האונס בהרצליה: העימות אינו הכרחי להגשת כתב אישום

בשבועות האחרונים שמענו כולנו על שלוש פרשיות שונות בהן בחורות צעירות התלוננו על כך שנאנסו על ידי מספר גברים בצוותא, ללא יכולת להתנגד. בכל המקרים הללו חזרה על עצמה כפזמון שחוק משהו טענתם של החשודים, כי המעשים כולם נעשו בהסכמתה המלאה של המתלוננת.

באחד המקרים, בו דובר בחשד לאונס קבוצתי שאירע בהרצליה, שוחררו החשודים ממעצר הבית בו שהו ונאמר שהחקירה לא תקודם אם המתלוננת לא תערוך עימות עם החשודים. כבר כשהחשודים שוחררו ממעצר סגור למעצר בית נשמעה ביקורת קשה על ההחלטה, כולל התארגנות שזכתה לשם "מחאת החוטיני".

האם הביקורת מוצדקת? האם השחרור מהמעצר מסמל את קבורתו של התיק? האם ניתן להגיש כתב אישום ללא עימות? ועוד לפני כן - האם בתי המשפט יהיו מוכנים לקבל טענת הגנה שכותרתה "היא הסכימה" כשחבר מביא לביתו את חבריו ובזה אחר זה הם בועלים בחורה? אנסה לעשות סדר בדברים.

במקרים רבים לא מכחיש החשוד את עצם ביצוע המעשים המיניים, אך טוען להגנתו, כי המעשים כולם נעשו בהסכמה. בשפה משפטית קוראים לזה "צמצום זירת המחלוקת". מה הסיכויים שטענת ההסכמה תתקבל כשמדובר במספר בחורים שקיימו יחסים עם בחורה אחת? ברור שכל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו, ולראיות שייאספו בחקירה. אחרת אין צורך בבית משפט וניתן להרשיע על סמך תחושות בטן. עדיין, ניתן ללמוד מפסיקת בית המשפט העליון בפרשה הידועה כ"פרשת אונס שמרת" ומפסקי דין נוספים שבאו בעקבותיה על יחסם המסתייג מאוד של בתי המשפט לנאשמים שיעלו את טענת ההסכמה כשמדובר בחבורת גברים שבאו על בחורה צעירה בזה אחר זה.

בפרשת האונס בשמרת עמדו לדין שמונה צעירים באשמת אינוס נערה, בת קיבוץ שהייתה בת 14 בעת שהמעשים התרחשו, ואילו הם היו מבוגרים ממנה בשנתיים לפחות. הנאשמים טענו, כי המעשים כולם נעשו בהסכמתה המלאה של המתלוננת, כשהיא טענה כי ההיפך הוא הנכון. שופט בית המשפט המחוזי בשעתו, מיכה לינדנשטראוס, זיכה את הנאשמים מחמת הספק. את החלטתו הוא נימק בסתירות מהותיות שמצא בעדותה של המתלוננת. ראוי לציין, כי חלפו כמעט שנתיים ועשרה חודשים מאז התרחשו האירועים ועד עדותה של הצעירה בבית המשפט.

הפרשה עוררה סערה גדולה בציבור, שלא השלים עם הזיכוי. פרקליטות המדינה הגישה ערעור על זיכויים של ארבעה מהנאשמים, ובית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים בראשות הנשיא שמגר, הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והרשיע את הארבעה באינוס.

בפסק הדין מופיע ציטוט קשה, המבטא יותר מכל את היחס המחפיר שהפגינו הנאשמים כלפי המתלוננת, אותה מתלוננת שהם טענו שהסכימה למעשים: "וכך צעק אופיר מעבר לדלתו של תומר, בעת שתומר התייחד עם המתלוננת – 'תומר, תוציא את הזונה הזו מהחדר שלך ותביא אותה לחדר שלי'". השופטים קבעו, כי מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת 14 בנסיבות של מין קבוצתי, בסדרה של ארבעה צעירים הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקתה של המתלוננת כמוה כהסכמה.

השופטים הוסיפו, כי קטינה – אשר בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה – אין לראותה כמסכימה לאקט כמתואר. בפסיקת בתי המשפט מודגש גם, כי הסכמתה של בחורה לקיים יחסי מין עם אדם מסוים אינה מלמדת בשום פנים ואופן על הסכמתה לקיים יחסים גם עם חבריו. מתירנות אינה הפקרות, אומרים השופטים.

לאור כל מה שכתבתי עד כה, מדוע שוחררו החשודים בביצוע אונס קבוצתי בהרצליה ממעצרם, והאם שחרורם הוא סימן לכך שהתיק עומד להיסגר?

ראשית חשוב לציין, שנראה שחוקרי המשטרה שעסקו בחקירת המעורבים מאמינים למתלוננת. אחד החוקרים אף התבטא, שמעשי החשודים מזכירים תיאורים מ"התפוז המכני", וציין שיש חיזוקים לתלונה. כן פורסם שנמצאו סתירות בעדויותיהם. גם הידרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת סמוך לאחר המקרה יכולה להוות חיזוק לתלונתה. קשה להאמין שהחוקרים שינו את עורם, אלא שההחלטה בתיק פשע חמור שכזה אינה של המשטרה כי אם של הפרקליטות.

לפי פרסומים בתקשורת גורמים בפרקליטות סבורים שבתיק אין די ראיות לצורך העמדתם של החשודים לדין, כלומר להערכתם אין סיכוי סביר שאותם צעירים יורשעו אם יוגשו נגדם כתבי אישום. לכן כרגע לא יינקטו נגדם הליכים משפטיים והם לא יוחזקו במעצר. עוד פורסם, כי רק אם המתלוננת תערוך עימות עם המתלוננים תושלם החקירה. נזכיר שבמהלך החקירה התאשפזה המתלוננת בשל הרעה במצבה הנפשי ולא ניתן היה לקבל את התייחסותה לטענות שהעלו החשודים ולהתקדם בחקירת תלונתה. בהמשך שוחררה לביתה ונגבתה ממנה עדות נוספת, אלא שלהערכת מי שטיפלה בה עימות בינה לבין החשודים עלול לטלטל אותה ולפגוע בה במצבה העדין. לכן, לפחות לפי שעה, לא ייערך עימות בינה לבין החשודים.

איני מכיר את הראיות שנאספו בתיק, ומובן שלא אוכל להתייחס לפרטיו. כן חשוב לומר כמה אמירות עקרוניות ללא קשר למקרה זה דווקא. כדי לערוך חקירה יסודית ולהגיע לחקר האמת חובה לברר את גרסאות החשודים, ולקבל את התייחסות המתלונן או המתלוננת לטענות שהם מעלים. אין דרך אחרת. בבית המשפט לא ניתן להסתמך על המיית הלב אלא על ראיות קבילות. עימות בין מתלונן לחשוד בשלב החקירה תורם לגילוי האמת אבל אין הוא הכרחי, וניתן לוותר עליו בשל חשש לפגיעה במצבו הנפשי של המתלונן.

אין מניעה לקבל כל החלטה משפטית, כולל החלטה על הגשת כתבי אישום, גם בלי שנערך עימות, והכול בהתאם למכלול הראיות שנאספות במהלך החקירה. אם לא נערך עימות בשל חשש להחמרה במצבו הנפשי של מתלונן אסור שהדבר יעמוד לו לרועץ. ההחלטה המשפטית תתקבל בהתאם לחומר הקיים. בדרך כלל כשהתלונה נראית אותנטית ומהימנה, אין מניע זר גלוי להגשתה, ואין בנמצא ראיות ההופכות אותה לבלתי הגיונית בעליל, צפויה הפרקליטות להגיש כתב אישום לבית המשפט על מנת שהשופטים יתרשמו באופן בלתי אמצעי מן המתלונן ומן הנאשם. כך הגיוני לעשות, וכבר ציינתי, שלא בנקל יקבלו בתי המשפט טענה של נאשמים שיחסי המין קוימו בהסכמה כשמדובר בחבורת גברים צעירים שקיימו יחסים עם בחורה זרה, במפגש אקראי.

ימים יגידו כיצד יסתיימו הפרשיות שהתפרסמו לאחרונה.

עו"ד אשר הלפרין, פרשן משפטי, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי