בשבוע האחרון נרעשה ישראל בשל העמדה האמריקנית, שלפיה ביקורו של הנשיא דונלד טראמפ בכותל המערבי ייחשב לביקור פרטי. כל זאת כדי לא לסטות מעמדת הבית הלבן, הטוענת כי לישראל אין סמכות במזרח ירושלים וביתר שטחי הגדה המערבית.
אלא שהזיכרון הישראלי קצר, שכן גם בעבר הקפידו האמריקנים על התנהלות דומה. לפחות כך ניתן ללמוד מהביקור הראשון של נשיא אמריקני בישראל; לקראת בואו לישראל של ריצ'רד ניקסון ב-16 ביוני 1974, הבהירו אנשי הממשל כי התכנית לביקורו באתרים דתיים במזרח ירושלים - מבוטלת. באותם ימים נהגו הצדדים במתינות לנוכח ההחלטה, ועוררו פחות רעש מהיום. האמריקנים נימקו זאת אז ב"סיבות ביטחוניות", אבל בישראל היה ברור כי "ייתכן שמדובר גם בסיבות פוליטיות לביטול זה". בעיתון "מעריב" הסבירו יומיים לפני הגעת ניקסון כי "ארה"ב אינה מכירה בסיפוח מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים".
ניקסון היה הנשיא הראשון שביקר בישראל, וכבר אז נחשב "ברווז צולע", בדרך להתפטרותו מהתפקיד כחודשיים לאחר מכן. גם ביקורו של טראמפ באזור מלווה בסערה שהותיר מאחוריו במולדתו, אולם בניגוד לניקסון, עדיין מוקדם להספיד את הנשיא האמריקני הנוכחי. למרות הפרשיות הרבות שצצות, הוא עדיין צועד ובעיקר מצייץ, ועוד מוקדם לדעת האם זה בכלל יסתיים בהתפטרות מחויבת או בתהליך הדחה.
עוד בוואלה! NEWS:
אלפי שוטרים, חסימות ועומסי תנועה: הנשיא טראמפ מגיע לישראל
טראמפ נוחת והכבישים נסגרים: צפו במפת החסימות המלאה
ארוחה אצל שגב משה וביקור בהדסה: הגברת הראשונה מגיעה
למרות מעמדו הרופף בעת הביקור, לבואו של ניקסון לישראל, פחות משנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה חשיבות רבה מבחינת ישראל. לנוכח בידוד מדיני שנכפה עליה ואחרי מלחמה שהציבה אותה בפני איום שנראה קיומי, הייתה חשיבות גבוהה להתחייבות האמריקנית להמשיך ולהבטיח לישראל "עוצמה צבאית" - ומנגד, להביע את החשש מפני נסיונות ההתקרבות בין ארה"ב למדינות ערב על חשבון ישראל.
בדומה לטקסים - המפוארים עד כדי מוגזמים - שנערכו לכבוד הנשיא טראמפ בערב הסעודית, גם ביקור ניקסון באזור לפני 43 שנה, זכה לקבלת פנים ראוותנית במצרים. בישראל התנצלו מראש והודיעו כי לא ינסו להתחרות בראוותנות של קהיר, וההסבר לצניעות ולחסכנות - זמן קצר אחרי המלחמה הקשה - היה כי "הכוונה היא להציג את ישראל לפני נשיא ארה"ב כמות שהיא, באורח חייה הרגיל".
ביקור זה קיבע את מעמדו של מלון המלך דוד בירושלים כמלון הבית של הנשיאים האמריקנים. לרגל הביקור נתבקשו כל האורחים לעזוב ולמצוא מלונות חלופיים. רק שניים הורשו להישאר בחדריהם: ראש הממשלה הטרי, יצחק רבין, שנכנס לתפקידו פחות משבועיים קודם לכן ועוד לא נכנס למעון הרשמי, וכן גברת בשם שרה אלדרשטאם שהוגדרה ב"מעריב" כ"ישישה אמריקנית שהינה אורחת קבע במלון, והוחלט כי נוכחותה לא תפריע לנשיא ארה"ב, שכן היא רגילה להימצא רוב הזמן בחדרה". הגברת הלדרשטאם, אגב, עסקה בכתיבת ספר על פילוסופיה יהודית.
מתחם בית המלון הוגדר כ"ניקסונבורג"; פועלים עבדו סביב השעון והמשימה המורכבת ביותר היתה התקנת מרכזיה משוכללת שתקשר את הנשיא "ממיטתו, משולחן עבודתו וממכוניתו עם המרכזים הצבאיים והפוליטיים בוושינגטון ועם העולם כולו... אם יהיה צורך בכך, אף להשתמש ב'קו האדום' שבו יכול הוא לשוחח עם ראשי הקרמלין". בעיתונות אז נכתב כי "לפי עבודות ההכנה הנעשות שם נדמה שרוצים להפוך את המקום ל'טבור העולם'".
זמן קצר לפני נחיתת המטוס הנשיאותי, הוחלט לסגת מהתכנון ללוות את אייר פורס 1 עם רביעיית מטוסי פאנטום של חיל האוויר. התברר כי יום קודם לכן, עם נחיתת ניקסון בדמשק, הזניקו הסורים ארבעה מטוסי מיג לקראתו, במחווה שלא תואמה מראש, והטייס האמריקני נאלץ לבצע תמרוני התחמקות שטלטלו את המטוס. שבע הדקות המפחידות שעברו על הנשיא ופמלייתו הספיקו להם, והאמריקנים ביקשו מהמארחים בישראל לוותר על מטס הכבוד. בישראל קיבלו את ההנחיה במורת רוח והתגובה הראשונית עם קבלת המסר היתה: "חמור מאד שמשווים את טייסי חיל האויר לטייסים הסוריים...".
חמש שנים לאחר מכן נערך ביקור נשיאותי שני בישראל. היה זה הנשיא ג'ימי קרטר שהיה נחוש לקדם הסכם שלום ישראלי-מצרי. על החלטתו לצאת לביקור בישראל ובמצרים הודיע קרטר בהתראה קצרה ביותר; זה היה בתחילת חודש יוני 1979, בעת ביקור בוושינגטון של ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין. הנשיא האמריקני החליט כי עליו להציג באופן אישי לנשיא המצרי, אנואר סאדאת, את ההצעות האמריקניות.
לאור גודל השעה, הפך הביקור לארוע תקשורתי חסר תקדים. כתב עיתון "דבר", זאב בליצר, המוכר כיום כוולף בליצר מרשת CNN, הגדיר אז את מבצע כקרטר כ"מבצע יחסי ציבור". לנשיא התלוו 200 אנשי תקשורת בהם גם הכוכבים וולטר קרונקייט וברברה וולטרס. לפמליה הצטרפו היועץ לענייני תקשורת וסקרי דעת קהל וראש סגל הבית הלבן, יחד עם משלחת שמנתה 300 נציגים.
המראת המטוס תוכננה לשעת השידור של מהדורות החדשות המרכזיות, בעוד שעת הנחיתה בקהיר כוונה למהדורות הבוקר של הרשתות המובילות בארה"ב. בין 200 העיתונאים היו גם ארבעה כתבים ישראלים שאף זכו לכבוד מלכים ולשירות טלקס ישיר בין קהיר לתל אביב. בטלוויזיה הישראלית נתקל הסיקור בקשיים, עקב איום של עובדי רשות השידור לשבש את השידורים אם לא ייחתם איתם הסכם עבודה. בתום המגעים הם עבדו כרגיל, ובנוסף, הביקור שודר באופן חריג בצבע, על פי החלטת שר התקשורת דאז יצחק מודעי.
המתח לקראת הביקור היה גדול וכמו בכל ביקור כזה, היערכות הכוחות היתה "חסרת תקדים"; כ-10,000 שוטרים הוקצו למשימות אבטחת הביקור. מחיר השלום שקרטר עמד לגבות מישראל היה ברור: נסיגה מסיני. בישראל שרר מתח רב ובמשטרה נקטו יד קשה במפגינים נגד קרטר. בכביש הכניסה לירושלים נמצא מצבור צמיגים וחומרי תבערה והחוקרים היו משוכנעים כי היו מי שהתכוונו לחסום את שיירת הנשיא. בעקבות כך נעצרו אנשי ימין, בהם גם השר לעתיד צחי הנגבי, בנה של חברת הכנסת גאולה כהן, שהיה מוכר אז בשם יצחק.
ערב הישיבה בכנסת פנה יו"ר המשכן, יצחק שמיר, ליתר 119 הנבחרים וביקש מהם להגיע בלבוש חגיגי. את אווירת החג קטעה ח"כ כהן שזעמה על מעצר בנה וחבריו, והביעה את מחאתה בישיבה החגיגית שבה נאמו קרטר ובגין. היא הפריעה לנאומו של ראש ממשלת ישראל, וצעקה לו: "מכאן ועד הסזון הדרך קצרה". שלמה גינוסר מעיתון "דבר" כתב כי "משהו נשבר בראש הממשלה". כהן הוצאה מהישיבה, בעוד חבר הכנסת הסופר משה שמיר המשיך לקרוא קריאות ביניים נגד בגין. חיים דרוקמן מהמפד"ל בחר להפריע לקרטר בנאומו.
מתח רב שרר גם בין הלשכות של ראש הממשלה בגין והנשיא יצחק נבון, נוכח בקשות אנשי ראש הממשלה להמעיט בחלקו של נבון באירוח הנשיא האמריקני, כמתחייב מהפרוטוקול. המתח הופג כשהוחלט כי נבון יארח את קרטר לארוחת ערב חגיגית, אך גם בגין ינאם בה. התפריט בסעודה כלל את מה שנחשב אז לשיאה של הגסטרונומיה בישראל: דג אילתית מקושט, צלע עגל ברוטב פטריות, לבבות ארטישוק, ירקות מבושלים, סלט עונתי ישראלי, תות שדה, עוגיות וקפה טורקי.
מיעוט ההדלפות לתקשורת הביא לפרסום אירועים לצד הביקור, ידיעות שגם סייעו בהפגת המתח. בגין סיפר לעיתונאים כי הוא שר לכבוד יום הולדתה של המזכירה החיננית של קרטר, וגילה כי הוא נוהג לנשק אותה מדי פעם ורעייתו יודעת על כך. ובעוד בגין שר, רוזלין, אשתו של ג'ימי קרטר, בחרה לרקוד. היא עשתה זאת במרכז קליטה בירושלים, עת "אחד הזקנים לפת את ידה וגרף אותה במחול טנגו סוער לקול מחיאות הכפיים".
בתום שלושה ימים בישראל היתה הסכמה על עיקרי הסכם השלום בין ישראל ומצרים. קרטר שב לקהיר וכעבור פחות משבועיים, ב-26 במרץ 1979 נחתם בוושינגטון הסכם השלום.
15 שנים עברו עד לביקור הנשיאותי הבא. רייגן ובוש לא הגיעו לארץ, אך קלינטון הגיע מספר פעמים - הראשונה שבהן הייתה גם היא לרגל חתימת הסכם שלום. הפעם היה זה הסכם בין ישראל וירדן, וקלינטון ביקר באזור ב-26 באוקטובר 1994. טקס חתימת הסכם השלום נערך במסוף ערבה, מעבר הגבול החדש שנקבע בין שתי המדינות.
קלינטון הוא הנשיא האמריקני שביקר בישראל יותר מכל נשיא אחר בתקופת כהונתו - ארבע פעמים. בכך הוא הראה את המחויבות העמוקה שלו בנסיונותיו לכונן שלום ישראלי-פלסטיני. אולם הביקור השני שלו, כעבור שנה בלבד, היה בנסיבות עגומות, כשהגיע לחלוק כבוד אחרון לראש הממשלה יצחק רבין. טרם בואו לישראל טבע קלינטון את הביטוי "שלום חבר" לשותפו לדרך השלום. בהספדו בהר הרצל עשה קלינטון חיבור בין רצח רבין לעקידת יצחק, שצוינה באותם ימים בפרשת השבוע.
הרצח העמיק את המעורבות של קלינטון בנסיונותיו לפיוס ישראלי-פלסטיני. גל פיגועי טרור פקד אז את רחובות ישראל, ובחודש מרץ 1996 נערכה בשארם א-שייח "ועידת עושי השלום", בניסיון לעשות החייאה בתהליך השלום. לאחר הוועידה הגיע קלינטון שוב לביקור בישראל, במה שהתפרש כניסיון לסייע לשמעון פרס בבחירות לראשות הממשלה, מול בנימין נתניהו. אם אכן כך רצה, הניסיון נכשל ונתניהו נבחר.
קלינטון המשיך במאמציו להביא להסדר ישראלי-פלסטיני, בעקבות כך הגיע לישראל ברביעית. ביקור זה נערך בדצמבר 1998 לרגל חתימת הסכם וואי בין ישראל לאש"ף, שהגדיר את המתווה למימוש הסכמי אוסלו.
הנשיא שהחליף את קלינטון היה ג'ורג' וו. בוש, שביקר בישראל פעמיים - שתיהן ב-2008. הביקור הראשון היה בינואר, ונועד לקדם את המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. כעבור ארבעה חודשים שב בוש לישראל, הפעם לרגל חגיגות ה-60 למדינה.
בוש נאם בכנסת וחלק ניכר מדבריו הקדיש למאבק המשותף בטרור: "המלחמה נגד הטרור והקיצוניות היא האתגר המכונן של תקופתנו; אין מדובר רק בהתנגשות של צבאות. מדובר בהתנגשות של חזונות, במאבק אידיאולוגי גדול. מצד אחד אלה המגינים על אידיאלים של צדק ושל כבוד באמצעות ההיגיון הבריא והאמת, ומהצד האחר אלה שחזונם הוא צרות מוחין, אכזריות והשגת שליטה באמצעות רצח, הסתה, הפחדה והפצת שקרים. מאבק זה מתנהל בטכנולוגיה של המאה ה-21, אולם לב המאבק הוא למעשה הקרב עתיק היומין בין טוב ורע".
גם ברק אובמה, הנשיא שהגיע אחרי בוש הבן, הגיע לישראל פעמיים כנשיא. הראשונה שבהן הייתה במרץ 2013; מביקור זה תיזכר התמונה מהצעידה על המסלול בנתב"ג, כשהוא מחזיק בנונשלנטיות את הז'קט על כתפו ונתניהו ממהר לחקות אותו. בביקור זה הוא נשא נאום בבנייני האומה בירושלים בפני קהל שהורכב ברובו מסטודנטים ישראלים. הנאום היה מנוסח היטב וזכה לתשואות רבות, לאחר שהנשיא הזכיר את "ארץ נהדרת" ואמר לקהל בעברית: "אתם לא לבד". בספטמבר בשנה שעברה הוא שב לגיחת בזק בת שעות ספורות, כדי להשתתף בהלווית הנשיא לשעבר שמעון פרס.
