"צעקתי שימשיך לירות - או שיהרגו אותו": חזרה לקרב בגבעת התחמושת

ארכיון צה"ל במשרד הביטחון פרסם השבוע חומרים חדשים ממלחמת ששת הימים וביניהם גם תחקיר שנערך בגדוד 66 של חטיבה 55 של הצנחנים. חיילי הגדוד השתתפו בשניים מהקרבות העיקריים לשחרור ירושלים – בגבעת התחמושת ובבית הספר לשוטרים. את התחקיר ערך מפקד הגדוד בזמנו רב-סרן יוסי יפה, והוא עוסק בהכנות לקרב וכן במהלך הקרב עצמו.

בתחילת התחקיר סיפרו קצינים בגדוד על ההכנה לקרב. לטענתם, שיטת העבודה של המטה הייתה גרועה ובשל כך חיילים לא ידעו מה עליהם לעשות. גלר, מפקד הפלוגה המסייעת, אמר: "ראיתי שלא נופל דבר על המשטח קדימה... הוריתי להרביץ על המשטרה וגבעת התחמושת. ברגע שירדתי - גיורא נכנס כבר פנימה ואז החלטתי שהעניין מסובך והפעלת האש עלולה להיות מאוד לא נעימה".

מיכה סיפר שדבר לא היה ברור להם. "החיילים ידעו רק שמדברים על פריצה אך לא ידעו דבר על תכנית מסודרת. הבונגולורים (מטענים – א"א) לא מתאימים למשימה שלהם, הנשק והתחמושת לא מותאמים למשימה בירושלים, דורון מקבל מפות שכתוב עליהן 'בית ספר' ומגלה שזה לא בית הספר לשוטרים אלא בית הספר באזור נבי סמואל. הם לא מכירים את רחובות ירושלים. גם בתיק על גבעת התחמושת אין מידע שיכול לעזור", אמר.

בהמשך תיארו הקצינים את מהלך הקרב. ניר ניצן, סגן מפקד פלוגה, סיפר על "התנגדות חזקה מאוד" וקרבות קשים ביותר בתוך מה שהוא הגדיר "התעלה הארוכה ביותר בארץ". בתוך התעלות נאלצו הלוחמים לעבור ולדרוך על חבריהם, "במצבים מאוד לא נעימים... אמרתי שחייבים לדרוך אפילו על הרוגים ופצועים. היו פצועים שצעקו: 'מדוע דורכים עלינו?', אמרתי להם שהחובש מיד יגיע אליהם", תיאר ניצן.

מדבריו של ניצן ניתן ללמוד על מצוקת הלוחמים בקרב. "חשבתי שדודיק נלחם באיזה מקום וזקוק לי... במוצב הייתה הרגשה שאני מפסיד מלחמה ודודיק צריך את האנשים שלי והיה לי מוסר כליות", סיפר ניצן. דורון הוסיף בתחקיר כי "היה ברור אז שגבעת התחמושת אינה נכבשת בקלות, כפי שחשבנו".

הקצינים המשיכו לתאר את הקרבות העיקשים במתחם, חלקם פנים אל פנים. כך נהרג המ"מ יואב צורי, בשעה שהוא וחייליו הסתערו על עמדת אויב, כשהם חשופים לאש מקלע. ניצן סיפר כי אחרי שצורי נהרג וחיילים נוספים נפצעו, הוא צעק: "כולם לתעלה". בין החיילים שהיו אתו היה גם נפתלי, "ששימש כל הזמן מעין רץ שלי, עם חור במותן, ועצרתי לו את הדם. שאלתי אם הוא יכול לרוץ לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית – א"א). את יגאל ראיתי חובש פצוע למעלה תחת אש של מקלע (המקלע שהרג את צורי)".

בתעלה היו בין תשעה ל-11 לוחמים והיה חשש כבד שישליכו לעברם רימונים מהאגף הצפוני. לכן, היה צורך שמישהו יישאר מעליהם ויחפה עליהם בשעה שהם מטהרים את התעלה. מי שנשאר למעלה היה איתן נאוה. "כמה פעמים ראיתי איך איתן יורה מהמותן וסותם את החורים כאן, ויורה לאחור ומצד שמאל מעלינו", סיפר ניצן.

הלוחמים התקדמו בתעלה באיטיות ומולם הופיעו מדי פעם ירדנים חמושים באקדחים. אברהם עדות היה ראשון בתור ונפצע באף. הוא הסתובב לעבר האחרים ואמר שהוא פצוע והפיל את החייל השני ואת ניצן שעמד שלישי. בתעלה נוצר פקק כיוון שאף אחד לא יכול היה להתקדם. "צעקתי לו שהוא לא פצוע ושימשיך לירות אחרת יהרגו אותו והוא אכן המשיך לירות. אחר כך טיהרנו בונקר אחר בונקר", המשיך ניצן.

בכל אותו זמן המשיך איתן לחפות עליהם מעל התעלה. "הוא היה מתחת לאש, המשיך בהסתערות מהמותן וצעק לי שהוא דופק אותם. אמרתי לו שיפעל בקו אחד איתי ושלא יעבור אותי", סיפר ניצן. "פתאום לא שמעתי אותו, אמרו שהוא קיבל כדור בראש. צוריאל עבד גם הוא עם איתן למעלה".

על פי תיאור זה של ניצן כתב יורם טהרלב את השורות המוכרות כל כך בשירו "גבעת התחמושת": "איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה 30 מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה".