נפתח בחלום שחלמתי.
"את מפוטרת!", הפטיר הכותב הדגול בקול שליו לעבר האישה המופקרת שנכנסה בצעד גס למשרדו. היא היסתה אותו בבוז והתפרקדה על ספת העור, חלצה את האולסטאר המרוטות, קירבה את כף רגלה לחיקה המדובלל ואז החלה משפשפת בדביקות בין אצבעות רגליה.
"אני מתה. האקזמה הורגת אותי".
"את שמעת מה שאמרתי לך? את מפוטרת", חזרתי בחלום על דבריי בטון חמור ומהדהד.
"אתה מפטר אותי? אתה מפטר אותי? אתה לא יכול לפטר מוזה", גיחכה המוזה. "ועוד מוזה של שנאה. אין כזה דבר. אי אפשר לפטר אותנו. האיגוד יקרע אותך".
אני יכול לפטר את מי שאני רוצה, גברת. אני מנסה לנהל כאן עסק הגון ואת הורסת לי את ההילה וסותמת לי את הצ'אקרות. את מביישת אותי. את גורמת לי להראות רע ברבים. לא עומדת בדד ליינים, לא מספקת השראה. מתעסקת בשנאה, טינה וסחי. למה את לא יכולה להיות כמו יתר המוזות. משהו קלאסי, בלונדינית, פיה עם כנפיים. תשרי עלי שאר רוח, תיאורי נופים כאלה, רגשות שיעיפו לאנשים את הראש ואיזו טעימה של הומור לכל המשפחה. תראי איזה שם עשית לי. כולם חושבים שאני חתיכת פשיסט, שוביניסט חסר רגישות.
ותסתכלי על עצמך גברת, את לא מתביישת? אישה בגילך, שיכורה, מסוממת, רודפת גברים בלי הכרה. במקום לרפרף ולרחף אצילית בספירות עליונות את טועמת ריפוד של מושבים אחוריים במכוניות. רעה רעה רעה, מגעילה אחת.
"תביא בירה, אידיוט". ציוותה.
בחוסר רצון בולט קמתי ושלפתי מהמקרר בקבוק. המוזה חלצה את הפקק בקרס חזייתה הפרומה ורוקנה את המשקה בלגימה. "באאאררררגגגגההההה", דפקה גרפס מהגיהינום.
"את מפוטרת, לכי, קישטה", צווחתי בחלומי ובשלב הזה התעוררתי כי בחלומות, אני תמיד אומר את המילה אחרונה. האמת שאני קצת מודאג. השנאה מעיקה ומכווצת בטן. מצד שני אני חש בסתירה בין העולם האמיתי לעולם המדומיין של הטוויטר. בהתנצחות של 140 תווים מגיעים מהר מאוד להתנגשות, בעולם האמיתי החיים יחד מורכבים יותר.
בקלטת הצוואה של חיים חפר הוא מספר על פגישה עם יצחק בן אהרון המיתולוגי ושאל את בן-אהרון שהיה אז בן למעלה מתשעים, איך הוא עדיין נלחם ועולה במדרגות. בן אהרון ענה לו: "השנאה, חיים, השנאה". ואתם בטח מבינים את מי שנא מזכ"ל ההסתדרות שלאחר פרסום מדגם המהפך אמר: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה".
לא אגלגל עיניים ואשחק אותה מיתמם, השנאה הזו קיימת בכל המחנות כשכל צד משוכנע שהשנאה מופנית רק מצד אחד. ימין ושמאל, דתיים חילוניים וכו', כולם שונאים. כולם שוללים את הלגיטימיות של האחר. אבל בלי פניקה. אין חדש תחת השמש כמאמר קהלת, השנאה איתנו מזה עידן ועידנים. היא גם אינה חמורה יותר מבעבר. רק מה, המהפכה הטכנולוגית והרשת החברתית מגבירות ומעצימות אותה בווליום מחריש אוזניים.
גם הדמוקרטיה די בסדר. חשה בטוב. היו ימים היסטריים הרבה יותר. השמאל שמקונן על סתימת פיות ורדיפה סובל ממחלת שכחה כרונית. הפטנט רשום על שמם. השבוע ציינו ארבעים שנה למהפך 77'. מקובל היום על השמאל לשאת את שמו של מנחם בגין כמנהיג דגול ואהוב שהיווה מגדלור של דמוקרטיה שוויונית אלא שזו נוסטלגיה ברוטב חארטה מוחלט. אחרי המהפך, השמאל היה בפניקה והתריע מעל כל במה, הפשיזם כאן, שלא לדבר על עשורים קודם לכן.
בשנות השלושים, בן-גוריון כינה את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" ושלושים שנה מאוחר יותר כתב על בגין: "אני רואה סכנה מתקרבת ובאה של השתלטותו בישראל, ואין לי ספק מה יעשה בשנה או בשנתיים הראשונות להשתלטותו: יחליף המפקדה של הצבא והמשטרה בבריונים שלו וישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה
אין לי ספק שבגין שונא להיטלר אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה ממנו" (מכתב לחיים גורי, מאי 1963).
ב-48', הגיע בגין לארה"ב במטרה לגייס תרומות עבור "חרות". את פניו קיבל גילוי דעת שהתפרסם בניו יורק טיימס עליו היה חתום אלברט איינשטיין. "בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת החירות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, שיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית". בן גוריון רצה, איינשטיין נתן. שלוש שנים אחרי השואה אלברט איינשטיין קובע כי מפלגת חרות, אמה הורתה של הליכוד, היא מפלגה שדומה באופן מובהק למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית. זה גודווין על סטרואידים. מאוד דמוקרט בן גוריון. עד כדי כך דמוקרט ששלח בריונים להכות את אורי אבנרי עורך העולם הזה. אין בכלל שאלה, מצב התקשורת החופשית ב-2017 טוב לאין שעור מאשר בנוסטלגיה המדומיינת של ארץ ישראל הישנה והטובה.
וכשבגין מנצח ב-77' והמהפך קורה, אירוע טקטוני בתולדות המדינה, השמאל לא מאכזב, סופק כפיים וזועק "פשיזם, סכנה לדמוקרטיה הישראלית". פרופ' זאב שטרנהל התחיל אז את שרשרת מאמרי הפשיזם העומד בפתח שלו. קראת אחד, קראת את כולם. וגם מנשה רז לא לבד. הסופר יורם קניוק הגדיר ב"דבר" את שלטון הליכוד כ"שלטון זר" והציב ניגוד בין ה"מרד האשכנזי של 'שלום עכשיו', שהוא התופעה היפה ביותר שהייתה כאן", לבין "השכונות של אבא בגין". בגין באמת היה אבא. המהפך התניע תהליך היסטורי אבל השלטון לא באמת התחלף. הפוליטי כן, לא התרבותי, חברתי, ממסדי.
כאן אני מגיע להמלצת קריאה. ספרו של ארז תדמור, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" (הוצאת סלע מאיר). האמת צריכה להיאמר, בגין ניצח את הבחירות אבל השלטון כאמור נותר חסר. רק בשנים האחרונות החלו ניצני שלטון ימני. תדמור שואל בצדק, מדוע, למרות העובדה שאנחנו מצביעים לימין, אנחנו מקבלים מדיניות שמאלנית? איך יתכן שאף כי מפלגות הימין נמצאות בשלטון קרוב לארבעה עשורים, השמאל שולט בפועל בכל המערכות החשובות במדינה - משפט, תרבות, אקדמיה, ממסד בטחוני? התשובה של תדמור מכאיבה. הימין אשם. המאבק הפוליטי הוא נגזרת של מלחמת רעיונות ושם הימין מפסיד.
"עד השנים האחרונות לא היה הימין מסוגל להבין שהמאבק האמיתי אינו התנגשות בקלפי אחת לשלוש או ארבע שנים, אלא מלחמת רעיונות יומיומית, מתמשכת, שיטתית ומקיפה. מלחמת רעיונות שבה לימין אין כמעט שחקנים. גרוע מזה, אין הוא אפילו יודע בשם מה ובעבור מה הוא נלחם", כותב תדמור.
בעוד ח"כ דוד ביטן שולט בכנסת, השמאל הישראלי שולט בכל הקשור לזירה האינטלקטואלית. "כשכל מוקדי הכוח המשפיעים על הפוליטיקה הישראלית נשלטים ביד רמה בידי אליטות השמאל", מבהיר תדמור, "תבוסתו של הימין ידועה מראש, גם אם ינצח בקלפי". משפט, אקדמיה, תרבות, פקידות בכירה, לשמאל הגמוניה רעיונית. והאשם העיקרי הוא הימין או ליתר דיוק, כישלונו המחפיר ביצירת חלופה אידאולוגית ורעיונית משמעותית להגמוניה האינטלקטואלית של השמאל. תדמור שם את האצבע על הנקודה. הבעיה היא בימין יותר מאשר בשמאל. וזה מתחיל בלא אחר מאשר בגיבור המהפך, מנחם בגין. כאשר הימין מתבכיין על אליטות שולטות ראוי שיזכור, טוען תדמור, כי מקור הבעיה הוא בבגין, שבאצילותו הרומנטית (לדעתי) או/גם בשל רגשי הנחיתות שלו (לדעת תדמור) מנע מהפך במוקדי הכוח בשירות הציבורי, במשפט, באקדמיה, בתקשורת ובתרבות, וכך הותיר בידי השמאל את השליטה בעולם הרעיונות.
אני מודה שקשה לי עם דברי הכפירה של תדמור אבל אני לא יכול שלא להודות בחריקת שן שהטענה עומדת. עשרות השנים במחתרת ובאופוזיציה שנואה ונרדפת הטביעו בבגין רגשי נחיתות עמוקים ביחס לתנועת העבודה ואנשי מפא"י. לדברי מזכיר הממשלה הראשון, אריה נאור: "בעצם העובדה שנאמני השלטון הקודם משרתים את הממשלה החדשה, יש משום לגיטימציה".
בן-גוריון לא חיפש לגיטימציה מיריביו. העיקרון המנחה שלו היה "ממשלה בלי חירות ומק"י". כששמעון פרס זיהה את המתרחש בממשלת בגין הוא היה משועשע ואמר לבגין כשחיוך דק על פניו: "הקמת ממשלה בלי חירות ומק"י".