מתכנן הפיגוע חזר לישראל: "חיי נעצרו, הוא חייב לשבת בכלא"

בדירה קטנה בחיפה יושב אברהם לב ונזכר בלילה שבו התהפכו חייו, בין 22 ל-23 באוקטובר 1969. באותו הלילה נפצע לב, אז בן 23, מפיצוץ מטעני חבלה שהוטמנו בבניין שבו התגוררה משפחתו. "הדבר היחיד שאני זוכר הוא שפתחתי את הדלת של בית הוריי בשכונת קריית אליעזר שבחיפה, בסביבות השעה 2:15 לפנות בוקר. זה הכול. התעוררתי בבית החולים אחרי שלושה חודשים".

כשהתעורר, גילה שאמו האהובה רחל נהרגה, ושאביו אליהו נמצא במחלקה אחרת בבית החולים כשהוא פצוע בכל חלקי גופו. מתכנן הפיגוע שבו נפצע, יוסף אבו חיר, שהוביל את המטענים במכוניתו, שוחרר ב-1983 במסגרת עסקת ג'יבריל הראשונה. לפני חודש הגיע לישראל בפעם הראשונה מאז, וכעת הוא צפוי לרצות את עונש מאסר העולם שנגזר עליו לפני שחרורו.

הפיגוע אירע כשנתיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, אז מדינת ישראל הייתה שקועה בקרבות עקובים מדם לאורך תעלת סואץ ובבקעת הירדן. קרבות התקיימו גם במישור האזרחי - פיגוע רדף פיגוע, במה שהוגדר באותם ימים "מעשי חבלה".

אחד מגלי הפיגועים הקשים פקד את חיפה: מטעני חבלה שהוטמנו בבנייני מגורים בעיר הביאו למותם של שני תושבים ולפצועים רבים. באירועים אחרים נפגעו מתקני תשתיות במפרץ חיפה, בהם אירוע ירי על בתי הזיקוק ופיצוצים במתקנים נוספים בצפון העיר ובחופי רחצה. אחת מהקבוצות שהובילה את אותם פיגועים הייתה קבוצת מחבלים ערבים אזרחי ישראל, שכונתה אז "החוליה העכואית". אחד מחברי החוליה היה אבו חיר, אז צעיר בן 26 מעכו, נשוי ואב לפעוט ותינוקת בת פחות משנה.

שיא פעילותה של הקבוצה הייתה שרשרת פיגועים ב-22 וב-23 באוקטובר 1969, אז כאמור נפצע אברהם. חברי החוליה הטמינו מטעני חבלה בקומות העמודים של חמישה בנייני מגורים בחיפה. על פי הערכה כל מטען הכיל בין חמישה לשבעה קילוגרמים של חומר נפץ. נוסף לאמו של לב, נהרג חיים מינקביץ, בן 55. היום הקשה הוגדר בעיתונים ככזה שבו "חיפה חזתה באחד מימיה הסוערים והמרגשים ביותר למן ימי מלחמת השחרור". עם זאת, הודגש כי "מעשי הפשע לא שיבשו את החיים בעיר".

בגין העבירות בהן הורשע אבו חיר גזר עליו בית דין צבאי 15 עונשי מאסר עולם, 20 שנות מאסר ועשר שנות מאסר, שיחולו במקביל. אולם, הוא לא הספיק להעביר את זמנו בין כותלי הכלא: בנובמבר 1983 שוחרר כאמור במסגרת עסקת ג'יבריל הראשונה, שבה יצאו לחופשי עוד 64 אסירים ביטחוניים ו- 4,700 עצורים לבנונים שנכלאו על ידי ישראל בדרום לבנון. בתמורה הוחזרו לידי ישראל שישה חיילי נח"ל שנשבו בידי פתח בדרום לבנון. שני שבויים נוספים שוחררו כעבור שנה וחצי, תמורת 1,150 מחבלים נוספים, בהם אחמד יאסין והמחבל היפני קוזו אוקמוטו.

במסגרת עסקת ג'יבריל נקבע לגבי חלק מהמשוחררים, בהם אבו חיר, כי הם "יעזבו את הארץ לצמיתות ביום שחרורם מכלאם". מאז חי אבו חיר באתונה, יוון, עד שלפני חודש נחת בישראל. הוא נעצר והובא בפני ועדת שחרורים, כשבפני חבריה הוגשה בקשה של המדינה לבטל את שחרורו ולחייבו לרצות באופן מידי את עונש מאסר העולם שנגזר עליו בעבר. המדינה טענה כי הרמטכ"ל קבע תנאי לפיו שחרור הנאשם מהכלא מותנה בעזיבתו את הארץ לצמיתות, לכן מששב ארצה הוא הפר את התנאי, וההקלה המותנית אינה תקפה עוד. עוד טענה המדינה כי משהפר את התנאי, מן הראוי להשיבו אל בין כותלי הכלא.

ועדת השחרורים קיבלה את עמדת המדינה וקבעה כי "מפתחות בית הכלא היו נתונים בידיו של המשיב עצמו. המשיב קיבל מפתחות אלה עם שחרורו. על מנת לשמור על המפתחות היה עליו למלא אחר התנאי שהותנה לגביו...משבחר העותר לשוב ארצה, הרי הוא עצמו פגע בחירותו בידיעה ברורה ומרצון...על כן, אין לו להלין אלא על עצמו על כך שבחר להיכנס מחדש אל בין כותלי בית הכלא ולהשליך את המפתח שניתן לו".

אברהם לב לא שמע על שובו של אבו חיר לישראל, והופתע מפניית וואלה! NEWS, שעדכנה אותו בכך לראשונה. בזמן הפיגוע היה סטודנט באוניברסיטת חיפה, שפתח ביחד עם שותפים מועדון ריקודים בעיר. בשעות הקטנות של אותו הלילה שב לבית הוריו ברחוב אבנר, אז אירע הפיצוץ. לאברהם סיפרו כי מעוצמת הפיצוץ הוא הועף למרחק רב ונמצא ממש ליד הכביש הראשי, לא רחוק מהתחנה המרכזית. הוא משוכנע כי ראוי שהמדינה תשמע אותו ואנשים נוספים שנפגעו בפיגועים אחרים שביצע אבו חיר, אם המחבל יערער לבית המשפט העליון על החלטת ועדת השחרורים. לדבריו, "לא צריך לוותר לו, הוא היה צריך לשבת עדיין בבית הסוהר".

הקשר של אברהם לאמו, שנהרגה בפיגוע, היה קרוב מאד. היא עלתה לארץ מפולין, אחרי שעברה את תלאות השואה וחלק גדול ממשפחתה נספה. אביו, אליהו, עבד בנמל חיפה הסמוך לשכונת מגוריהם. נולדו להם עוד בת ובן פרט לאברהם, שלא היו בבית בעת הפיגוע. לאברהם קראה אמו על שם אביה שנרצח בפולין.

לדבריו, זיכרונות השואה השפיעו על אמו. "לא הייתה שמחת חיים ואנחנו, הילדים, היינו מרכז חייה", נזכר. "דמותה של אמי מלווה אותי. היא הייתה רק בת 49, יפה וטובת לב". האב ובנו, שנפצעו בפיגוע, לא היו בהלוויית האם וקרוב משפחה קרא במקומם קדיש. "אני חי את האירוע הזה עד היום, עבורי החיים נעצרו אז", סיפר. "נעדרתי מהם למשך שנה, שאחריה הייתי צריך לשקם אותם. כל הבית שלנו נהרס. אפילו שרוך נעל לא היה לי. לימודיי באוניברסיטת חיפה נקטעו ורק אחרי זמן רב שבתי ללמוד".

לעומת זאת, יש מי שסבור כי יש לאפשר לאבו חיר לשוב לארץ שבה נולד כדי לחבור למשפחתו. "בריאותו הדרדרה, הוא עבר ניתוח לב פתוח ועבר ארוע מוחי", טען מוניר מנסור, שהכיר את אבו חיר בין כותלי הכלא ברמלה ושוחרר בעצמו ב-1985 בעסקת ג'יבריל השנייה. מנסור נעצר בגיל 17 וחצי, לאחר שנתפס ב-1974 בבואו מלבנון עם חומרי חבלה. לדבריו של מנסור, אבו חיר הוא אדם מבוגר המנהל מאז שחרורו חיים נורמטיביים: "מאז שהשתחרר ממאסר הוא ניתק את כל קשריו עם מי שהיה מעורב עמו באותם מעשים, ואינו מהווה סכנה זה זמן רב".

מעצרם של אבו חיר וחמשת חבריו לחוליה הכה את עכו בתדהמה. "לכאורה, לא הייתה סיבה נראית לעין לשום אדם מהחשודים הללו לבצע מעשה חבלה", כתב יואל דר, סופר "דבר" בגליל המערבי, עם פרסום הפרשה. "כולם מסודרים מבחינה כלכלית, דוברי עברית, בעלי משפחות ופרט לאחד מהם, אף אבות לילדים. איש מהם לא היה חבר במפלגה כלשהי, לא פעל בחוג פוליטי כלשהו", הסביר דר את ההפתעה, וכתב כי "עיקר פרנסתם הייתה על לקוחות יהודים".

אבו חיר אכן חי חיים פשוטים, ללא כל סימן לכך שחבר לארגון טרור. הוא היה בעל נגרייה משגשגת ברחוב ונציה בעיר העתיקה בעכו. עם מעצרו סיפרו שכניו לדר כי "ידיו היו עמוסות עבודה, אך מדי פעם ננעלה החנות לכמה שעות". למרבה הפתעתם של השכנים, התברר שהנגר העסוק החביא בעסק שלו כלי נשק רבים. בפשיטה על בתיהם של חברי החוליה ועל הנגרייה של אבו חיר נמצא חומר נפץ רב: שלושה אקדחים ארוכי קנה עם משתיקי קול ותחמושת רבה, שני מזריקים עם חומרי הרדמה, גז מדמיע, יותר ממאה נפצים חשמליים, עפרונות השהיה, 16 רימוני יד וסרטי צילום זעירים לצורך איסוף מודיעין.

על חולייתו של אבו חיר פיקד פאוזי נימר, נהג מונית שהיה אז בן 33. כתשע שנים קודם החל נימר לנהל רומן עם יהודייה, סימונה פינטו מנהריה, שגרם לסערה בסביבתו הקרובה. "עיניים תכולות, שיער בלונדיני וחיוך שובה לב", כתבה עליה העיתונאית עמליה ארגמן-ברנע. סימונה נפרדה מבעלה, כארבע שנים לאחר מכן התאסלמה, ונישאה לנימר. בתחילת הקשר גרו בנהריה ולאחר מכן עברו לעכו. משפחתה של פינטו ניתקה עמה את הקשר.

בין החודשים יוני לאוקטובר 1969, החוליה העכואית שקיבץ נימר הצליחה לבצע שורה של פיגועים באזור שבין חיפה לחדרה. האירוע הראשון שיוחס להם היה ניסיון לפוצץ את מסילת הרכבת, ליד קיבוץ החותרים. אחר כך פוצצו מטען בחוף דור, חיבלו בשנאים, משאבות מים וצינור נפט, וגרמו גם לפיצוץ בגשר הרכבת שליד בנימינה. מפעילי החוליה ישבו בשכם, וחומרי החבלה נשלחו אליהם פעמיים בסירות שהגיעו מסוריה. משלוח נשק שלישי נתפס על ידי חיל הים, דבר שהביא לחשיפת המחבלים.

אחרי סדרת הפיגועים בבנייני המגורים, המשיכה החוליה לפיגוע נוסף בעיר התחתית. עם חשיפת החוליה, התגלתה אחת נוספת. היו אלה תושבי מג'דל כרום שפוצצו מכונית תופת בכניסה לעכו. מאות מפגינים יהודים ניסו בעקבות האירוע להיכנס לעיר העתיקה בעכו ולפגוע בתושבים ערבים. שוטרים רבים מנעו זאת מהם ועל פי הדיווחים "הפעילו אלותיהם". שלושה שוטרים ושמונה מפגינים נפצעו.

כמה שנים חלפו עד שאברהם הצליח לאסוף את חייו מחדש. הוא שב ללמוד, השלים תואר ראשון ושני, החל לעסוק בפוליטיקה במסגרת הליכוד, והיה מנהל מחוז במשרד העבודה והרווחה ויועץ לשר העבודה והרווחה. הוא הקים משפחה ונולדו לו שלושה ילדים. הבכורה, דוקטורנטית בטכניון, נקראת רחל על שם אמו.