כך מכשף הקסם האפל של המזרח התיכון את ארה"ב כבר קרוב למאה שנה

מאז משטר ניקסון כל נשיא אמריקני, ירצה או לא - וכמעט תמיד הוא לא רצה - נשאב למזרח התיכון. במלחמת יום הכיפורים היה זה ניקסון, הסכם השלום הישראלי מצרי בניצוחו של קרטר והמשבר באיראן שסיבך את רייגן, מלחמת עיראק הראשונה שניהל בוש האב, הכישלון בניסיונות להשגת הסכמים עם הפלסטינים שכמעט כל נשיא אמריקני בעשורים האחרונים חתום עליו, מלחמת עיראק השנייה ופיגועי 11.9 שניהל בוש הבן, האביב הערבי וקריסת הסדר הישן שאירעו במשמרת של אובמה.

פתגם אמריקני מפורסם אומר שאין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יודע את זה. לקראת היציאה שלו לביקור הראשון מחוץ לארצו, הוא מבין שהעולם כולו יתבונן במפגשיו במדינות בהן הוא בחר לבקר בסיור – ערב הסעודית, ישראל והוותיקן. הבחירה מעט מוזרה, גם אם הסמליות שבביקור במקומות הקדושים לשלוש הדתות המונותאיסטיות לא חמקה מאיש. בעלות בריתו בדרום קוריאה וביפן, שנמצאות במשבר מחריף מול קוריאה הצפונית לא זוכות לביקור בשלב זה, כך גם המעצמות סין ורוסיה. כמו קודמו בתפקיד ברק אובמה, שהתחיל את נשיאותו בנאום המפורסם בקהיר, כך גם טראמפ בחר לצאת לראשונה מארה"ב כנשיא אל המזרח התיכון.

ראשי ממשלה ישראלים מתחילים את מסע הבחירות בהבטחות. לא מן הנמנע שהם באמת מעוניינים לדאוג לזקנה במסדרון בבית החולים, לשפר את התשתיות הלאומיות ואת מערכת החינוך – אך לבסוף הם נשאבים לעיסוק בעזה, ביו"ש וברשות הפלסטינית. כמוהם גם הנשיאים האמריקנים. טראמפ הבטיח לבוחרים שלו "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", ונדר לשים את "אמריקה תחילה" בקמפיין שלו. הוא רצה לעסוק בשיקום הערים האמריקניות, לעגן את רפורמת המס, ולהכניס שינויים ברפורמת הבריאות של אובמה, אבל הוא גילה שבחדר הסגלגל אי אפשר להתעלם ממדיניות החוץ. החולות הנודדים של המזרח התיכון שואבים את הנשיאים האמריקנים, ואת המשאבים שלהם, ממשל אחר ממשל.

לא תמיד זה היה כך. למעט אפיזודה מתחילת המאה ה-19 בה נלחמו שודדי ים אלג'יריים בצי האמריקני – ארצות הברית לא התעניינה במזרח התיכון, או כמעט בכל אזור אחר מחוץ לאמריקה. היא התפשטה מערבה ודרומה, אל האוקיינוס השקט על חשבון האינדיאנים, המקסיקנים, הספרדים, יצאה למלחמות חיצוניות ופנימיות, אבל ביבשת אמריקה. המזרח התיכון היה נוכח ברקע, כמקום שבו נכתבו כתבי הקודש הנוצריים. לשם יצאו הצליינים, שם כתב מארק טווין את "מסע תענוגות לארץ הקודש" וגם הגנרל האמריקני לואיס וולאס כתב שם את "בן חור", הספר הפופולרי ביותר של המאה ה-19. אבל מבחינה אסטרטגית, לא היה לאזור שום חשיבות. בטח שלא לארצות הברית.

הכל השתנה ברגע שהתגלה נפט בכמויות עצומות באזור. בשנת 1936, גיאולוגים כבר העריכו שבמדבריות של ערב הסעודית יש יותר נפט מאשר בכל ארצות הברית. כשלוש שנים אחרי התגלית פרצה מלחמת העולם השנייה, והנשיא רוזוולט חתם על מזכר הקובע כי הגנה על ערב הסעודית היא קריטית לביטחונה של ארה"ב.

בזמן מלחמת העולם השנייה ומעט אחריה עוד נדמה היה שהמזרח התיכון יישאר מגרש המשחקים הפרטי של האימפריה הבריטית, כפי שהיה במאה השנים שקדמו למלחמה. אלא שהממלכה החלה לאבד אחיזה באזור תוך שנים ספורות – כלכלית ופיזית. לוואקום שנוצר נכנסה ארצות הברית. כדי לבלום את הקומוניזם המתפשט ולמנוע את קריסתם של משטרים ידידותיים שיוחלפו בידי גורמים עוינים, וכדי להגן על שדות הנפט עבור ארצות הברית הזוללת אנרגיה, כדי לשמור על נתיבי הים של הארצות הברית שהפכה למעצמה ימית, בעצם אימפריה גלובלית.

כמעט ולא היה כאן חישוב אסטרטגי מדוקדק, ראיית אינטרסים לטווח של עשרות שנים. היה כאוס תוך כדי תנועה, עם מאבקים פנימיים בתוך הממשלים השונים בין תומכי ישראל ללובי הערבי, בין אינטרסי הנפט לבין האידיאליסטים.

המזרח התיכון השתנה, ומשתנה. רודנים חילוניים מהדור הישן והמוכר, בדרך כלל קולונלים שתפסו שלטון בהפיכה צבאית - נפלו. דווקא בתי מלוכה מושחתים שרדו, ושורדים. בינתיים לפחות. היו מהפכות חילוניות, ואז דתיות, ואז צבאיות. זה קרה במצרים, באיראן ובעיראק. ארה"ב הייתה כמעט תמיד ברקע – ולפעמים, כמו בעיראק, היא נאלצה להיכנס ממש לתוך השטח כדי לעשות מהפכה במהפכה.

הנפט הגיע לשיא באמצע שנות השבעים – ירד, הגיע שוב לשיא וירד. וממשיך לרדת. בינתיים לפחות. ארצות הברית, זללנית האנרגיה הגדולה בעולם אינה תלויה עוד אסטרטגית בנפט. טכנולוגיית פצלי השמן דאגה לכך. מחיר הנפט נותר נמוך גם בגלל שיקולים אסטרטגיים של ארגון אופ"ק, בעיקר בערב הסעודית.

וגם, כפי שקורה בין מלחמות, מרכז העולם שינה מיקום. אם בשנות החמישים והשישים המחשבה הייתה שמלחמת העולם השלישית תתנהל כמו קודמותיה, במישורים של גרמניה, פולין ובלארוס – התברר שהיא מתנהלת בעצימות נמוכה בטרסות האורז של וייטנאם, בהרי קוריאה ובמדבריות המזרח התיכון. המרכז הכלכלי, וגם האנושי - במובן של מספר האנשים החיים בו - עבר מאירופה, או אם תרצו מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. עלייתן של יפן, אחריה סין, דרום קוריאה וכל השאר רק העניקו את האישור הסופי לתהליך. זה נראה היה כה הגיוני שארצות הברית, מוקפת בשני האוקיינוסים, תפנה את מבטה מהעבר – לכיוון אירופה המזדקנת – אל העתיד – אל אסיה המתעוררת. ואגב כך תנטוש את המזרח התיכון על שלל בעיותיו. אבל זה לא קרה. ולא יכול לקרות.

ראשית, המשחק הגדול על לוח השחמט העולמי נמשך. גם בעולם הנוכחי. ארצות הברית מעוניינת במדינות רבות ככל האפשר במחנה שלה, קונות מוצרים אמריקניים: מאייפונים ועד חמקנים. מבקשות את דרך החיים האמריקנית. מצביעות איתה באו"ם. כמו כן, גם בעידן הסייבר והחלל יש עדיין משמעות לבסיסים, בעיקר ימיים. העוצמה האסטרטגית הניידת של ארצות הברית היא ימית – והיא צריכה נמלים, אספקה, הגנה על כבלי טלגרף ואינטרנט המונחים במעמקי האוקיינוסים. ארצות הברית עדיין ממשיכה את התיאוריות של קפיטן מאהאן – האמריקני – שמי ששולט בים, שולט ביבשה.

ובסופו של דבר, גם אם ארצות הברית רוצה לנטוש פיזית את המזרח התיכון, הוא יבוא לרדוף אותה. לכל הפחות חלקים ממנו, ולא החלקים הנעימים. ארצות הברית נתפסת כמנהיגת המערב הסמלית, על כן הגיעו הפיגועים הנוראיים של 11 בספטמבר. אל קעידה מאמינים, ולא בלי סיבה, שאם המערב יפסיק את תמיכתו בדיקטטורות המושחתות הן תקרוסנה, עם דגש על ערב הסעודית, כוויית, והאיסלם הסוני הטהור. לשיטת ארגוני הטרור הם יתפסו את מקומם של בית סעוד ובית א סבאח. וכמובן, אם ארצות הברית תסיר את תמיכתה אז גם ישראל תקרוס.

ובמלחמה בטרור אי אפשר להסתפק בהתכנסות לתוך המדינה. הטרור רודף אותך אל תוך גבולותיך. וכך מצאה את עצמה ארצות הברית מתחזקת נוכחות צבאית, ודאי מודיעינית, בכל מדינה באזור – ממרוקו עד אפגניסטאן. וכעת יש דילמה, מי הידידים, או למען הדיוק מי האויבים המסוכנים יותר? ארצות הברית כמובן לוחמת בחוסר פשרות נגד אל קעידה ודאע"ש – אבל גם מתנגדת נחרצות, לפחות תחת הנשיא טראמפ, לציר השיעי של דמשק-טהרן-חיזבאללה, בגיבוי הרוסי. למי לחבור? כרגע, נראה שארצות הברית של טראמפ החליטה שבנות בריתה הן המדינות הסוניות: ערב הסעודית (שערב ביקור טראמפ הודיעה על עסקה בשווי 140 מיליארד דולר עם ארה"ב), ירדן ומצרים. ניתן להוסיף לרשימה את עיראק שאמנם מרבית אוכלוסייתה שיעית אבל אינה מתכופפת בפני איראן, ולוחמת בדאע"ש.

זו מלחמה שארצות הברית לא מעוניינת להילחם בה, לפחות לא על הקרקע. האמריקנים לא רוצים לראות עוד תמונות של ארונות חוזרים הביתה עטופים בדגלים. אבל הממשל בהחלט מתכוון לתת סיוע וגיבוי לבנות הברית.

ועוד שינוי משמעותי מתקופת אובמה: לא עוד ליברליזם. חזרנו לימים שבהם אמר הנשיא ג'ונסון על רודן צבאי: "הוא בן ז... אבל לפחות הוא הבן ז.. שלנו". כלומר, כמו שבימים עברו מלחמה בקומוניזם הלבינה את חטאיהם הרבים מאד של סוהרטו, סומוזה וכל השאר, כיום מאבק נחוש בדאע"ש ילבין עליה לשלטון שלא בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, למשל. וכך מצרים שבה לעמודת הטובים במאזן של טראמפ.

בסופו של דבר ארצות הברית היא מעצמה גלובלית, ויש לה ראייה אסטרטגית בהתאם. היא רוצה שקט, היא רוצה ביטחון. היא רוצה מזרח תיכון שבו, גם אם אין בדיוק שקט ושלווה, המתחים לא מתפוצצים, לא מופנים אליה. במקום הראשון בסדר העדיפויות האמריקני נמצא חיסול הטרור הג'יהאדיסטי, דאע"ש ואל קעידה. אלא שגם לאמריקנים ברור שעצם הפלת דאע"ש לא יעצור את הרעיון מאחורי "המדינה האיסלמית", ומאמיניו הקנאים ימשיכו בדרך המוות וההרס. ובכל זאת, חיסול בסיס אל קעידה באפגניסטאן פגע בארגון קשות, וארצות הברית רוצה לחסל סופית את אזור השליטה של דאע"ש.

ובמקום השני, או ראשון משותף – מאבק בשיעה. בעלייתה של איראן. טראמפ רואה בעסקת הגרעין עסקה גרועה. הוא חד משמעית מצדד בערב הסעודית הסונית במאבק נגד איראן השיעית על עתידה של תימן למשל. אולי זה טראמפ, אולי שר החוץ - לשעבר מנכ"ל אקסון מובייל רקס טילרסון. אבל זה לא משנה. משנה המדיניות.

וכן, ארצות הברית גם רוצה הסכם בין ישראל לפלסטינים. לא מן הנמנע שזה מגיע הפעם דווקא ממדינות ערב – אלה שטראמפ רואה איתן עין בעין בנושאים אחרים – כמו ירדן, מצרים וערב הסעודית, שאומרות שהן צריכות הסכם כדי להרגיע את השטח. תירוץ או לא, זה עובד. לפחות ברמת ההצהרה. ועל כן פתאום אנו שומעים שוב על פתרון שתי המדינות, במפורש או במשתמע.

אחרי נאומים חוצבי להבות וניסיונות, חלקם מוצלחים, למחות את מורשת אובמה בכל מקום, טראמפ חוזר לעקרונות בסיסיים של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, לפחות בעשורים האחרונים: מלחמה בטרור, יצירת בריתות אזוריות, הסתמכות על מעצמה אזורית יציבה או שתיים (ערב הסעודית, ישראל) כדי להיאבק במעצמות אזוריות או ארגונים המבקשים לשנות, או לחסל את הסדר הקיים, הפרו-מערבי.

ארצות הברית בסופו של דבר רחוקה מהמזרח התיכון, והאמריקני הממוצע לא יודע לשים את אצבעו על המפה ולזהות את מוסול, או א ראקה. גם הישראלי הממוצע לא. אבל מניסיון מר למדה אמריקה שהזנחת הבעיות המזרח תיכוניות, או אמונה תמימה שכל העולם אוהב את ארצות הברית ומבקש לחקות אותה, לא מובילה להיעלמות הבעיות. היא מובילה להתפוצצותן, ואז גם אמריקנים נפגעים.