רוחות הסערה לא מרעידות את הכיסא: הדרך הארוכה להדחת טראמפ

שערוריות הנשיא דונלד טראמפ האחרונות הובילו אתמול(חמישי) להתגברות הקולות ל"הדחה" (Impeachment) בשיח הציבורי ובעיקר בוושינגטון, אך השורה התחתונה היא: כל עוד המפלגה הרפובליקנית מגבה את הנשיא הרפובליקני הוא לא יודח, וזה המצב - כרגע. מילת המפתח כאן היא כרגע. לא מספיק שרפובליקני אחד, שניים או אף חמישה יערקו כדי להדיח את הנשיא. כרגע.

למרות זאת, המילה הדחה נשמעת יותר ויותר בגבעת הקפיטול, בעיקר מפי אלה המעוניינים במהלך כזה – מתנגדיו הפוליטיים של הנשיא. אבל גם בקרב תומכיו, ואפילו בבית הלבן שואלים את עצמם עד כמה כהונתו עלולה להיפגע עוד, ואם היא עומדת בפני קריסה מוחלטת.

האירועים שהתרחשו בשבוע האחרון לבדו היו מטלטלים גם את היציב שבמשטרים. ראש הבולשת הפדרלית (FBI) ג'יימס קומי פוטר בידי הנשיא בעקבות המלצה שקיבל מסגן התובע הכללי רוד רוזנשטיין. יממה לאחר מכן סתר טראמפ את עצמו כשאמר בריאיון טלוויזיוני ששקל לפטר את קומי עוד מהרגע הראשון.

הפיטורים הגיעו בשעה שקומי מצוי בעיצומה של חקירה על קשרי מטה הנשיא עם רוסיה. קומי הודה, וגיבה זאת בתזכירים שכתב, שהנשיא ביקש ממנו קודם לכן לעצור את החקירה נגד מי ששימש היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין. קומי סירב לכך ופוטר.

התערבות הנשיא בחקירה היא שיבוש הליכי משפט, פשוט כמשמעו. כעת, בית הנבחרים, בהנהגת הציר הרפובליקני ג'ייסון שייפץ, דורש להעביר לידיו את כל התכתובות והמזכרים של קומי ומחליפו בפועל, אנדרו מקייב, בעניין.

השלב הבא בשבוע הביעותים של טראמפ היה הדיווח, שלפיו הוא העביר בניגוד לבקשה מפורשת של ירושלים מידע מודיעיני ישראלי, שהושג על פי הדיווחים ממרגל בשורות דאעש לידי רוסיה. אחרי סקנדל זה התברר כי צוותו של הנשיא ידע שפלין נתון בחקירה בגלל קשריו הלא מדווחים עם רוסיה כבר בעת מינויו ולא עשו דבר, וזה כבר הזנחה פושעת.

בשולי הידיעה הדרמטית הזאת הסתתרה עוד פצצה, אולי גדולה עוד יותר. אותו פלין, שהיה יועץ לממשלת טורקיה ולא דיווח על כך לאיש ולא נרשם כסוכן זר (לוביסט) בניגוד לחוק, עצר מבצע צבאי שתוכנן בתקופת המעבר בין ממשל אובמה לטראמפ לכיבוש בירת דאעש בסוריה, א-רקה, שאותו היו אמורים הכורדים להוביל. מהלך שאנקרה התנגדה לו. אם אכן היועץ לביטחון לאומי סיכל מבצע נגד דאעש משום ששירת אינטרסים של מדינה זרה, מדובר בפסע מבגידה. זאת, ברקע שטראמפ המשיך וממשיך להגן עליו.

והדובדבן שבקצפת: בחזרה לרוזנשטיין, סגן התובע הכללי. האדם ששמו הטוב הוכתם –כשצויר כמשרת "פתי" במקרה הטוב או כמושחת במקרה הרע, כשהבית הלבן הודיע שהוא האדם מאחורי פיטורי קומי – השתמש בסמכותו והודיע על מינוי חוקר מיוחד לבדיקת הקשרים בין מטה טראמפ לרוסיה, מבלי שהתייעץ עם הנשיא. חוקר זה הוא ראש הבולשת הפדרלית לשעבר רוברט מולר.

מבלי לשים לב עוד נושא, שאולי קשור בסוגיית רוסיה-טראמפ, אירע השבוע. בית הנבחרים עצר פעם נוספת הצעת החלטה, הקוראת לפרסם את דוחות המס של הנשיא. הדמוקרטים טוענים שאולי שם נמצא אקדח מעשן – מידע שיסביר אם לאיל הנדל"ן מניו יורק יש חוב לגורמים רוסים, או אם האימפריה שלו תרוויח מתכנית המס שהוא מתכנן. זו בעצם בשורה טובה לטראמפ, כי היא מסמנת שהמפלגה מאחוריו. כל עוד היא מאחוריו, תהליך הדחה לא יצא לפועל.

בשנת 1787 התכנסו האבות המייסדים של ארצות הברית לוועידת פילדלפיה, שבה דנו על נוסח החוקה, מסביר יפתח דיין, מומחה לפוליטיקה אמריקנית, בעל הבלוג "על פילים וחמורים". במהלך הדיונים העלה בנג'מין פרנקלין בפני עמיתיו סוגיה: מה עושים במצב שבו הנשיא הנבחר מתברר להיות אדם "גועלי" (כך במקור). היסטורית, לטענת פרנקלין, הודחו מנהיגים גועליים באמצעות התנקשות, אבל בדמוקרטיה נאורה ראוי שיהיה מנגנון ביורוקרטי שיאפשר להימנע מתוצאה שכזו.

כך נולד פרק 2, סעיף 4 בחוקה, המכונה Impeachment, ובעברית: האשמה (בטרם הדחה). הסעיף עוסק בהעמדה לדין של כל גורם אזרחי בממשל, לרבות הנשיא וסגנו, בגין אחת משלוש עבירות: בגידה, שוחד או פשע חמור, ועוון. בעוד שהחוק די ברור בכל הנוגע לבגידה ולשוחד, נותרה הקטגוריה השלישית מעורפלת. החוקה לא הגדירה אלו עבירות או מעשים נחשבים לפשע חמור או לעוון.

על פי החוקה, מופעל ההליך באופן הבא. בשלב הראשון רשאי כל חבר בבית הנבחרים (הבית התחתון) להציג "מסמכי האשמה", שבהם הוא מסביר באיזו משלוש העבירות הנשיא נחשד. בשלב השני מצביעה ועדת המשפט בבית הנבחרים בשאלה אם יש לקבל את ההאשמות. בוועדה זו יש רוב למפלגה השולטת בבית הנבחרים באותה עת. רוב "בעד" של יותר ממחצית חברי הוועדה בהצבעה זו יביא להמשך ההליך.

בשלב השלישי מתכנס בית הנבחרים להצביע בשאלה אם "להאשים" את הנשיא. בהצבעה זו דרוש רוב של יותר ממחצית חברי הבית. רוב "בעד" בהצבעה זו שקול להגשת כתב אישום בבית משפט.

השלב הרביעי הוא "משפט הסנאט". הסנאטורים (חברי הבית העליון) מתכנסים להצבעה הרת הגורל מכולן: האם להדיח אחת ולתמיד את הנשיא? בהצבעה זו כבר יהיה דרוש רוב של שני שלישים מחברי הבית. רוב "בעד" הצבעה זו שקול להרשעה בבית משפט.

בהיסטוריה של ארצות הברית ידוע רק על נשיא אחד בלבד – אנדרו ג'ונסון (1837-1829) – שהגיע לשלב הרביעי, אך שרד את ההדחה על חודו של קול. ריצ'רד ניקסון (1974-1969) התפטר כשהובהר לו שהמפלגה כבר לא מאחוריו, וקלינטון שרד את ההצבעה בסנאט בזכות המפלגה הדמוקרטית שגיבתה את הנשיא שלה.

כעת, המפלגה הרפובליקנית שולטת בבית הנבחרים ובסנאט. אין כרגע שום אפשרות מעשית הנראית לעין שיימצאו עשרות חברי בית נבחרים, ועשרות סנאטורים שיערקו ויצביעו נגד הנשיא בהליך הדחה. אם הרפובליקנים יאבדו את הרוב באחד מבתי הקונגרס, או משניהם – תסריט די דמיוני כרגע – בבחירות בשנה הבאה, המצב אולי ישתנה.

למרות שאין כמעט רפובליקנים המתייצבים בזירה התקשורתית לתת לו גיבוי, ואף שיש סנאטורים – ג'ון מקיין למשל – המעלים את המילה "ווטרגייט" בפומבי, רב המרחק להליך הדחה. ייתכן שבהחלט יגיע היום שבו יצטרכו הרפובליקנים להחליט – טובת המפלגה או טובת הנשיא, שנזכיר אינו בשר מבשרם של הרפובליקנים אלא נטע זר, ואף מוזר, במפלגה. רבים יאמרו שטובת המדינה מחייבת הדחת נשיא במקרים קיצוניים, ואחרים יטענו שהדחתו תעשה נזק נורא – וזה, בלי ספק, נכון – לארצות הברית.

יש להביא בחשבון גורם נוסף במשוואה – האווירה הציבורית המוזנת מהתקשורת. אנו נמצאים בעידן שבו איננו מבינים לחלוטין את השלכותיו; שבו אלגוריתמים של רשתות חברתיות מעצימים את דעותינו, את השקפותינו ומסננים את המידע שאנו מקבלים, מתקשורת ממוסדת או מאתרי קונספירציה.

כך למשל, תומכי טראמפ, או חלקם, אינם שומעים על החקירות נגדו. אם הם שומעים הרי שמדובר בחדשות מזויפות (פייק ניוז), שמתארות כיצד התקשורת הליברלית השמאלנית, והדמוקרטים הבוגדנים רודפים את הנשיא הנערץ עליהם. אלא שדווקא התקשורת המסורתית, בעיקר "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט", היא שנמצאת בחזית החשיפות. אותם שני עיתונים שעמדו בחזית בזמן פרשת ווטרגייט ודאי לא יצטערו אם יביאו למפלתו של נשיא רפובליקני אחר.

אבל הזמנים השתנו. כשרוב התקשורת דנה בפיטורי קומי, רשת "פוקס" דנה בקרן קלינטון. כשרוב התקשורת הממוסדת דנה בקשרי פלין עם רוסיה ובמינוי חוקר מיוחד, אתרים ימניים דנים בהתלהבות בקונספירציה החדשה: האם סת' ריץ', עובד במפלגה הדמוקרטית שנרצח בקיץ האחרון, הדליף לוויקיליקס את המידע ממחשבי המפלגה הדמוקרטית והאם קלינטון עמדה מאחורי רציחתו?

ביקומים תקשורתיים וציבוריים מקבילים, בעידן ה"פוסט אמת", כשלטראמפ יש תומכים קנאים גם זקני המפלגה יהססו מאוד מאוד לפני שיצאו נגד נשיא מכהן. זה ייתכן, במקרה קיצוני. אם מייק פנס, למשל, ינטוש את הנשיא, כמו גם פול ריאן – הכול ישתנה.

ואולם, גם בלי הדחה, לשורת השערוריות הבלתי נגמרת יש השפעה אדירה. היא מקשה מאוד על הנשיא להעביר את האג'נדה שלו: רפורמת המס, למשל. היא שואבת משאבים אדירים של תשומת לב, מחריפה את תחושת המצור בבית הלבן, מדאיגה את החוששים מכך שיהיו השעירים לעזאזל על ההתנהלות הכאוטית (לדוגמה: דובר הבית הלבן שון ספייסר).

וכך מגיע טראמפ לביקורו הראשון מחוץ לארצות הברית, ביקור שאמור היה להיות ממלכתי, סמלי ולחולל פריצת דרך, כשהוא חבול, במגננה, ויודע שהעולם כולו ממתין לפליטת פה, להדלפה חדשה, למערכה נוספת בהצגה הטובה בעולם. וכשמנהיג העולם החופשי עוסק בהישרדות, ארבעה חודשים בלבד אחרי בחירתו, זה רע לנשיא, רע לארצות הברית, רע לבעלות בריתה.

(עדכון ראשון: 20:40)