירה גם הוא עלה כמובן. אך בשורה התחתונה היה ברור כי שיקול הדעת שלהם והצורך המבצעי הם שהדריכו אותם כיצד לפעול, ולא חשש מחקירה או מעמידה לדין. כך היה, ולהערכתי כך ימשיך להיות.

הכותב הוא פרשן משפטי, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי