"אני זוכר טוב את הפעם הראשונה שהמורה הציץ לי לתוך המכנסיים"

אני מרגיש שאני חייב לשתף אתכם בסיפור שלי, כי ראיתי כרגע סרטון שהרתיח לי את הדם.

כל הנושא של צעדת השרמוטות הביא גל של דיונים, ביניהם הטענה שעליה בדיוק מדברת הצעדה הזאת. הקלות בה אנשים מאשימים נשים שמעזות לבוא ולומר את האמת. הנשים האלה הן האמיצות ביותר בחברה שלנו. הן המצילות האמתיות של החברה שלנו.

אתם לא מבינים כלום. ואני שמח בשבילכם שרובכם לא תוכלו להבין לעולם אילו מחשבות עוברות במוחו של אדם שנאנס. אילו מחשבות עוד יותר קשות עוברות במוחו של אדם שמספר את האמת. כמה פעמים הנאנס אומר לעצמו "הייתי יכול לפעול אחרת" אחרי היום שהרס לו את החיים. ועל אחת כמה וכמה, אדם שהחברה סביבו מצירה עין ומסתכלת עליו בהאשמות אחרי שהעז לדבר ולהאשים מישהו במשהו כל כך חמור וקשה. על מה שהוא לבש, על מה הוא דיבר, על כמה שהוא היה נחמד מדי, אולי עד כדי פלירטוט. כאילו שזה רלוונטי באיזושהי צורה. כאילו שזה עדיין גורם בנתינת לגיטימציה כלשהי ובהחלטתו של הנאשם לבצע את רציחת הנפש שנקראת אונס. אני רוצה שתבינו כבר, חברה יקרה שלי, כמה חמור הפשע שאתם עושים בעצם היותכם כל כך חסרי הבנה ורגישות לנושא.

אני רוצה לספר לכם משהו שלא הרבה יודעים.

כשהייתי בן 11 היה לי מורה שאהב אותי במיוחד. זאת הייתה תקופה לא קלה בשבילי. ילד שמנמן, חיוור, די מכוער שמתנהג קיצוני ומוזר ובלי הרבה חברים שיהיו לצדו. המורה הזה היה איש הסוד שלי. אני לא זוכר הרבה דברים מאותה תקופה, אבל אחד הדברים שאני זוכר היא כמות האהבה שקיבלתי ממנו. כל כך הרבה הקשבה וקבלה והכלה. הוא נתן לי להרגיש מיוחד. סיפרתי לו על המחשבות שלי, שהיו נראות לי איומות בזמנו. סיפרתי לו שאני נמשך לבנים בכיתה שלי. הוא חיבק אותי ואמר לי שזה בסדר. הוא איפס אותי ברמות שאף מבוגר לא הצליח לאפס אותי. כולם היו נראים לי משוגעים, רעים. הוא היה מוציא אותי משיעורים ולוקח אותי לשיחות אחד על אחד. הוא היה קורא לזה "טיפול". כשהכרנו יותר לעומק הוא התחיל גם לקחת אותי אחרי בית הספר באוטו שלו. זה התחיל מזה שהוא הקפיץ אותי הביתה, לזה שהוא הציע לי שנלך אליו לדירה לטיפול.

רוב הפעמים נפגשנו בבית הספר. בשלב מסוים הטיפול הפך ליותר פיזי. הוא התחיל לפתוח לי את החגורה כדי שארגיש יותר משוחרר במהלך הטיפולים. ואז היה מבקש ממני שאחבק אותו חזק. ואז ביקש שאנשק אותו בלחי. כל הדברים האלה גרמו לי להרגיש עוד יותר מיוחד. זה היה הסוד שלנו. אהבתי אותו כל כך. רציתי שימשיך לאהוב אותי, אז עשיתי כל מה שביקש. לא רציתי לגעת בו, לא רציתי שהוא יגע בי, אבל המילים פשוט לא יוצאות מהפה. אז בשלב מסוים הפסקתי לראות אותו. הפסקתי לענות לו, הוא אמר לי לבוא לראות אותו אבל לא רציתי. לא רציתי שיבקש ממני עוד פעם נשיקות. גם הרגשתי שיש לי פתאום יותר חברים ושאני מתחזק. אחרי תקופה הוא תפס אותי לשיחה, "הטיפול שלנו עדיין בתהליך", הוא אמר לי. הרגשתי רע. הרגשתי שאני מאכזב אותו, אחרי שהוא עזר לי כל כך. המשכנו בטיפולים והמקרים המוזרים המשיכו להגיע. עם זאת הוא עדיין גרם לי להרגיש הילד הכי טוב והכי יפה והכי מוצלח בעולם.

לעמוד הפייסבוק של "קורנליוס האיום"
לערוץ היוטיוב של "קורנליוס האיום"

את הפעם הראשונה שהוא הצמיד את איבר המין שלו לבטן שלי ולחץ אני זוכר כאילו זה קרה עכשיו. אני זוכר את חום הגוף שלו, אני זוכר את הצמרמורת שעברה לי בגוף, אני זוכר את הקשיחות המוזרה שהרגשתי על הבטן שלי, אני זוכר את הריח שלו. ריח של שמן עיסוי שלא יוצא לי מהראש. אני עזבתי את החדר והלכתי לשירותים להקיא. הרגשתי שאני לא יכול לשאת בריח הזה.

את הפעם הראשונה שהוא הכניס את הלשון שלו לפה שלי אני זוכר כאילו זה קורה לי ברגעים אלו ממש. האיבר המוזר וחסר הטעם הזה שמטייל לי בפה, הפנים הקרובות שלו שנראו כל כך מעוותות ומכוערות, ריח השמן הנוראי שלו.

את הפעם הראשונה שהוא הציץ לי לתוך המכנסיים אני זוכר ממש טוב. הוא פשוט עשה את זה. בזמן שאני עוצם עיניים, בזמן שהוא מספר לי סיפורים ומרגיע לי את האוזן הוא פשוט שלח את ידו, הוריד לי את הטריינינג לחצי שניה, וישר החזיר. הוא אמר שהוא רוצה לראות איך אני מתפתח. שזה חלק מהטיפול. אני בכיתי כל הלילה.

הבקשות והמעשים המוזרים המשיכו לבוא ולאט הכניסו אותי לשוק. הייתה תקופה שלא דיברתי שלושה ימים, הייתי עושה דברים מוזרים כמו לשבת אצל האחות כל ההפסקה בפחד מלראות אותו. אני זוכר שפשוט רציתי שמישהו ישאל אותי. בסוף שאלו.

היום שבו סיפרתי את זה ליועצת היה היום הנוראי בחיים שלי. הרגשתי שאני הורס לבנאדם שאני אוהב את החיים. אחרי זה לא ישנתי לילות שלמים. בבית הספר הייתי התלמיד הכי גרוע כי פשוט לא הצלחתי להתרכז וזה גם לא עניין אותי. זה רדף אותי. הדבר שרדף אותי במשך שנים הייתה האשמה. הרגשתי שפיתיתי אותו. לא ידעתי מה אומרות הרגשות שלי. לא ידעתי שהאחריות למעשים היא שלו. שלא משנה גם כמה אהבתי או אפילו פנטזתי, אין מצב שילד בן 12 יכול לקבל החלטה שפויה בנושא של קיום יחסי מין. שנים הרגשתי שאני האשם. לא משנה כמה הרגיעו אותי וכמה אמרו לי שהוא בנאדם רע, לא האמנתי שהוא רע. הרגשתי שאני רע.

עכשיו אני יודע כמה לא רציתי בזה. אני זוכר מה הרגשתי, כי הרגעים האלה לא יוצאים מהראש לעולם. אתה זוכר כל צליל, כל שקט, כל ניחוח, כל טיפת זיעה וכל מגע. בעיקר כל רגש. בסופו של דבר, לפי מה שאני זוכר שסיפרו לי, הבנאדם ברח מהארץ ולא נתן את הדין על הדברים שהוא עשה. וגם שמעתי שהוא עשה את זה לעוד ילדים. אבל אני יודע שאם הייתי מתלונן עליו ומגיע לאנשים רעים שגורמים לי לדבר באיזושהי דרך על האשמה שלי, הייתי מאמין להם שזו אשמתי. אני יודע שבמערכת המשפט המזעזעת שיש לנו, היו גורמים לילד בן 12 לחשוב שהוא הסוטה.

אני לא יכול יותר לעמוד מנגד ולראות את כל הבורים מדברים שטויות שהם לא יודעים כלום ולא קמצוץ עליהם. כי רובכם לא מבינים את האשמה שמתמודד איתה הקורבן. ואתם לא יודעים כמה קשה זה לפתוח את הפה ולומר את זה. לי לקחו 14 שנה עד שהוצאתי את הסיפור שלי, ממש עכשיו. ואני לא מאחל לאף אחד מכם להבין אותי או את הקורבנות האחרים. אבל תקשיבו, תפנימו.

חייבים לשנות פה את התפיסה, מיד.