(בווידאו: רוחאני התעמת עם יריביו בבחירות לנשיאות, בשבוע שעבר)
בסוף החודש שעבר העניקה ג'מילה עלם אל-הודא, אשתו של אבראהים ראיסי, איש הדת השמרני המתמודד בבחירות לנשיאות איראן, ריאיון נדיר לסוכנות הידיעות האיראנית "תסנים ניוז". בריאיון סיפרה על הלחצים הכבדים שהופעלו על בעלה מצד אנשי דת בכירים ואזרחים מן השורה על מנת שיסכים להתמודד בבחירות חרף הסתייגותו והתנגדות משפחתו. עוד פירטה ראיסי על קשריו הטובים עם איש הדת הקיצוני הבכיר אייתואללה מוחמד-תקי מסבאח-יזדי, ועל אורח החיים הפשוט שבני הזוג מנהלים בביתם. היא סיפרה שהתעקשות בעלה להקפיד על אורח חיים צנוע מביאה לחיכוכים ביניהם בכל פעם שהיא מעלה את הצורך להחליף פריט ישן כלשהו בבית.
זמן קצר לאחר פרסום הריאיון, הכחישו גורמים במטה הבחירות של ראיסי את עצם קיומו והוא הוסר מהאתר. ייתכן שמקורבי איש הדת השמרני ביקשו למנוע בכך סערה ציבורית סביב חשיפת אשתו בפני הציבור, אף כי הוא עצמו התייחס אליה קודם לכן באחד מתשדירי הבחירות שלו. בעקבות כך חשפה התקשורת האיראנית כי אשתו היא בתו של איש הדת האולטרה-שמרני הבכיר אייתואללה אחמד עלם אל-הודא, דוקטור בפילוסופיה של החינוך. היא משמשת גם מרצה באוניברסיטת שהיד בהשתי בטהראן ויו"ר ועדת החינוך והתרבות במועצה העליונה של המהפכה התרבותית האחראית לגיבוש אסטרטגיה בתחומי התרבות ברפובליקה האסלאמית. לזוג שתי בנות ושני נכדים.
בשנים האחרונות זוכות נשות פוליטיקאים איראנים לחשיפה תקשורתית נרחבת מבעבר. נקודת המפנה הייתה בבחירות ב-2009, שהסתיימו במהומות דמים על רקע טענות האופוזיציה הרפורמיסטית לזיופים שנועדו לאפשר את זכייתו המחודשת של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד ולמנוע את בחירתו של מנהיג האופוזיציה הרפורמיסטית מיר-חוסיין מוסוי. לראשונה בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית, התייצב מוסוי לרישום מועמדותו במשרד הפנים כשהוא מלווה באשתו, זהרא ראהנווארד, שהוצבה לאחר מכן בחזית מסע הבחירות של בעלה.
ראהנווארד, ד"ר למדעי המדינה, עיתונאית ואומנית יוצרת, שבה לאיראן לאחר המהפכה האסלאמית בתום גלות בארצות הברית בתקופת השאה. בתקופת כהונתו של הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חאתמי היא שימשה יועצת פוליטית לנשיא. ב-1998 הפכה לאישה הראשונה מאז המהפכה שמונתה לתפקיד נשיאת אוניברסיטה. היא כיהנה כנשיאת אוניברסיטת זהרא לנשים בטהראן עד 2006, ושימשה עורכת שבועון נשים איראני ופרסמה שורה של ספרים ומאמרים, שעסקו רובם בזכויות הנשים. מאז פברואר 2011 נתונה ראהנווארד במעצר בית לצד בעלה.
בעקבות התייצבותה ראהנווארד לצד בעלה, התייצבו גם שני המועמדים השמרנים ב-2009, אחמדינג'אד ומפקד משמרות המהפכה לשעבר מוחסן רזאאי כשהם מלווים על ידי נשותיהם. אחמדינג'אד צירף אליו את אשתו, אעזם סאדאת פראחי, שמיעטה להיראות בציבור גם במהלך תקופת כהונתו כנשיא. באותה שנה היא השתתפה לראשונה בכמה מתשדירי הבחירות של בעלה ולאורך תקופת כהונתו השנייה היא הופיעה בכמה אירועים ציבוריים, וכן התלוותה לבעלה בחלק מנסיעותיו בתוך איראן ולחו"ל. בינואר, בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, שלחה סאדאת פראחי מכתב לאשתו של נשיא מצרים, סוזאן מובארכ, בו קראה לה לפעול לפתיחת מעבר רפיח על מנת לסייע לתושבי עזה. בנובמבר באותה שנה היא השתתפה ואף נאמה בכנס מיוחד בחסות האו"ם באיטליה שדן בבעיית המזון העולמית.
גם זהרא סאדקי, אשתו של הנשיא חאתמי, קודמו של אחמדינג'אד בתפקיד, שמרה על פרופיל נמוך בשמונה שנות כהונתו. היא נמנעה מפעילות פוליטית והעדיפה להתמקד בפעילות חברתית, אף שגדלה במשפחה פוליטית במיוחד. סאדקי היא אחייניתו של מנהיג העדה השיעית בלבנון, מוסא סדר, שנעלם באופן מסתורי בלוב בסוף שנות ה-70.
הופעתן של נשות המועמדים לבחירות נמשכה גם בבחירות הקודמות לנשיאות, ב-2013. המועמד הרפורמיסטי, מוחמד רזא עארף, שפרש ערב הבחירות והעביר את תמיכתו לחסן רוחאני, צירף את אשתו הדרמטולוגית, חמידה מוראווג', לחלק ממסיבות העיתונאים וכינוסי הבחירות שערך. ראש עיריית טהראן, מוחמד באקר קאליבאף, שהתמודד גם בבחירות הנוכחיות עד שפרש השבוע, הופיע לצד אשתו זהרא מושיר, שנחשבת לאחת מנשות הפוליטיקאים הבולטות ביותר באיראן.
"חיקוי בלתי הולם של תרבות המערב"
מושיר, ד"ר לסוציולוגיה, משמשת מאז בחירת בעלה לראשות העיר ב-2005 יועצת ומנהלת המחלקה לענייני נשים בעירייה, תפקיד שאותו היא ממלאת, לטענת בעלה, בהתנדבות. בעשור האחרון פעלה מושיר לקידום מעמדן של נשים בטהראן, לשילובן בשוק העבודה ולסיוע בפתרון מצוקות חברתיות בקרב נשים, כמו תופעת בנות שנמלטו מבתיהן ושרבות מהן עוסקות בזנות, אסירות ונשים מכורות לסמים, שלמענן יזמה הקמת מרכז גמילה מיוחד. במסגרת המאמצים להתמודד עם תופעת הגירושין המתרחבת בחברה האיראנית, יזמה מושיר הקמת מרכזי סיוע וייעוץ לנשים ולהתערבות במשברים משפחתיים.
עמדותיה מבטאות תפיסת עולם המשלבת תמיכה בשילוב נשים בשוק העבודה ואף בקידומן למשרות ניהוליות בכירות, לצד עמדות שמרניות-אסלאמיות המדגישות את חשיבות תפקידן המסורתי במסגרת המשפחה ומצדדות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי. בריאיון שהעניקה בעבר אמרה מושיר כי נשים צריכות להשתלב בשוק העבודה, אך מבלי לפגוע ב"ערכיהן הנשיים בהתאם לאסלאם". בריאיון אחר הביעה תמיכה בעידוד לבוש רעלה כאמצעי לשפר את תחושת הביטחון האישי שלהן, אך הסתייגה מאכיפת קוד הלבוש האסלאמי בכפייה.
בדומה לקודמיו בתפקיד נמנע גם הנשיא רוחאני משילוב אשתו, סאחבה ערבי, במסעות הבחירות שלו. ערבי, בת דודתו, נישאה לו בשנת 1968 כאשר הייתה בת 14 והוא בן 20. היא עקרת בית ואינה מעורבת בפוליטיקה. היא גם ממעטת להיחשף בפני הציבור, אם כי נטלה חלק בכמה אירועים, למשל בקבלת פנים שנערכה בצפון טהראן בשנת 2014 עבור נשות דיפלומטים זרים המשרתים במדינה.
חשיפתן התקשורתית הגוברת של נשות הפוליטיקאים באיראן מעוררת ביקורת מצד חוגים שמרנים הרואים בתופעה זו חיקוי בלתי הולם של תרבות המערב. במאמר שהתפרסם באתר שמרני ערב הבחירות לנשיאות 2013 נמתחה ביקורת חריפה על תופעת ליווי המועמדים בבחירות על-ידי נשותיהם בטענה כי מדובר בתופעה המושפעת מתרבות המערב ואינה עולה בקנה אחד עם התרבות האיראנית והאסלאמית. האתר גרס כי חלק מהמועמדים מנסים בדרך זו לגייס את קולותיהן של נשים או של "גברים פמיניסטים" והביע חשש כי מועמד המצרף אליו את אשתו עלול, חלילה, לערב אותה בניהול ענייני המדינה אם ייבחר כנשיא.
השפעתה של ביקורת זו מוגבלת, עם זאת, משום שנוכחותן הגוברת של נשות פוליטיקאים איראנים במרחב הציבורי משקפת את תהליכי השינוי שעוברים על נשים ברפובליקה האסלאמית. לאחר המהפכה האסלאמית חלה נסיגה במעמדן המשפטי והחברתי של הנשים באיראן. החוקה האיראנית הבטיחה אומנם זכויות שוות לנשים בפני החוק, אך בפועל יישמו השלטונות מדיניות מפלה ביחס לנשים.
המשטר החל לאכוף את קוד הלבוש האסלאמי על נשים ואסר על תעסוקת נשים בתפקידים מסוימים, כגון: שופטות. באוקטובר 1979 פסקה מועצת המהפכה על התאמת חוקי הנישואין והגירושין לעקרונות האסלאם. גיל הנישואין המינימלי נקבע על 9 לבנות ועל 14 לבנים. רק בשנת 2002 אישרה "מועצת שומרי החוקה" להעלות את גיל הנישואין המינימלי ל-13 עבור בנות ול-15 עבור בנים.
גברים נהנים מזכות כמעט מוחלטת לגרש את נשותיהן בעוד שזכותן של נשים להתגרש מוגבלת, אם כי בשנים האחרונות הוכרה זכותן לדרוש גט מבעליהן. נשים אינן רשאיות להתחתן ללא אישור אביהן אלא במקרים חריגים ובאישור בית משפט. במקרה של גירושין זכאית האם לאפוטרופסות על ילדיה רק עד הגיעם לגיל 7 ולאחר מכן הם עוברים למשמורת בידי האב.
נישואי "מותעה" (נישואים לזמן קצוב המותרים באסלאם השיעי) מוכרים ובעשור האחרון אף זוכים לעידוד מצד חלק מאנשי הדת לנוכח העליה בגיל הנישואים הממוצע בקרב צעירים. אישה נשואה אינה זכאית לדרכון ואינה רשאית לצאת לחו"ל ללא אישור בעלה. הבעל אף יכול למנוע מאשתו לעבוד בעבודה מסוימת שאינה עולה, לדעתו, בקנה אחד עם האינטרסים המשפחתיים או עלולה בראייתו לסכן את כבוד המשפחה.
שילוב נשים במשרות פוליטיות בכירות נמנע, אף הוא. נשים שמרו על זכותן לבחור ולהתמודד בבחירות לפרלמנט האיראני (המג'לס), אך הודרו כמעט לחלוטין מתהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית. רק במחצית שנות התשעים מונתה אישה כסגנית שר ובשנת 1997 מינה הנשיא ח'אתמי לראשונה אישה כסגנית נשיא.
הוא בחר כסגניתו לענייני איכות סביבה את מעסומה אבתכאר, ששימשה כדוברת הסטודנטים האיראנים שהשתלטו על השגרירות האמריקאית בשנת 1979 והפכה במהלך השנים לאחת הפעילות הדומיננטיות בתנועה הרפורמיסטית האיראנית. בשנת 2009 ביקש הנשיא אחמדינז'אד למנות לראשונה נשים לתפקידי שרות בממשלתו. הוא הגיש שלוש מועמדות לאישור המג'לס, אך רק אחת מהן, מרזיה דסתג'רדי, זכתה באישור המג'לס השמרני.
יותר 60% מהסטודנטים באיראן - נשים
לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות בקיץ 2013 נמנע הנשיא חסן רוחאני מלממש את הבטחת הבחירות שלו למנות נשים לתפקידי שרות בממשלתו מחשש לפסילתן על-ידי המג'לס שנשלט אז בידי רוב שמרני. הוא מינה, עם זאת, ארבע נשים כסגניות נשיא. כמו כן מונו נשים לתפקידי סגנית שר החוץ ודוברת משרד החוץ. מרזיה אפח'ם, ששימשה כדוברת משרד החוץ, מונתה עם סיום כהונתה בשנת 2015 כשגרירת איראן במלזיה והפכה בכך לשגרירה האיראנית הראשונה מאז המהפכה.
האפליה הנהוגה נגד נשים אינה מונעת את השתלבותן הגוברת במגזר הציבורי ובמוסדות להשכלה גבוהה בהם מהוות כיום נשים יותר מ-60% מקרב הסטודנטים. במקביל גובר קולן של נשים ופעילי זכויות אדם באיראן לשינוי החקיקה המפלה נשים. במאבק זה ממלאות הרשתות החברתיות תפקיד מרכזי. כך, למשל, השיקו פעילי זכויות אדם בסוף 2015 מערכה הסברתית רחבה בדרישה לשנות את החוק המונע מנשים נשואות לצאת לחו"ל ללא אישור בעליהן.
המחאה התעוררה בעקבות פרשת קפטנית נבחרת הקט-רגל האיראנית לנשים, נילופר ארדלאן, שיציאתה לחו"ל במטרה להשתתף באליפות אסיה לקט-רגל נשים נמנעה על-פי חוק עקב התנגדות בעלה. דרישות נוספות הועלו לשינוי החקיקה ביחס למעמדן החוקי של נשים, זכויותיהן בתחום הנישואין והגירושין, תעסוקתן, אכיפת קוד הלבוש האסלאמי ושילובן בפוליטיקה.
לקראת הבחירות הפרלמנטריות שנערכו בפברואר 2016 יזמו עשרות פעילים חברתיים מערכה ציבורית במטרה לשפר באופן משמעותי את ייצוג הנשים במג'לס. יוזמי המערכה פנו למגוון פעילויות במישור הפוליטי וההסברתי, ובהן עידוד נשים להגיש את מועמדותן בבחירות, קידום הכללת נשים ברשימות המועמדים של הזרמים הפוליטיים השונים, תמיכה במסעות הבחירות של מתמודדות ועידוד הצבעה למועמדות התומכות בשוויון מגדרי. המאבק הסתיים בהישג חלקי כאשר מספר הנשים במג'לס עלה למספר חסר תקדים אף כי עדיין קטן של 17 נשים.
מעמד הנשים עלה כאחת הסוגיות גם במערכת הבחירות הנוכחית כאשר הנשיא רוחאני הביע את תמיכתו בהסרת חלק מהמגבלות המוטלות על נשים. בהצהרה מעוררת מחלוקת הביע הנשיא את הסתייגותו מהפרדה מגדרית במרחב הציבורי ותקף את אלה המבקשים "לבנות חומה בין נשים וגברים במדרכות כשם שהם עשו במקומות העבודה". מימוש הדרישות לשינוי החקיקה המפלה נשים אינו פשוט לנוכח התנגדות הממסד הדתי השמרני הרואה בהן פתח מסוכן לערעור ערכי המהפכה. השינויים החברתיים והדמוגרפיים באיראן המעודדים השתלבות נשים במרחב הציבורי יוצרים, עם זאת, לחץ גובר גם על אנשי הדת והפוליטיקאים להתאים את ערכי המהפכה האסלאמית ואת דרישות החוק למציאות המשתנה.
ד"ר רז צימט הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)