כשישראל הפילה מיגים רוסיים והסובייטים שקלו לתקוף בגרעין

ב-16 ביוני 1967, פחות משבוע אחרי סיום מלחמת ששת הימים, הגיעה משלחת הצבא האדום למצרים. הם באו עם רכבת אווירית שנועדה לחדש את הציוד שננטש בסיני, הושמד או נפל לידי צה"ל. הם באו לחזק את המורל המצרי, לנסות ולהבין איך הובסו בני בריתם בקלות רבה כל כך. והם באו להוטים להבין איך הנשק הסובייטי המעולה הובס בידי נשק צרפתי. עיני העולם הופנו באופן טבעי לראש המשלחת, מרשל ברית המועצות, הרמטכ"ל הסובייטי, מאטווי זכארוב. בסיור בתעלה הוא זעם כל כך על הפריסה הירודה של הצבא המצרי עד שלקח לידיו את. בחום של 40 מעלות, חפר גנרל סובייטי בן 70 וחולה סוכרת שוחה על פי התקן הסובייטי, כדי להמחיש למצרים כיצד עושים זאת נכון.

אבל האדם החשוב יותר במשלחת היה גנרל קשיש אחר, פיוטר לשצ'נקו. הוא עוטר בתואר הגבוה ביותר – גיבור ברית המועצות – על גבורותיו במלחמת העולם השנייה. הוא פיקד בהצלחה, תחת אש, על חציית ארבעה נהרות מול הוורמאכט, אולי הצבא הטוב בהיסטוריה. הוא התמחה בנושא, וכנראה היה המומחה הצבאי הגדול בעולם לצליחת מכשולי מים רחבים. הוא הובא כדי להתחיל לתכנן את צליחת התעלה.

כן, כבר אז. איש טרם עיכל את ממדי הניצחון הישראלי ואת התבוסה המדהימה של צבאות ערב. מתוך פניקה, מוסקבה מורה לרוקן את אוקראינה מהגנת הנ"מ שלה ולשלוח הכל בדחיפות למצרים מחשש שישראל תמשיך לדהור אל קהיר. אך במקביל, ברית המועצות מתחילה במהלכים כדי לנצח את ישראל במלחמה הבאה.

בימים אלה יוצא לאור במקביל בבריטניה ובארצות הברית בהוצאות הרסט ואוקספורד יוניברסיטי פרס הספר "המלחמה הסובייטית ישראלית 1967-1973", מאת זוג החוקרים - זוג בחיים ובעבודה – ד"ר איזבלה גינור וגדעון רמז. שני עיתונאים לשעבר – גדעון היה עורך חדשות החוץ ומגיש השעה הבין לאומית ברשת ב' – וכיום חוקרים במכון טרומן באוניברסיטה העברית.

ספר זה ממשיך את ספרם הקודם – "פוקסבאטס (מיג 25) מעל דימונה" ובעצם את מפעל חייהם: חקירת החדירה הסובייטית למזרח התיכון. ספרים אקדמיים, כמובן, אבל נפרשים בהם גם סיפורים מרתקים על סוכנים כפולים ואולי משולשים, על קצינים יהודיים סובייטיים המקבלים פקודה לתקוף את ישראל כדי לבדוק את נאמנותם, על ותיקי מלחמה החושפים את עברם כדי לקבל עוד תוספת לפנסיה בזמן קריסת ברית המועצות, וברקע מלחמת הצללים בין ברית המועצות בשיא עוצמתה לבין ישראל.

מלחמה? לא פחות? הרי חשבנו תמיד שאלה היו מלחמות על ידי שליח, שברית המועצות סיפקה מידע, טכנולוגיה, יועצים. למלחמה, גם אם מקומית, גם אם לא מוכרזת, צריך קרבות בין הצדדים, הרוגים בקרבות. היו?

"לחלוטין. כל הפרמטרים האלה – ועוד יותר".

יתירה מזו – ממחקריהם של גינור ורמז עולה שהמלחמה אף עלולה הייתה להפוך לגרעינית. שברית המועצות לא רק עמדה מאחורי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אלא שבשתיהן אף היתה מחשבה ואפילו היערכות לקראת אפשרות של תקיפת ישראל בנשק גרעיני.

בדצמבר 1965 מגיע דוח סודי מהשגרירות הסובייטית בתל אביב, לפיו ישראל גמרה בדעתה לפתח נשק גרעיני ולהצטייד בו. ברית המועצות רואה בכך איום – לא רק כלפי מדינות ערב, אלא כלפיה. אם ישראל תשיג או תפתח טילים היא תוכל תיאורטית לאיים על דרום ברית המועצות, ומוסקבה צריכה להביא זאת בחשבון בראייתה הגיאו אסטרטגית. והים התיכון תמיד כיכב בשיקולים האסטרטגיים של רוסיה, ברית המועצות וכיום שוב רוסיה: המוצא למים החמים, שורת המלחמות נגד טורקיה על השליטה, או המעבר במיצרי הבוספורוס והדרדנלים, ההכרח בנמלי מים עמוקים בים התיכון בזמן המלחמה הקרה. ובימינו - כדי לאיים על ברית נאט"ו מדרום. ההכרח הזה מולא אז על ידי הנמלים במצרים – אלכסנדריה, פורט סעיד והכוחות הסובייטים הרבים. וב-1967 ברית המועצות יוזמת משבר שמטרתו העיקרית היא חיסול דימונה.

"המשבר מתחיל כבר בקיץ' 1966", אומרים גינור ורמז. "תמיד היה סבב של אניות צי סובייטיות בים התיכון. מהקיץ לפני המלחמה אוניות נכנסות – אבל לא יוצאות. הכוחות מתוגברים. יתירה מזו, לקראת מלחמת ששת הימים גם נכנסות למזרח הים התיכון שלוש צוללות גרעיניות, הן מגיעות מגיברלטר, שטות מתחת לאוניות שטח סובייטיות כדי לא להתגלות. ומדוע? ברית המועצות שואפת למשבר שבו ישראל תכה מהלומת מנע. הם התכוננו לכך, תכננו התערבות של הפצצת ישראל במטוסים סוביטיים מוסווים כמצרים, הועמדו שתי בריגדות צנחנים עם מתורגמנים בכוננות – האחת בקרים, האחרת בקווקז. מעין מבצע סיני אבל הפוך – שבו ברית המועצות יוצאת להגן על בת בריתה מפני התוקפנות הישראלית". והיתה סכנה חמורה יותר, מוסיפים החוקרים: מנהיגי ברית המועצות התחייבו למצרים שיספקו לה מטריה גרעינית. שאם ישראל תתקוף בנשק השמדה המוני – לא רק גרעיני, אלא כימי או ביולוגי – ברית המועצות תתקוף את ישראל, עד וכולל באמצעות נשק גרעיני. המטרה היתה אמורה להיות הכור בדימונה.

יעקב זלדוביץ', יהודי, ממפתחי פצצת האטום הסובייטית עם יורי חריטון שמע על ההחלטה. הוא בא לחברו, מדען גרעין יהודי נוסף בשם איליה ליפשיץ והפקיד בידיו מכתב. אם ברית המועצות תשתמש בנשק גרעיני נגד ישראל אני אתאבד, אמר, אני מפקיד בידיך מכתב זה כי אני סומך עליך שתדאג לפרסם אותו, שיידעו מדוע באמת התאבדתי, לא יאמינו לשקרים שהמשטר יספר. בזמן המתיחות ניפו קצינים וחיילים יהודים מהיחידות שבמקרה הידרדרות היו אמורות לתקוף את ישראל. קצין יהודי בכיר בצוללת גרעינית הועמד במבחן - הצוללת קיבלה פקודות של הכנה לתקיפה של ישראל. לא סתם הכנות לשיור טיל לעבר קואורדינטות על מפה אלא ישראל. הוא עבר את המבחן. או בעצם נכשל בו – תלוי בנקודת המבט.

השבוע התפרסם, בספרו של פרופסור אבנר כהן וכתבתו בנושא של דוקטור רונן ברגמן מידיעות אחרונות שישראל שקלה לפוצץ מתקן גרעיני בסיני לאות אזהרה ערב מלחמת ששת הימים. רמז וגינור אינם יודעים לומר, איש אינו יכול לומר אם פיצוץ כזה היה נחשב בעיני הההנהגה הסובייטית לשימוש ישראלי בנשק גרעיני המחייב תגובה סובייטית הולמת. בכל מקרה זה לא קרה.

וכבר אז היו לברית המועצות הרוגים מול ישראל: בשלהי המלחמה, מפקד יחידת נחתים סובייטי, ויקטור סטפנוביץ', מתערב בקרב בפורט סעיד ויש לו 17 הרוגים בקרבות. הוא סיפר על כך לימים, בין השאר בביטאון הרשמי של משרד המלחמה בבלארוס. אחרי ניסיון להגיע אליו ולראיין אותו הסיפור נעלם באורח פלא. "במזרח התיכון היתה המעורבות הצבאית הגדולה ביותר של הצבא האדום מחוץ לברית ורשה, עד מלחמת אפגניסטאן", הם קובעים.

כיצד אתם יודעים על המעורבות הזו? הרי החיילים והקצינים הושבעו לסודיות חמורה, עד פתיחת ארכיונים.

"הארכיונים לא נפתחים, זה בלוף", הם עונים. עם נפילת ברית המועצות הודה הארכיבאי הראשי שהושמדו יותר מ-25 מיליון תיקים רשמיים. של המפלגה, המדינה, הק.ג.ב., הרבה דברים שאיש לא רצה שיצופו אי פעם. והיום כמובן רוסיה מגינה בקנאות על סודותיה. אז איך יודעים, מעבר למקורות הרשמיים הקיימים? מזכרונות. זכרונות של וטרנים.

עם קריסת ברית המועצות, כשרוסיה של ילצין פושטת רגל, הפנסיות של ותיקי צבא נמוגות באינפלציה ויש חופש דיבור. הווטרנים ששירתו בזירה הזו זועמים. כמו בסרטי "משימה בלתי אפשרית", אסור להם לדבר על מעלליהם, הם לא יכולים לכבד את זכר חבריהם שנפלו וחשוב מכל – בניגוד לאחרים, הם לא קיבלו תוספת לפנסיה בגין השתתפותם במלחמה. והם מתחילים להתמרמר, בפומבי. וכותבים את זיכרונותיהם בספרים המודפסים בכמה מאות עותקים כל אחד, ומהם אפשר להרכיב את התמונה הגדולה.

וישראל איננה מטרד בעיניים סובייטיות, או מדינה הנמצאת בעימות עם בנות בריתה. היא אויב, לא פחות. מרשל זכארוב כינה את ישראל supostat - "אויב מושבע".

ההתחלה הייתה במלחמת ההתשה. "כל העולם, אפילו ישראל שוכנעו שהמעורבות הסובייטית הקשה החלה עם הפצצות העומק של ישראל בתוך מצרים בשבעה בינואר 1970. זה לא הותיר לברית המועצות ברירה אלא לשלוח יועצים, לצייד אותה בנשק חדיש. זה לא נכון. כבר בקיץ 1969 מתחיל ציודה של מצרים בנשק חדיש, בפיקוח יועצים".

בין שתי המלחמות עברו במצרים אלפי יועצים – ועוד עשרות אלפי חיילים סדירים סוביטיים. בעיקר דיבייזית נ"מ אבל לימים גם שתי טייסות מתוגברות של מיג 21.

ההתערבות הסובייטית גורמת לאבידות רבות לחיל האוויר הישראלי, בעיקר בטייסות הפנטום הקריטיות. וסיום מלחמת ההתשה יהיה בתנאים רעים לישראל, כשסוללות טילי הנ"מ יגיעו לגדות התעלה ובעצם יעניקו לכוחות הצולחים מסך חסינות שיימתח עשרה קילומטרים אל תוך שטח ישראל. כמו כן בפיקוח סובייטי מתחילים המצרים בפעילות נגד. רק חודש אחרי מלחמת ששת הימים, ב-8 ביולי 1967, צולח כוח מצרי את התעלה, עם כלי רכב משוריינים. המצרים יבצעו עוד צליחות במהלך השנים. קראו לזה שיטת פנפילוב, על שם הספר הנודע המתאר יחידה סובייטית במלחמת העולם השנייה. המטרה הייתה שליחת חיילים לקרב בין השאר כדי לחשל אותם, או לפחות, את אלו שנותרו בחיים, בהתחשב בטקטיקות הסובייטיות במלחמה. וכמובן, גם להסיר מהאויב את ההילה שהוא בלתי מנוצח. וכך, בזמן הצליחה האמיתית, בשישה באוקטובר 1973, בכל סירה בגל הראשון היה לפחות חייל מצרי אחד שכבר ביצע את הצליחה בעצמו. והרוסים מלווים את הכוחות עד התעלה.

"לשצ'נקו משדרג את מעמד היועצים, הופך אותם למפקדים בפועל של המבצעים המצרים. הוא גם מארגן למצרים את רשימת הצרכים למבצע כיבושה מחדש של סיני. הם לא זקוקים לטנקים החדישים ביותר, יש להם מספיק. אבל מטוסים ובעיקר סוללות טילי נ"מ הם קריטיים. הוא האדם המרכזי העומד מאחורי המבצע המצרי. בדבר חשוב אחד הוא שגה, טעות גורלית כפי שהתסבר לימים: כמי שבא מהאסכולה הסובייטית הוא החליט שקו התעלה ארוך מדי לפיקוד ושליטה יעילים של ארמיה אחת, והוא מחליט שצריך לחלק את הפיקוד בין שתי ארמיות, ומקים את הארמיה השלישית. לימים כמובן ישראל תבצע את צליחת תעלת סואץ בתפר בין שתי הארמיות, נקודת החולשה המצרית".

ההסכם הרשמי על שדרוג מעמד היועצים הסובייטים במצרים נחתם ב-21 באוקטובר 1967. יום הטבעת המשחתת אילת. "זו לא סמיכות מקרים סתם", אומרים גינור ורמז. "טביעות אצבעות סובייטיות נמצאות לא רק באימון, לא בציוד אלא גם בקרבות. חיילים סוביטיים ישבו בסוללות טילי הנ"מ והפילו מטוסים ישראליים. טייסים סובייטים רודפי תהילה ניסו למשוך טייסים ישראליים לקרבות אוויר מעל התעלה במקומות שבהם יש להם יתרון, עד שלבסוף ישראל נכנסה לקרב האוויר מול מטוסים סובייטים ב-30 ביולי 1970. ישראל הפילה 5 מיגים. וכן, היו גם יועצים בצי המצרי. המודיעין הישראלי שמע ברשתות הקשר קולות שאין לטעות בהם, ראה לצד החיילים והקצינים המצרים דמויות חסונות סלביות".

בסך הכל נהרגו בקרבות השונים מול ישראל עשרות רבות של חיילים וקצינים סובייטים. המספר המדוייק כנראה לא יפורסם – בהתאם למדיניות ארוכת השנים של מוסקבה, שעל פיה למשל אין כיום לרוסיה אבידות רשמיות במעורבות שלה בסוריה, או באוקראינה.

בשנים הבאות תמשיך ברית המועצות לאמן את מצרים, להעמיק אחיזה בקהיר ובדמשק. מדי פעם יש משברים, כמובן, אבל החשוב בהם, אומרים רמז וגינור היה אחיזת עיניים: "לא היה שום גירוש יועצים סובייטיים ביולי 1972" הם קובעים. הכוח הסדיר הסובייטי במצרים פשוט סיים את תפקידו, צריך היה להחזיר אותו הביתה, אז יצרו מצג שווא של שיפור ביחסים עם המערב. הנספח הצבאי הבריטי, איש האם.אי.6 בקהיר, שלח מברק ללונדון ובו על פי המקור האמין ביותר שלו כל היועצים פונו, ואולי אף מצרים תפנה לרכוש נשק בריטי. לונדון מאושרת כמובן. אגב, שמו של המקור - אשרף מרוואן. האיש שעד היום מתנהל ויכוח סוער בקהילת המודיעין הישראלית האם הוא היה הסוכן הטוב ביותר של ישראל – או של מצרים והיטעה את ישראל.

ערב מלחמת יום הכיפורים ברית המועצות מודעת למהלכים, מתאמת אותם, פוסקת בשאלה מתי תתחיל המלחמה – בצהרים או בערב: יש ויכוח בין סוריה לבין מצרים. מצרים תוקפת מזרחה, סוריה מערבה. וכל אחת מעוניינת שהשמש תהיה מאחוריה, ובעיני החיילים הישראלים.

ועולה השאלה הגדולה – אם ערב ששת הימים ברית המועצות חוששת שישראל, אם תיקלע למצוקה קיומית תשתמש בנשק גרעיני, מדוע ב-1973 אין חשש כזה? והתשובה היא חישוב מוטעה, מצד מוסקבה. "ברית המועצות האמינה שישראל תשתמש בנשק השמדה המוני שעל פי מקורות זרים יש בידיה במקרה, ואך ורק במקרה של סכנה קיומית. הרי ערב מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל במצב של חרדה לא עשתה שימוש בנשק כזה, אז במלחמה מוגבלת מבחינת ברית המועצות, שמטרתה לכבוש את סיני והגולן, אין סכנה לישראל ועל כן אין סכנה לשימוש בנשק גרעיני", אומרים גינור ורמז.

אבל, וזאת בהסתמך על מקורות זרים – ישראל לא ראתה זאת כך. בימים הראשונים למלחמה שר הביטחון דיין מדבר על חורבן בית שלישי. חיל האוויר נשחק במהירות מפחידה, כך גם השריון. ועל פי מקורות זרים ישראל מאותתת על הכנות לשימוש בנשק גרעיני. המשבר הקיומי חלף כשהחזית הסורית יוצבה והסורים נהדפו לאחר ימים ספורים, ובחזית הדרום נקודת המפנה היתה כשהשריון המצרי נכנס לקרב ב-14 באוקטובר, שבו ספגה מצרים אבידות כבידות. עדיין ישראל היתה בסכנה, בעיקר של מיצוי המלאים, החלפים, המטוסים והטנקים הקריטיים. ויום לפני קרב השריון בחזית הדרום, כשישראל שוקלת נסיגה בסיני וחוששת מהתבצרות המצרים בקו שאותו החזיקו – כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ, שמשמעותה הישג צבאי ומדיני אדיר, ברית המועצות שולחת איתות, לישראל בעיקר: ארבעה מטוסי מיג 25 פוקסבאט עם צוותים סובייטיים מבצעים גיחה מעל ישראל. היו מטוסים סובייטים אחרים שביצעו גיחות צילום וסיור מעל ישראל, אבל ייחודו של הפוקסבאט הוא שהוא מטוס חמוש – ויכול לשאת גם חימוש גרעיני. הרמז היה ברור.

במהלך המלחמה, כמו גם לפניה, ברית המועצות מסייעת במודיעין, באיתור נקודת תורפה בישראל וכמובן בחקירת שבויים ישראלים.

חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, יותר מארבעים שנה אחרי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים – הכל השתנה במזרח התיכון. אבל, כפי שאומר הפתגם הצרפתי המדוייק – ככל שהדברים משתנים כך הם נותרים אותו הדבר. ברית המועצות התפרקה וסולקה ממרבית מאחזיה, מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל ועברה את תהפוכות האביב הערבי, סוריה המפוררת עוברת מרחץ דמים.

אבל הגיאוגרפיה לא השתנתה, גם לא האסטרטגיה הגדולה של מי שיושב בקרמלין – בין אם צאר, או מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, או נשיא רוסיה. רוסיה עדיין צריכה אחיזה, נמל מים עמוקים ובסיס אווירי במזרח הים התיכון. ואם לא אלכסנדריה אז טרטוס ובסיס האוויר חמימים. היא עדיין חייבת מעבר חופשי בבוספורוס ובדרדנלים. נכון, ישראל כיום אינה מוגדרת אוייב כמו פעם. אבל כמובן גם לא ידידה, שלא לדבר על בת ברית, ולהיפך. היכולת לאיים מדרום על ברית נאט"ו – בעיניים רוסיות האיום הגדול ביותר על רוסיה - היא יעד אסטרטגי רוסי. "לרוסיה היום אין עניין בעימות ישיר עם ישראל" אומרים גינור ורמז. אבל במקרה הצורך היא לא תהסס. היא חלשה יותר מבעבר, כמובן, כלכלתה בבעיות, אבל הנכונות להשתמש בכוח קיימת. כן, גם מול ישראל.

וכמעט יובל שנים אחרי מלחמת ההתשה שבה טסו זה מול זה בקרבות אוויר טייסים ישראליים וסובייטים בשמי מצרים, עלול עימות מעין זה לפרוץ מעל שמי סוריה. אז כמו היום, בגלל שיקולים אסטרטגיים, תחזית שגויה ואי הבנות בדבר הקוים האדומים של הצד השני. ובמזרח התיכון כל התלקחות עלולה להוביל לתבערה גדולה.

(פרסום ראשון, 8.6, 17:00)