שביתת האסירים הסתיימה לה ערב חג הרמדאן המוסלמי. התזמון לא מפתיע. די להציץ בלוח השנה המוסלמי כדי להבין שלאירוע הזה יש תאריך תפוגה. ארוחת פתיחת הצום היא עניין דתי, מצווה מן אללה. לך תסביר לאלפי אסירים שיש להם עוד ימים ארוכים של צום ועם מצוות מן אללה לא מתעסקים.בקיצור אי אפשר לבוא במשא ומתן עם אללה. כמו שאומרים, גם אללה לא יעזור לך .לכן שני הצדדים סמכו בעיקר על עצמם בהקשר הזה.
שני הצדדים שיחקו את המשחק. ברגותי את שלו וארדן את המהלכים שלו. שני הצדדים הכריזו שניצחו, כצפוי. בדרך כלל שהמשחק נגמר בשני מנצחים, נראה שמדובר בהפסד טכני או ששני הצדדים הפסידו. אז אם בכל זאת משחק, מי ניצח בהתמודדות שהחוקים שלה נכתבים כל יום מחדש?
המנצחים הגדולים הם מרואן (טורטית) ברגותי, וגלעד (אום אל חיראן) ארדן. כל אחד והמניעים שלו. ארדן היה צריך משבר, קרב אמיתי שיחזיר אותו אל לב התודעה. אחרי משבר אום אל חיראן הוא היה צריך לשקם את תדמיתו. דווקא במשרדים רכים יותר כמו סביבה ותקשורת ארדן בלט יותר, ידע למנף נכון משברים, לנהל אותם ולדבר אל הקהלים שלו וגם של אחרים.
במשרד לביטחון פנים המשברים תפסו אותו בתפקיד הלא נכון. דווקא משבר האסירים חילץ ממנו את האפשרות להפעיל מניפולציות, לנהל ישיבות עד אור הבוקר, העולם כולו בחן את התנהלותו, הוא פתח מהדורות, התראיין, איים, הזהיר מפני תגובה חריפה. בקיצור כל מה שמנהיג רוצה . וארדן הוא כבאי מנוסה. שריפה ומטף ביד השנייה. משבר האסירים ללא ספק סיפק לו את זה. די כדי לדמיין את ארדן חוטף מהמגירה כדי לפנק את עצמו בממתק הישראלי, רווי הקלוריות בדמות אגוזי. וברגותי, הוא בדיוק כמו ארדן קיבל את דקות הזהב שלו, מניו יורק טיימס ועד "כול אל ערב" כולם עסקו באסירים, בהנהגה שיושבת בישראל. ברגותי קיבל את הטורטית שלו וארדן את האגוזי. כל אחד והממתק שלו.
שביתות רעב הם הכלי הכמעט יחידי של האסיר בכלא. הוא מעניש בעיקר את עצמו. שביתות רעב מטבען לקרוס. מעטות שביתות הרעב שנגמרות בהישג משמעותי, בדרך כלל מי שרעב וחלש מנהל אותו המוח האנושי, הוא רוצה סוכר, מלח. הוא רוצה לשרוד. הפלסטינים הזדהו עם כאבו אולי אבל החיים והשגרה חזקים. גם לשביתת הרעב יש דד ליין. ובדרך כלל השובת נשבר. ברגותי לא קיבל את ימי הזעם שהוא רצה, חמאס לא נתן לו את התענוג הזה. ואבו מאזן לא יצא מגדרו למענו. הפגישה בבית לחם , עם הנשיא טרמאפ לא עסקה בזכויות האסירים. עסקה בתהליך שלום שאבו מאזן רוצה להוביל לא התנזים ולא שוהדא אל אקצה.
הקהל שישב מהצד קיבל רק פרומו קצרצר, לא באמת את הסיפור המלא, היינו שבויים במסע ארוך של קדימונים ובסוף הסרט נגמר עוד לפני שהספקנו לקנות פופקורן.
נו, זה לא באמת מעניין מי ניצח כאן. בסוף מדובר בעוד משחקון על פני מספר מערכות. אסירים עוד ישבתו כאן, השבס ברוב המקרים ינצח. משחקי הכוחות מאד ברורים. להגדיר ניצחון בכלל במזרח התיכון הוא משהו כנראה מאד עמום.
בתיאבון לכולם וצום קל.
הכותב משמש יועץ תקשורת