הדי הקרב שככו. העשן התפזר, הפצועים פונו ובשטח נותרו רק פגרים מעלי ריח רע. לרגע הכותב חש כמו אותם אוכלי נבלות חסרי מצפון היורדים לפשוט ולבזוז את הגופות, פלייר בידם האחת לעקור את שיני זהב, מקל ביד השנייה, להבריח את הנשרים שירדו גם הם לשבור שבר. אבל צריך להיות נאמן לאמת. מופע הבכיינות התקשורתי על רשות השידור הנסגרת היה קונצ'רטו לצביעות ולגנבת דעת.
סרטה הראשון, או ליתר דיוק, פרויקט הגמר של הבמאית מירה נאיר ("סאלם בומבי") באוניברסיטת הרווארד היה סרט תיעודי על צעיר הודי נבזי שנטש לאנחות את כלתו הענייה בהודו בכדי לחפש את מזלו ברחובות ארה"ב. הסרט שצולם בארה"ב ובהודו חשף את משחק ההישרדות של החתן הבוגדני ואת מסכת חייה העלובים והאומללים של הכלה הזנוחה. להקרנה החגיגית באוניברסיטה היוקרתית הזמינה נאיר את הבחור, שישב במשך כל הסרט חסר תנועה ולעס מסטיק בשוויון נפש. אדיש לחלוטין לתמונות קורעות הלב של כלתו הזנוחה. לקראת סוף הסרט, בסצנה סתמית לחלוטין, פרץ לפתע הבחור בקול זעקה מיוסר והחל ממרר בבכי.
בתום ההקרנה ניגשה נאיר לצעיר, משתוקקת לפענח את סוד הסצנה שגרמה לו לפרוץ מתוך מסכת האדישות המופגנת ולהפגין רגשות באופן כה פומבי. החתן לשעבר הסביר לה שבאותה סצנה הוא הבחין בדמותו לבושה בחליפה ואז נזכר בבהירות צלולה שאת אותה חליפה טובה הוא שכח בטעות במכבסה בהודו - והיא אבדה לו לנצח.
באופן דומה יש להתייחס לסערת הזעם, הצער והדמעות של עמיתיי בתקשורת בעקבות סגירת רשות השידור ביום רביעי ופתיחתה מחדש ביום שני כ"תאגיד כאן". לבי בוודאי לא גס בעובדים שאיבדו את מקום עבודתם, בטח ובטח למבוגרים שבהם.
יש לי הרבה ביקורת על הדרך שבה התנהל התהליך, גם על ראש הממשלה, אבל בהחלט גם על ראשי התאגיד. התייחסתי לכך ולבטח עוד אתייחס בעתיד, אבל את דמעות התנין של עמיתיי אני לא מסוגל להכיל.
כשגלעד ארדן העלה את חוק התאגיד והודיע על סגירת רשות השידור, כמעט כל העיתונאים באופן גורף התנגדו למהלך. ב-26.08.15 התכנסו עמיתיי המודאגים בבית סוקולוב על מנת להביע תמיכה ברשות השידור לקראת ההצבעות בכנסת על תיקון חוק התאגיד. אילנה דיין עלתה לנאום על הבמה ואמרה: "רשות השידור היא לא מוסד מושלם, יש תקלות - ואם אני צריכה לבחור בין אנשים פחות טובים שיש להם רצון עז להשמיד חלקים בתקשורת, או להיות עם אריה גולן וכרמלה מנשה, אני יודעת עם מי אני מעדיפה להיות".
רינה מצליח טענה: "אני מוטרדת, אולי לא כמו עובדי רשות השידור אבל ממה שאני מבינה, רשות השידור היא התחנה הראשונה. אדוני ראש הממשלה, הסר את ידך מהתקשורת בישראל". רק העיתונאי והמגיש אריה גולן חזה מעט את העתיד ואמר לפני שנתיים: "שמעתי, לא באוזני אמנם, שראש הממשלה אמר שהחוק הזה הוא פיגוע. שלא ברור לאיש איך לצאת ממנו".
בקיצור, הושמעו כל זמירות "הלכה לנו הדמוקרטיה". למה? כי המהלך הגיע מכיוון הליכוד. מאוחר יותר כשנתניהו החליט לסגור את התאגיד, אותם עיתונאים ממש, התהפכו והחליטו שהתאגיד זה הדבר הכי חשוב בעולם, אם לא בכל המערכות הכלל גלקטיות, ושתלך רשות השידור קיבינימט.
התהפכו כמו סטייק
ב-27 באוקטובר 2016, באותו בית סוקולוב ממש, התקיים כנס חירום של ארגון העיתונאים בתל אביב כדי להביע, לא תאמינו, תמיכה בהקמת תאגיד השידור ולמחות על הניסיונות לשמר את רשות השידור הישנה. ושוב אילנה דיין עלתה לבמה, לעגה לנתניהו והבהירה: "צריך להגיד לנתניהו שיש קווים אדומים לפגיעה בעקרונות היסוד, ויש קווים אדומים לפגיעה באנשים. אתה יודע שתאגיד הציבור חייב לקום... אם זה באמת חשוב לנו, צריך לנהל את המאבק הזה כמו שלא ניהלו אף פעם מאבק - בסולידריות, באומץ לב ציבורי ובלי פירור אחד של ייאוש". מרשים. אבל היי, רק שנה קודם לכן היא קראה למאבק ציבורי עיקש נגד הכוונה לסגור את הרשות ולפתוח את התאגיד. מבולבלים? גם אני.
וכעת, כשרשות השידור הלכה באמת קיבינימט והתאגיד קורם עור וגידים, שוב הם התהפכו, אותם עיתונאים ממש: "מה, ככה זורקים לקיבינימט את רשות השידור? בושה וחרפה". נאמר כך, אם הם היו סטייקים, הם היו הופכים למשהו בין וול דאן לפחם.
בסופו של דבר צריך לזכור נתון אחד מרכזי, כמעט כל האנשים שראיתם על המסך ושמעתם ברדיו מתאבלים על רשות השידור, לא פוטרו כלל. רובם הגדול ימשיכו בתאגיד, חלקם בחרו לקחת את חבילת הפרישה וללכת הביתה. ועל המפוטרים באמת יש לכאוב, אבל הם המיעוט.
ולעניין אחר שקשור בגנבת דעת, אבל מהצד המשעשע. אמנות. קראתי השבוע בהנאה, שצמד סטודנטים סקוטים, לויד ג'ק ורורי גריי מהחוג לעסקים באוניברסיטת אברדין הניחו אננס טרי על ספסל בגלריית האומנות באוניברסיטה. "רצינו לבדוק כמה זמן האננס יישאר שם" סיפר גריי, "והאם אנשים יחשבו אותו בטעות למיצג אומנותי". כצפוי לכל מי שקרא את קישון הגדול, כאשר חזרו הסטודנטים למקום כעבור ארבעה ימים, הם גילו שהאננס הועבר לתיבת תצוגה מיוחדת מזכוכית ומוצג כאילו הוא חלק בלתי נפרד מהתערוכה במוזיאון.
אבל זה בקטנה. כי הסקוטים לא ראו פני וגם היומרה הסתכמה בפרי טרופי. לפני עשרים שנה, מאורציו קאטלן האיטלקי למשל כבר תעתע באופן מבריק הרבה יותר וגם משתלם כלכלית. ב-1993 הוזמן קאטלן להציג בביאנאלה של ונציה, מהוותיקות והיוקרתיות שבתערוכות הבינלאומיות. קאטלן מכר את שטח התצוגה לחברת פרסום שהציבה במקום פרסומת לבושם. המבקרים טענו למעשה ציני ומסחרי. קאטלן קרא ליצירה "עבודה זה חרא ג'וב". שנה קודם לכן, ב-1992 הוא טיפס לשיא של טרלול שקשה היה לחקותו. קאטלן הוזמן להציג עבודה בתערוכה קבוצתית במילאנו. לא עלה לו שום רעיון בראש אז הוא ניגש לתחנת משטרה והגיש תלונה על גנבת יצירה. הוא מסגר את התלונה ותלה אותה בתערוכה. היא נמכרה. כדי שתבינו סדר גודל כלכלי, אחת העבודות שלו, דגם של פיל מפלסטיק מכוסה בגלימה לבנה של הקו קלקס קלאן נמכרה ב-2.7 מיליון דולר.
בשנת 2001 זכה הבריטי מרטין קריד בפרס טרנר היוקרתי למצוינות בתחום האמנות. הוענקו לו ארבעים אלף ליש"ט מכספי משלם המיסים הבריטי עבור יצירתו "האורות נדלקים וכבים" שהסתכמה בחדר ריק בו אורות נדלקו וכבו לסירוגין. זכייתו עוררה מחאה, מפגינים עמדו מחוץ לתערוכה, החזיקו פנסים והדליקו וכיבו לסירוגין.
אבל שום דבר, שום רעיון, שום גחמה אמנותית - אפילו לא הפלאג האנאלי המפונצ'ר של מקארת'י בכיכר ונדום בפריז - לא משתווה לקופסאות החרא של פיירו מנזוני. בגדי המלך החדשים של עולם האמנות המודרני. ב-1961 מנזוני, אמן איטלקי אוונגרדי, פצח בפרויקט חייו. הוא פקק 90 פחיות שימורים מלאות בחרא שלו. 30 גרם לקופסה. ליצירה קרא Merda d'Artista ובתרגום ישיר "חרא של אמן". הקופסאות מוספרו והודבקה עליהן תווית בהן תוארה התכולה באיטלקית, אנגלית, צרפתית וגרמנית: "החרא של האמן. מכיל 30 גרם. נשמר טרי. יוצר ופוקק במאי 1961".
המחיר הקטלוגי הראשוני היה 37 דולר כיוון שהמחיר הותאם למחיר הזהב באותה שעה שעמד על 1.12 דולר לגרם. מנזוני רצה לעשות בדיחה מעולם האמנות המסחרי אבל לקחו אותו ברצינות. הבדיחה התהפכה עליו. באוקטובר 2008 פרסמה גלריית "טייט" בלונדון הודעה נרגשת ובה נאמר כי בשעה טובה נרכשה פחית של מנזוני, בעלת המספר הסידורי 083 ובמשקל 30 גרם. הקונה המאושר שילם 97,250 ליש"ט בדיוקנאות של המלכה אליזבת. שנה קודם לכן נמכרה בסות'ביס קופסה מס' 023 בעבור 124,000 ליש"ט. 30 גרם זהב היו שווים 300 דולר.
אני מניח שלולא התפגר בגיל צעיר, מנזוני היה ודאי צריך היום רכב משוריין של ברינקס כדי לשנע את התחת שלו ממקום למקום. ממזר ציני שתפס את עולם האמנות בביצים וחפר הון עתק מאחוריו. אי המטמון של הרקטום. פרס נובל לשרלטנות אמנותית.
עכשיו תשמעו משהו עוד יותר טוב. לפני כמה שנים טען שותפו של מנזוני, אגוסטינו בנולמי כי קופסאות השימורים בכלל מולאו בגבס פלסטי ולא בצואה אנושית. בעקבות הודאתו, הבהיר הדובר של גלריית טייט כי לתכולה האותנטית של האמנות אין קשר למהות העבודה. תודו שהתשובה מבלבלת. מה יותר אמנותי או מטומטם - לרכוש במחיר של פרארי חרא בקופסה, או לרכוש כאילו חרא בקופסה? כיוון שאני לא מספיק חכם ובקיא להסביר כיצד הצליח מנזוני במזימתו האלכימית להמיר חרא לזהב ומדוע עולם האמנות הפך לשדה משחק כלכלי שלא פעם נופל להונאות פונזי ארטיסטיות, אסכם בבשורה המופלאה שגם לקקה יש מוזיאון. שלא תטעו, כיוון שאני מאמין בקפיטליזם, חירות וחופש הקניין אני אומר, כל עוד מישהו רוצה לקנות חרא מכספו הפרטי, מצדי גם שיתעטף בו לעת ערב.