אמיל זאטופק – סמל ההתחדשות

מאת יהודה להב


אמיל זאטופק, "הקטר הצ'כי", זכה לשיא תהילתו באולימפיאדת הלסינקי ב-1952, כאשר ניצח בכל שלושת המירוצים למרחקים גדולים – 5000, 10000 מ' וריצת מרתון. מאז ועד היום איש לא הצליח לחזור על מבצע זה. ואולם, ההערצה לזאטופק החלה הרבה יותר מוקדם, מימי אולימפיאדת לונדון ב-1948 ואף לפניה. הוא היה בן דור המלחמה, של אנשים, שחייהם נהרסו, נעוריהם אבדו וחלומותיהם עלו בתוהו. מי חשב ב-1945, שכעבור שלוש שנים יהיה לארץ הרוסה במרכז-אירופה אלוף אולימפי? לא היו כספים, לא היו מיתקנים, לא היה ציוד, לא היו שיטות-אימון מדעיות, לא היה מנגנון מסייע. זאטופק התאמן בשיטה, שהוא עצמו פיתח ורק רצונו, התמדתו ועיקשותו עמדו לו. הוא היה בעיני בני דור-שלאחר-המלחמה לסמל החיוניות, הרצון לכבוש מה שהתקופה נטלה מהם. מכאן ההערצה לו בארצו וגם מחוצה לה.

אישית פגשתי את זאטופק לראשונה בשנת 1960, לאחר סיום הקריירה הפעילה שלו. היה זה בימי חגיגת-הספורט הגדולה, הספרטקיאדה, שנערכה בפראג. הרשימה אותי מאד פשטותו וצניעותו. הוא התערב בינינו ושוחח עם כל אחד מאתנו כ"אחד האדם". אכן, הוא היה כאחד האדם, כמוהו כאשתו, דנה זאטופקובה, אף היא אלופה אולימפית. הפגישה השנייה היתה הרבה יותר משמעותית: בימי "האביב של פראג" ב-1968 היה זאטופק בין הפעילים ביותר. נאם, כתב מאמרים, הופיע ברדיו ובטלוויזיה. בזמן הראיון, שערכתי אתו אז, נוכחתי לדעתי, כי הוא לא רק ספורטאי, אלא גם אדם גדול. הוא אף שילם תמורת מעורבותו: הורד בדרגה, פוטר מן הצבא ונשלח לעבודה פיזית פשוטה. אך הוא נשאר סמל וכל מקום, שהופיע בו בפומבי, היה להפגנת-אהדה לו אישית ולמה שהוא ייצג.

דור שלם מבכה את לכתו מאתנו.