זה שנים שאני מלווה מקרוב את בני העדה הדרוזית בישראל, שומע תכופות על תסכוליהם, קשייהם והצלחותיהם, שאיפותיהם ומאבקיהם. בכל שנה ביום הזיכרון אני שומע את האמירה הבנאלית על "ברית האחים בינינו", ושואל את עצמי במה אנו מביאים זאת לידי ביטוי.
השנה, החלטתי להיות שם בעצמי כנציג המדינה בטקס הזיכרון בבית העלמין הצבאי בבית ג'ן. היישוב הדרוזי המדהים בנופיו בלב הר מירון, המרשים באצילות תושביו, שכל עשרות מטובי בניו, חיילי צה"ל שלחמו במערכות ישראל. בבית העלמין הצבאי בבית ג'ן טמונים עשרות מטובי הבנים של המדינה. נוער לתפארת ואוהב ישראל שנלחם כתף אל כתף, ברעות ובאחווה מלאה עם החייל היהודי בצבא ההגנה לישראל.
בעודי נושא את דברי כנציג המדינה אל מול המשפחות השכולות והציבור שפקד את בית העלמין, כשמולי ניצבת אנדרטה נשגבה עם שמות הנופלים המוצבת על גב צלע ההר שבו נטמנו, ריגשו אותי עשרות החיילות והחיילים בני העדה, שהגיעו לבית העלמין כדי להצדיע ולהוקיר את זכר אחיהם שנפלו. חיילים וקצינים, שגאים במדים אותם הם לובשים, מוכנים לסכן את חייהם למען מדינתם. גאווה ישראלית אמתית. מיטב בנינו ובנותינו.
למרות ההקרבה האדירה של העדה הדרוזית לאורך עשרות השנים שאנו חולקים את חיינו יחד, למרות הרצון האמתי והניסיונות הכנים של כלל העדה להשתלב בחברה הישראלית וחרף השינוי הדרמטי שאכן סוחף בחברה הדרוזית, שמספחת אליה עוד ועוד מנהגים מחוץ למסורת הדרוזית - העדה חשה, ובצדק, כי המקום היחיד שבו הם מרגישים שווים בחברה הישראלית הוא בצבא, ולפרק זמן זה בלבד. זה מה שהשמיעו באוזני שוב ושוב תושבי המקום, צעירים ומבוגרים ובני המשפחות השכולות.
ואני שואל את עצמי, האם לא הגיע הזמן שהשותפות האמיצה בין הדרוזים ליהודים במדינת ישראל תבוא לידי ביטוי, לא רק בהגנת המולדת בשדות הקרב ובחלקות הצבאיות בבתי העלמין? האם עשינו די כדי שנראה בנות ובני הציבור הדרוזי בכל מעגלי החיים שאינם צבאיים?
זו אכן ברית מקודשת בדם, אבל כזו שחייבת לקדש גם את החיים המשותפים, את השוויון המלא בבניין הארץ בכל התחומים באקדמיה, בממשל, בחינוך, בתעסוקה, בפיתוח, וכן, גם בהנהגת המדינה.
אני חש כבוד עמוק למסורת הדרוזית, לזקני, מנהיגי ומנהגי העדה. אבל היום אני רוצה לפנות במיוחד לדור הצעיר הדרוזי: אל תתייאשו, אל תוותרו, אני יודע שקיים תסכול מקצב והיקף שילובכם האיטי מדי בחברה הישראלית ובחלקכם בעוגה הלאומית. נעשו ונעשות לא מעט טעויות, אבל ההכרה בקיפוח והרצון הטוב קיימים ואנחנו ביחד נתקן. הלב פתוח, הכול פתוח בפניכם, בזכות ולא בחסד.
זו הארץ של כולנו, זו המדינה של כולנו. גם אם הדרך קשה ומתארכת - נגיע!
יום יבוא וחתן פרס נובל יבוא מבית ג'ן
ולאחי היהודים אני אומר: לא די בשירות המשותף של בנינו, אל תצאו ידי חובתכם בביקורים מזדמנים במסעדות דרוזיות אקזוטיות בדליית אל כרמל, בעוספיה ובכפרי הגליל והגולן. אמצו אותם אל לבכם, שתפו אותם בעבודה, בעסקים, במיזמי הייטק, בבנייה ובחיי התרבות. אל תמתינו לממשלה שתעשה, קחו את ההובלה והיוזמה להעמקת השותפות לידיכם, כי שינוי אמתי מתחיל מלמטה וסוחף במוקדם או במאוחר גם את ההנהגות.
את נקודת האור בבית ג'ן שמעתי ממנהל התיכון המקומי, עלי סלאלחה, שתיאר בעיניים נוצצות את העובדה שבית ספרו מקבל ציונים גבוהים במיוחד בכל מערכת החינוך במדינה. אמרתי לו: "יום יבוא וחתן פרס נובל הבא יבוא מכאן. מבית ג'ן".
אחים אנחנו, וייווכח האזור והעולם כולו שדו קיום מלא ופורח מתקיים לא רק בשדה הקרב, אלא ביצירה ובחיים.
הכותב הוא יו"ר המחנה הציוני ויו"ר האופוזיציה