כמעט 50 שנה עברו מאז הוקמה מפלגת העבודה, את מרביתן בילתה בספסלי האופוזיציה. אבל ככל שקשה לפעול מהספסלים האחוריים בכנסת, המפלגה מצאה זמן רב לנהל שלל מאבקים והתכתשויות בקרב על תפקיד יו"ר המפלגה. 16 פעמים החליפה המפלגה יושב ראש, ועשרה נבחרים שונים זכו בתפקיד, אם לא כוללים שני ממלאי מקום זמניים. במפלגת הליכוד, לדוגמא, במשך 44 שנות קיומה היו רק ארבעה מנהיגים למפלגה, בחמש תקופות כהונה שונות.
כשעוסקים במאבקים על ראשות העבודה, הרי שמתכוונים בעיקר ליריבות המרה ששררה בין שני המתמודדים על כתר הבכורה - יצחק רבין ושמעון פרס. היריבויות של ימינו מתגמדות מול היחסים העכורים ששררו בין השניים.
לקריאה נוספת:
לקראת העימות במפלגת העבודה: הטיפים של היועצים הבכירים
לקראת העימות באולפן וואלה! NEWS: אלה המתמודדים לראשות העבודה
הקרב על העבודה בשידור חי: 6 הטוענים לכתר יגיעו לאולפן וואלה! NEWS
בשנת 1974 ניצבו השניים לראשונה זה מול זה, בקרב על ראשות המפלגה. היה זה לאחר פרסום דוח ועדת אגרנט. גולדה מאיר פינתה את כסאה ועל התפקיד התמודדו יצחק רבין, בן ה-52, מול שמעון פרס, בן 51. רבין, צבר, יליד תל-אביב, בוגר בית הספר החקלאי כדורי, מפקד נערץ בפלמ"ח, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים ושגריר בארצות הברית בעת מלחמת יום הכיפורים. מולו התמודד פרס, יליד פולין שמעולם לא הצליח לסגל מבטא של צבר מחוספס. למרות שלמד בפנימיית בן שמן, היה ממקימי קיבוץ אלומות ומזכ"ל הנוער העובד והלומד, והחל מגיל 29 נשא בתפקידים בכירים במערכת הביטחון, עדיין דבקה בו תדמית העסקן, איש המנגנון, נושא כליו של דוד בן גוריון.
זה אותו בן גוריון שרבין וחבריו לא שכחו לו כי הוא היה זה שפירק את הפלמ"ח. כמי שדגל בעקרון הממלכתיות ואכיפת סמכות המדינה על כלל הגופים הצבאיים שפעלו טרום הקמתה, ולחם לפירוק המחתרות אצ"ל ולח"י, עמד בן-גוריון על כך שגם מטה הפלמ"ח יפורק ויטמע בצבא החדש שהוקם. בספטמבר 1948 מימש זאת. בן גוריון חשש לא רק מהזיקה שיוצאי הפלמ"ח המשיכו לשמור למסגרת הצבאית הישנה, אלא נרתע גם מהזהות הפוליטית של הפלמ"חניקים; קציני הפלמ"ח ולוחמיו, היו רובם ככולם חברי מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), או שהזדהו עם רעיונות המפלגה, שהייתה היריבה המרה של מפלגת השלטון, מפא"י.
כשהם נשאו את המטען הזה התייצבו פרס ורבין מול חברי מרכז המפלגה. ערב המאבק פורסם בעיתון "הארץ" תזכיר שכתב עזר וייצמן, שהיה סגנו של רבין, רמטכ"ל ששת הימים. באותו מסמך טען וייצמן כי שבועיים לפני המלחמה רבין נח למשך יומיים בביתו, לאחר שלקה בחרדה, ועוד טען כי במלחמה היה רבין חסר כוח החלטה.
רבין ואנשיו היו משוכנעים כי מאחורי הפרסום ועיתויו עומד פרס. בבחירות החשאיות שנערכו זכה רבין ב-298 קולות, בעוד שעבור פרס הצביעו 254 חברי מרכז. מאותו יום ואילך נפתח מאבק יצרי שנמשך קרוב ל-20 שנה. מאבק על הקרדיט על מבצע אנטבה, שבו שימש רבין ראש ממשלה ופרס שר ביטחון, הוסיף עוד קיסם למדורת היריבות שהבעירו השניים ואנשיהם.
בחודש מרץ 1977 הודיע רבין כי הוא יוצא לחופשה מראשות הממשלה, בעקבות "פרשת חשבון הדולרים". פרס החליף אותו ובבחירות לכנסת אחרי חצי שנה ניצב בראש המפלגה. הוא קיבל מפלגה מוכה וחבולה. צלו של מחדל מלחמת יום הכיפורים לא נשכח. לכך נוספו פרשיות שחיתות שהכתימו בכירים במפלגה ובהסתדרות העובדים. מנחם בגין והליכוד זכו בבחירות לכנסת. בגין הניע את תהליך השלום עם היריבה המרה, מצרים, הפריט את המשק, חיזק את ההתנחלויות והקים את פרויקט שיקום השכונות.
"חתרן בלתי נלאה" ו"התרגיל המסריח": שיאו של העימות הדו-ראשי בעבודה
בעבודה עסקו באותו זמן בהיאבקות בוץ מלוכלכת; ב-1979 פורסם ספרו האוטוביוגרפי של יצחק רבין בשם "פנקס שירות". בספרו תקף רבין קשות את פרס. מטבע לשון אחד מספר זה נדבק בפרס עד לסוף מסלולו הפוליטי, רק תקופת הנשיאות עמעמה אותו. "חתרן בלתי נלאה", כונה פרס באותו ספר. משפט זה שימש את יריביו הפוליטיים עוד זמן רב לאחר מכן ופגע בו קשות.
דב גולדשטיין, מחבר "פנקס שירות", צוטט בעבר כמי שאמר: "לאחר שקרא את הביטוי שאל אותי רבין - 'דובל'ה, מה דרגתך?' אמרתי לו 'אני סמל'. רבין אמר - 'זו פעם ראשונה שרמטכ"ל מצדיע לסמל'". רבין כתב עוד על פרס כי הוא לא התאים מעולם לתפקיד שר הביטחון ופסול מלשמש ראש ממשלה, בגלל שלא לבש את מדי צה"ל.
במהלך השנים הצליח רבין להדביק עוד כמה ביטויים לא מחמיאים למחנה פרס ולמעשיו. כך, לדוגמא, כינה את יוסי ביילין, "הפודל של פרס" ואת ניסיונו הכושל של פרס ב-1990 להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלה בראשותו, הכתיר כ"תרגיל המסריח". לפני הבחירות לכנסת ב-1981 שוב עמד פרס בראש העבודה. ברגע האחרון ניאות להכריז על רבין כמועמד לשר הביטחון, במקום חיים בר-לב. אבל הפיוס הזמני לא עזר והעבודה הפסידה שוב.
היה זה הפסד נוסף, בדרך לחוסר הצלחותיו של פרס להקים ממשלה בראשות העבודה. ב-1992 העימות פרס-רבין עמד לראשונה בפני מבחן הפריימריז. הפעם רבין ניצח והוביל את מפלגת העבודה לשלטון, כשפרס שר החוץ בממשלתו. היו אלו שלוש שנים מפוייסות בין השניים. תרם לכך בעיקר גיורא עיני, מי שהפך למתווך ביניהם. למרות היותו מקורבו של פרס, רכש עיני את אמונו של רבין.
מסופר כי באחת מאותן פגישות תיווך פנה עיני לשניים ואמר להם: "שוחחתי עם כל אחד מכם בנפרד. זהו רגע מאוד משמעותי. אבל אתחיל במה שלא אגיד פה היום. לא אגיד מה שכל אחד אמר לי בארבע עיניים על השני". במהלך השנים שאחרי שלטון רבין-פרס לא ויתרה העבודה על כל הזדמנות שניצבה בפניה למאבקים פנימיים. בניגוד לעבר, הפעם המאבקים היו קצרי מועד והצטיינו בפירוק והרכבת מחנות על בסיס זמני. אבל התרגילים וההשמצות בין המתמודדים על ראשות המפלגה המשיכו לשרור בשורותיה.
כך היה בסוף שנת 2001 במאבק בין אברהם בורג לבנימין "פואד" בן אליעזר. בורג ניצח, אולם טענות לזיופים בהצבעה הביאו לקיום הצבעה חוזרת ב-51 קלפיות. הצבעה זו הפכה את הכף ובן אליעזר נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה. רק כשנה חלפה והמפלגה הלכה לבחירות נוספות. הפעם היה זה עמרם מצנע שנבחר לתפקיד, לאחר התמודדות מול בן אליעזר וחיים רמון. אולם מצנע נכשל בבחירות לכנסת ופרס נבחר כיו"ר זמני.
באותה העת הייתה המפלגה בשלה למאבק נוסף והוא אכן הגיע; מול פרס התמודד עמיר פרץ, שפרש כמה שנים קודם מהמפלגה ושוכנע על ידי פרס לשוב אליה. בתום מאבק צמוד זכה פרץ בראשות המפלגה. 42.3% ממצביעי המפלגה תמכו בו, בעוד שעבור פרס הצביעו 40% מהחברים. מחנה פרס התקשה לקבל את ההפסד וטען לזיופים בהיקף נרחב. בבחירות אלו נולד מושג "מפקד הארגזים", בטענה לרישום פיקטיבי של חברי מפלגה חדשים. את המושג טבע עו"ד אלדד יניב שהיה אז היועץ המשפטי של המפלגה.
ב-2007 אהוד ברק חזר לפוליטיקה ולראשות העבודה, כשמולו התייצב בסיבוב בחירות שני במפלגה עמי אילון. ברק שוב נבחר להוביל את המפלגה ולהפסיד לנתניהו בבחירות לכנסת. אחר כך עם חלק מחברי הסיעה חבר לנתניהו והעבודה מצידה התפנתה לסבב נוסף של בחירות פנימיות.
באמצע שנת 2011 שוב הלכה המפלגה לפריימריז, כשברקע הטענות המוכרות לזיוף התפקדויות. ואכן כ-6,000 מתפקדים הוצאו מספר הבוחרים. לסיבוב השני עלו שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ ויחימוביץ' ניצחה. שנה וחצי חלפה ושוב נערכו פריימריז, הפעם הדיח יצחק הרצוג את יחימוביץ'.
וכעת חוזרים חברי המפלגה לקלפיות, עם תשעה מתמודדים, הרבה השמצות וטענות חוזרות ל"מפקד ארגזים". מאז החלה העבודה בהליך הפריימריז ב-1992, זו תהיה מערכת הבחירות הפנימיות ה-11 במספר ועדיין לא מצאה את המנהיג שיוביל אותה לאורך זמן.
