לרשימה האקסקלוסיבית של ערים עם תסמונת נפשית הרשומה על שמן נכנסו ארבע ערים. שטוקהולם, פירנצה, פריז וירושלים. תסמונת פירנצה או בשמה הנוסף, תסמונת סטנדל על שם הסופר סטנדל שנתקף בה בזמן ביקורו בעיר, היא תסמונת הקשורה בחשיפה לעושר המופלא של יצירות אמנות הניצבות בעיר וגורמת בעיקר לחרדה. תסמונת פריז מופיעה בעיקר אצל תיירים יפניים החשים דיסונסס חריף בין דימוי העיר בתודעתם לבין המפגש עם פריז של המציאות. תסמונת שטוקהולם עוסקת בהזדהות עם התוקפן, ומקורה בשוד בנק שאירע בעיר בשנות ה-70, שבו בני ערובה הזדהו עם השובה שלהם. מעל כולן ניצבת ירושלים עם סינדרום ירושלים. כי רק ירושלים היא אפס שתיים ורק ירושלים מגרדת מהבנאדם את המשיח שבתוכו.
בניגוד לפריז, שטוקהולם ופירנצה, ערים צעירות ורכות בשנים עם תסמונות קלילות של חרדה, הזדהות ודיכאון, ירושלים הולכת עד לקצה. דוד, ישו, משיחים, קולות בראש. מזה 3,000 שנה ירושלים רוחשת פעילויות מסתוריות, חשאיות וחידתיות שמחפשות לגלות את הקץ ולקרב את האפוקליפסה. יהודים, נוצרים ומוסלמים לוקים בסינדרום. יש מי שיטיל את האשמה על מחסור בבתי משוגעים בירושלים במאה הראשונה לפנה"ס, מחסור שבמובנים רבים גרם לפריחה תאולוגית או כפי שאמר את זאת פנחס שדה ז"ל: "השיגעון הוא שער הגאולה".
היות שהשבוע כפי שאולי שמתם לב מתחו אותי כהוגן, וכיוון שאני ירושלמי (וצפתי) כבר 200 שנה ואת יום ירושלים הרי צריך לחגוג, לפניכם סיפור מעשה שהתרחש לפני 25 שנה המשלב את כל המרכיבים שלהלן. בקיץ 1992 עבדתי כמאבטח ב"בית שרון" ברובע המוסלמי בעיר העתיקה של ירושלים. רוב הזמן חלף בשגרה שקטה, לעיתים היו חיכוכים, מעת לעת רגעים מעט מסוכנים אבל בעיקר אני זוכר את התקופה כמרתקת בשל הנוף האנושי שחלף על פני.
כאמור, בכל זמן רוחשת בירושלים פעילות מסתורית כזו או אחרת, כתות נוצריות הממתינות לקץ אפוקליפטי בעמק יהושפט. זרמים אפלים של חורבן וגאולה המבקשים לפרוץ בנהרות דם מבעד לסדקי האבנים הנושנות. אבל שנות התשעים הביאו את הפעילות המיסטית והמופרעת לשיא. המילניום עמד בפתח וקץ הימים, גוג ומגוג וחזון זכריה זמזמו בסמטאות. ההזיה הייתה כה ממשית עד שכמעט ניתן היה לשמוע את פרשי האפוקליפסה דוהרים במעלה קדרון. ידי משטרת הקישלה בית המעצר שבעיר העתיקה - היו עמוסות 'שישיות', העגה המשטרתית עבור אדם ששפיותו מוטלת בספק סביר. העיר העתיקה הייתה הזרז שהעיף להם את הפקק. ימים בהם נמלאה ירושלים בקוקיות שהיו מספיקות עבור כל תעשיית השעונים בשוויץ.
אחד הטיפוסים המפוצלים שהסתובבו אז בסמטאות העתיקה היה מרווין, בן ארבעים ומשהו, עולה חדש מניו ג'רזי. ברנש עם פרצוף של חולדה מופתעת וריח גוף של כלוב אוגרים פעיל. פעם ראשונה ראיתי אותו בחדר המעצר של הקישלה. צלייניות יווניות עם שפם טענו שהוא הציג לפניהן ולא לבקשתן את אבר זכרותו. הוא טען שהוא בסך הכל השתין והשטן קלע את הצלייניות לדרכו. זה נגמר בכמה ימי הסתכלות ב"טלביה". אחרי שבוע הוא חזר. עקביות לא הייתה הצד החזק בטירוף שלו. מאוד מגוון. פעם הוא סיפר שהוא גלגול של שבתאי צבי והוא בא להשלים את הגאולה. אחרי שבוע הוא היה יוחנן המטביל ואחרי חודש, הורדוס.
ואז הגיעה סופיה מבוואריה לחפש את ישו בירושלים וכל ישותה בלונדינית, שופעת ומלאת חיות. רכב שרד הוריד אותה באכסניה האוסטרית או בשמה הרשמי ההוספיס האוסטרי של המשפחה הקדושה, בית הארחה לצליינים הממוקם בפינת הויה דולורוזה ורחוב הגיא, עשרה מטרים מ"בית שרון". כיוון שכך, לא יכולנו שלא להכיר בפלא הצהוב שנחת על העיר. השומר בהוספיס סיפר לנו כי היפיפייה הבלונדינית היא נצר למשפחת אצולה מבוואריה. משפחת ויטלסבך.
שנים אחר כך גיליתי שמשפחת ויטלסבך, משפחת המלוכה של בוואריה, נודעה בשיגעונותיה. הנסיכה אלכסנדרה מבוואריה הייתה משוכנעת שבילדותה בלעה פסנתר כנף שלם. אוטו ויטלסבך שירש את הכתר הבווארי בשנת 1886 היה קוקו אמיתי. על פי עצה שניתנה לו מרוח שחיה בתוך מגירה בארון הטואלט שלו, הוא דרש לירות מדי יום באיכר בכדי לשמור על שפיותו. כל בוקר היה אוטו מתייצב במרפסת ויורה לעבר עובדי גני הארמון. הוא היה צלף נוראי אבל אחרי שפגע בטעות פעם אחת בגנן, הורה האפוטרופוס להכניס כדורי סרק לאקדחו ואילו האיכרים ועובדי הארמון נצטוו ליפול ולהתחזות למתים כשנשמעת ירייה מכיוון המרפסת.
בכל אופן, המראה של הצליינית הבלונדינית יוצאת בבוקר מההוספיס, מזמרת מזמורי גויים למיניהם, היה משובב נפש. זה לא לקח הרבה זמן. כי כבר למחרת, מישהו ראה אותה מדברת עם אבנים ברחוב. הגנטיקה והעיר הכריעו את צלילותה. הצטערנו עבורה ועבור הפנטזיות שלנו, צער עמוק.
באותה לילה, ליל קיץ ירושלמי נעים, בשעה שלוש, ע' ואני, סיור הלילה, חזרנו משער הפרחים למוקד דרך שכונת באב חוטה. בירידה ברחוב בורג' לקלק, סמוך למנזר סנט אן, ראינו את סופיה ומרווין צועדים לכיוון שער האריות. מה יש להם לעשות פה בשעה כזו? זה לא היה בסדר כי נטשנו את הגזרה, אבל לא יכולנו להתאפק והתחלנו לעקוב אחריהם. הם פסעו לכיוון כנסיית כל העמים בגת שמנים בנחל קדרון, הכנסייה היפיפייה המעוטרת בציור קיר מופלא. אנחנו אחריהם. הם התקדמו במעלה הכביש המתפתל לפסגת הר הצופים, מלון אינטרקונטיננטל ושכונת א-טור. בפסגה פנו לתוך בית הקברות.
הם חלפו על פני שורת קברים כשמרווין אוחז בידה של סופיה ומוליך אותה כמי שיודע לאן הוא הולך. איגפנו אותם. הם עצרו סמוך לקבר, סופיה נשכבה על השיש, מרווין הוציא מתיקו נרות נשמה והדליק. עשרה מטרים מהם, עמדנו, מצבה מסתירה אותנו. כשמרווין סיים להדליק את הנרות הוא הוציא מהתיק טלית, עטה אותה ובקול רועד הניף זרועותיו לשמים, פתח את המכנסיים וברך (באנגלית). "הללו את ה' כל גויים, הללוהו משברי ים. ברוך מושיעינו, ברוך יום התגלותו. וביום זה, אדעך ואקחך לי לאישה למען היית לאם הורתו של משיחנו לעדי עד ישוע המשיח בהתגלותו השניה". זהו, עכשיו הוא אלוהים, חשבתי, התקדם יפה הבחור בסולם הדרגות.
מכירים את הרגעים האלו שאתם יודעים מה לעשות בלי לדבר? טלפתיה עם חבר טוב. אז ככה זה היה. מרווין במכנסים מופשלות התקרב לסופיה. הלכנו לעברם בשפיפה ואז כמו מתוך טראנס, השיר שר את עצמו, פצחתי בשירה אדירה וע' אחריי, "משיח משיח משיח הוי יוי יו יו יו הוי".
"שדים, שדים, בני שטן" צווח מרווין בקול שהפחיד אותי קצת ופתח בריצת אמוק במדרון הר הזיתים. לרוע מזלו הוא לא לקח בחשבון את המכנסים המופשלים והתגלגל בין קברים עד שנעלם באפלה. סופיה הייתה המומה, שלא לומר קטטונית. סייענו לה להגיע לאכסנייתה. חשנו כאבירים שהצילו גבירה.
כעבור יומיים שמענו בקשר כי הגברת דפקה ספרינט בערום לכיוון שער הכותנה בכניסה להר הבית. מג"בניקים הצילו אותה מלינץ' והיא נשלחה לאחד המוסדות הפסיכיאטרים המשובחים שירושלים מציעה למבקריה. שבוע אחר כך עצר רכב השרד ליד הכניסה להוספיס, הנהג אסף את מטלטליה.