אם ההימור של מיי ייכשל – בריטניה תילכד בלולאת אי-ודאות

18 באפריל 2017, ראש ממשלת בריטניה, מנהיגת המפלגה השמרנית - אישה קשוחה, מוערכת אך לא פופולרית - מנצלת רגע שבו הסקרים נוטים לטובתה ומכריזה על בחירות מוקדמות. אותה הכותרת פורסמה גם לפני 30 שנה. ב-1987 הייתה זו מרגרט תאצ'ר שהקדימה את הבחירות – וניצחה את הלייבור בהנהגת ניל קינוק, שהוביל בסקרים בשלבים מסוימים.

קינוק ינוצח שוב בשנת 1992 בידי יורשה של תאצ'ר, ג'ון מייג'ור חסר הכריזמה. הגורם המרכזי בתבוסת הלייבור היה העיתונות, בעיקר רשת עיתוני מרדוק שעשו רצח אופי מפחיד ומוצלח לקינוק, כולל הכותרת הידועה ביום הבחירות: "אם אדם זה ינצח היום, הבריטי האחרון שיעזוב מתבקש לכבות את האור". הלקח שהפיק מנהיג הלייבור הבא, טוני בלייר, היה יחסים טובים ומניפולציה של התקשורת.

הזמנים השתנו. לעיתונות המודפסת אין את העוצמה שהייתה לה אז, גם לא לחדשות ברדיו או בטלוויזיה. הרשתות החברתיות תופסות כיום חלק נכבד מהשיח – ואחד הדברים החשובים בבחירות בבריטניה כעת הוא שיש על מה לדון, שיש מקום לאידאולוגיה. אחרי דורות של מנהיגים ממפלגות ימין ושמאל מתונות בכל אירופה ההבדלים מתחדדים השנה.

לא רק בבריטניה – כך היה המקרה גם בארצות הברית, גם בצרפת. בכל אחד מהמקרים היו מועמדים שלכל אחד מהם תפיסת עולם מובהקת, לא הימין המרכזי מול השמאל המרכזי של פעם. בכל תחום שהוא מיי ויריבה ג'רמי קורבין שונים לחלוטין, לא רק למראית עין. למרות שכמובן קורבין הולך ומתמרכז ככל שהחלום על מעבר למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 – שנראה כהזיה לפני חודשיים – הופך למציאות או לפחות למציאות אפשרית.

קורבין מייצג את הלייבור של שנות ה-70, זה של התמיכה בטרוריסטים ה"טובים" או לפחות הבנה רבה מאוד למניעיהם ורצון להידברות איתם. הלאמה, מדיניות כלכלית מרחיבה, חשדנות עמוקה עד כדי יציאה מארגון נאט"ו – גם הם חלקים ממשנתו. כך גם, כמובן, הפסקת המלחמה בטרור כפי שהיא מתנהלת כעת, יציאה מהמזרח התיכון ותמיכה באסד בסוריה.

מיי מדברת בימים אלה ביטחון, ביטחון, ביטחון, ומנסה להפוך זאת לאישי, וזה ברור – היא מנסה למצב את עצמה כמי שתדע כיצד לנהל משא ומתן קשוח מול בריסל על יציאה בהסכמה של בריטניה מהאיחוד האירופי. קורבין הרך לא יכול, מתריעה מיי. שלא לדבר על כך שהוא יהרוס את הכלכלה – ויש תמרורי אזהרה לגבי הכלכלה הבריטית. היא לא ספגה מהלומה מידית אחרי משאל העם על הברקזיט אבל המדדים השונים מבשרים רעות.

לכאורה כשהמפלגות כה שונות אין ולא יכול להיות כמעט מעבר המוני ממפלגה למפלגה בזמנים שבהם אין משבר – ובבריטניה אין כזה כעת. אבל אנו בזמנים מוזרים, ועל פי הסקרים לפחות נראה שבין 10% ל-20% מהמצביעים הבריטים עברו מהשמרנים ללייבור. עד כמה זה נכון? נדע היום. עד כמה זה רלוונטי – ובכן, כאן זה תלוי מאוד בשיעור ההצבעה ובמקומות שבהם הפער קריטי.

כמו בארצות הברית, הבחירות בבריטניה מושתתות על פי עיקרון שבו המנצח בכל מחוז בחירה הוא מי שקיבל יותר קולות מיריביו – כלומר אם התמודדו חמישה מועמדים וכולם קיבלו עשרת אלפים קולות והשישי קיבל עשרת אלפים ואחד הוא המנצח, גם אם 80% מתושבי המחוז הצביעו נגדו. ומאחר שהסקרים נערכים ברמה הארצית איננו יודעים כעת מה יהיו התוצאות בכל מחוז ומחוז. סביר להניח שהרוב המוחלט שהיה למיי ערב ההימור שלה לא יישמר.

מה אז? הלייבור אולי יוכל להרכיב בדוחק קואליציה עם המפלגה הלאומית הסקוטית וכמה מפלגות אחרות. בתמורה הסקוטים ידרשו משאל עם בתוך שנה על עזיבת בריטניה, אך לא ברור אם קורבין יכול להסכים לכך. גם השמרנים יכולים להרכיב ממשלת קואליציה עם כמה רסיסי מפלגות שלהן חברי פרלמנט בודדים – הליברל-דמוקרטים נניח, הפרוטסטנטים מאלסטר – אבל זה לא מתכון לממשלה שתאריך ימים. תוצאה סבירה תהיה פרלמנט תקוע ובחירות חוזרות בקרוב, אולי פרלמנט ובו ממשלת מיעוט, המסתמכת כל פעם על הצבעה של מפלגות שונות אד הוק על פי הנושא. בכל מקרה לא מתכון ליציבות – וזאת כשבריטניה חייבת יציבות כלכלית, פיסקלית, בזמן המשא ומתן מול בריסל.

וישנו תרחיש נוסף לא סביר, אבל אפשרי – קואליציה גדולה. לכאורה המחשבה על מיי וקורבין באותה ממשלה מגוחכת, אבל כבר נאמר שהפוליטיקה יוצרת שותפויות מוזרות למיטה, שקדנציה חלקית במשרה בכירה תעניק לקורבין לגיטימציה, ושהלייבור מייחלים לעמדות כוח ב-40 השנים האחרונות – הם היו בשלטון רק 13 שנות בלייר ובראון. הם באופוזיציה מאז 2010, והם רוצים, רוצים מאוד להיות בממשלה. עדיף כמובן לנצח, גם לשמרנים וגם ללייבור, אבל בנסיבות מסוימות אולי נראה בבריטניה את ממשלת האחדות המוזרה, הבלתי טבעית שלא נראתה מאז ימי מלחמת העולם השנייה.