את האחות מריה (ששמה שמור במערכת), אני פוגשת במנזר לאסקי, ורשה. זוהי אחת מהפעמים הבודדות בהן מריה יצאה מהמנזר. היא הגיעה לורשה כדי לטפל בבעיה רפואית, והיא עוצרת כאן לצרכי לינה. תשע שנים היא גרה במנזר כרמליטי בארץ. לאורך כל התקופה, היא יצאה מהמנזר שלוש פעמים. הקשר עם משפחתה מצומצם. מדי פעם הם מבקרים אותה בישראל. גם אז, מחיצה מפרידה בינה לבינם, כזו שאינה מאפשרת מגע. החיים במסדר הכרמליטי שמים דגש על עוני, צייתנות וסגפנות, כולל תענית דיבור מערב עד בוקר. ולמרות זאת, היא אומרת שהיא בחרה את חייה, והיא שלמה עם החלטתה.
למנזר הראשון שלה, בפולין, היא הצטרפה בתחילת שנות ה-20 שלה, לפני כשני עשורים. באותה תקופה, היה לה בן זוג רציני, והם שקלו להתחתן. "רציתי משפחה גדולה עם חמישה ילדים", היא אומרת, אבל בסוף הם לא עשו את הצעד, ורק אחרי שנים של זוגיות היא העזה לומר לו למה - כבר תקופה ארוכה שהיא מרגישה את 'הקריאה' ושוקלת להצטרף למנזר. באותו מעמד הוא סיפר לה שגם הוא, במשך שנים, שוקל להיות כומר. מאז, הם הפכו את החלטתם שוב ושוב. "חשבתי על פשרה", היא אומרת, "הצעתי לו שנתחתן, נקים בית קתולי, וגם קפלה צמודה לבית", אך הוא אמר: "את לא יכולה להיות עם רגל פה רגל שם. או שאנחנו מתנזרים, או שאנחנו מקימים משפחה".
לבסוף, הוא היה זה שהחליט לנתק את החבל. "אמא שלו התקשרה אליי, אמרה שהם בנו על חתונה ונכדים, והתחננה שאשכנע אותו לחזור בו", אומרת מריה, "אני אמרתי שאני שלמה עם החלטתו, והיא אמרה: 'ירדתם מהפסים!' זמן קצר אחרי, כשהוא פנה לכמורה, אני הצטרפתי למנזר. היה לי קשה בהתחלה. הפרידה היתה כואבת. אפילו חלמתי, כמה שנים לאחר מכן, שהוא מודיע לי שהוא עוזב את הכמורה ומציע לי נישואין. אני זוכרת את עצמי מסרבת לו בחלום. במציאות, הוא נשאר בכמורה, וגם שמרנו על קשר. כשאני רואה כמה טוב לו בכמורה, אני שמחה".
אז מה גורם לאישה רגילה, בשנות העשרים לחייה, להיכנס למנזר? "זה מתחיל ב'קריאה'", מסבירה שרה, אחות במנזר לאסקי, "קריאה זה לא שישו עומד מולך ואומר לך: לכי למנזר! זה גם לא חיזיון או ברק מהשמיים. זה סימנים, אירועים שונים, שמתרחשים במקריות מוזרה, משפטים שאת שומעת בתזמון יוצא דופן. את מתלבטת לגבי המשך דברייך, מחפשת את הדרך, מתפללת לאל שיראה לך אותה, והוא נותן לך סימנים. זו הקריאה."
במקרה של האחות קטלינה, הסימנים היו בסרט "פורסט גאמפ". "הייתי אז בת 17", היא מספרת, "בת למשפחה אתאיסטית שסלדה מדת. הייתי היחידה בכיתה שלא השתתפה בשיעורי הדת. פעם אחת ביקשתי מהחברה שלי ללכת איתי לקולנוע. הסרט היה פורסט גאמפ. היא אמרה שהיא תעשה זאת, בתנאי שאתלווה אליה לריטריט במנזר, שיתקיים לפני הסרט. אני זוכרת את עצמי בחדר הריטריט, עומדת שם בצד, בזמן שהמשתתפים מחזיקים ידיים. הרגשתי כל כך לבד ליד הקהילה הזאת, ואז הבנתי שמשהו חסר לי בחיים. אחר כך המשכנו לסרט. אני זוכרת ששמעתי בסרט את המשפט 'הוא שמח, בגלל שיש לו את האל', ואז נפל לי האסימון. במהלך השנים הבאות התקרבתי לדת, ושקלתי להיות נזירה. ההתלבטות היתה בין לימודי רפואה להתנזרות, ובסוף עשיתי את שניהם. כיום אני רופאה-נזירה".
מנזר לאסקי שימש כיעד לנשים רבות ש"חשו את הקריאה", בדרכים שונות. בניגוד למנזר המבודד של מריה, המוקדש להתבודדות וחשיבה, המנזר הזה הוא מנזר 'אקטיבי', שאנשיו מעורים בחברה, ומקדישים את חייהם לייעוד חברתי מסויים. הייעוד של המנזר הזה הוא סיוע לעיוורים. בעיני רבים, נזירות אקטיבית היא כמו עבודה בעמותה. בעצם, המוסד הזה החל כעמותה. היא הוקמה על ידי אישה ממשפחת אצולה, שאיבדה את ראייתה בגיל צעיר. מסע אישי שעברה, יחד עם כומר שהשפיע עליה, הובילו לכך שמפעלה הפך לדתי, והוקדש גם ל"בעלי עיוורון רוחני". היא הפכה לנזירה, והקימה את המנזר המנהל את המוסד. בעיני הנזירות העובדות שם, מדובר בהרבה מעבר לעבודת סיוע."אנחנו חייבים לתת לעיוורים אמונה", אומרת שרה, "אחרת איך נעזור להם לשאת את הצלב הזה?", וכשהיא אומרת 'צלב', היא מתכוונת לניסיון האל את האדם, ההקרבה שהוא נותן לאל, או העיוורון, במקרה הזה. וכך, הסיוע לעיוורים מנוהל עד היום על ידי נזירים ועובדים מחוץ למנזר.
אחת מהן היתה האחות אגאתה, שהחלה לעבוד שם כמורה לחינוך מיוחד, יחד עם בן זוגה. "עם השנים, צורת החיים של הנזירות מצאה חן בעיני", היא אומרת, תוך כדי שהיא מסתובבת בחדרים עליהם היא מפקחת, מוודאת שהם מסודרים וידידותיים לעיוורים. "אני מאד נוקשה בנוגע לסדר וארגון", אומרת אגאתה, "כשאני רואה את האבות של הילדים שלי, אני חושבת לעצמי, מזל שהם לא נשואים לי, אחרת הייתי עושה להם את המוות". כשהיא נשאלת בנוגע לויתורים שהיא עשתה כאשר הפכה לנזירה, היא מספרת: "עבדתי פה יחד עם בן זוגי. במהלך התקופה הזו, עזבתי אותו והתחלתי בחיי נזירות. זו היתה תקופה קשה. המשכנו לעבוד באותו מקום. הוא כאיש צוות חילוני, ואני - כנזירה. הוא מאד נפגע. בשלב מסויים הוא כבר עזב את המקום, ואני נשארתי. תמיד אהבתי ילדים ותמיד רציתי לעזור להם. יכלתי לעזור להם גם כאישה נשואה, אבל איך לומר זאת- זה לא אותו הדבר. כשאנשי הצוות הולכים הביתה למשפחותיהם, אנחנו נשארות עם הילדים בשעות הלילה, נותנות להם אהבה, לוקחות אותם לסידורים. הם כמו הילדים שלנו".
ויתורן של הנזירות על זוגיות ואימהות הוא נושא מורכב. מסיבה זו, שאר הזרמים הנוצרים ויתרו על נדר הפרישות, ואף יצאו נגדו. הנזירות אינן מופתעות כשהן נשאלות על הנושא. "יש את מה שנקרא מצבי נשים", אומרת האחות שרה, "שזה כל מה שקשור לרגשות שלנו. האל לא נותן לך לב נזירי כשאת הופכת לנזירה. את נשארת אישה. ולכן יכול לקרות שמגיע כומר נאה לתת דרשה, ואת חושבת עליו. אבל אלה דברים שמתמודדים איתם. נכון, זה לא קל, אבל אלה החיים. גם חיי הנישואין לא קלים בכלל. אנחנו נחשפות לחיי המשפחות בעבודה שלנו, וזה לא גן עדן בכלל". האחות מריה, שיושבת לידה, מסכימה איתה, ומוסיפה: "זה קשה, אין ספק, אבל הקריאה חזקה מהכל."
לפי נתונים שפרסם מכון המחקר הפולני CBOS ב-2012, 93% מהאוכלוסייה הם קתולים ויותר מחצי מהאוכלוסייה הבוגרת מבקרת בכנסייה פעם בשבוע. מספר האתאיסטים במדינה זניח עם 4% מהציבור. נתונים אלה לא השתנו בהרבה מאז סיום המשטר הקומוניסטי. לעומת זאת, מספר הנזירות יורד לאט ובהתמדה. ב-1990, היו כ-26 אלף נזירות בפולין. ב-2013, מספרן ירד ל-19 אלף, מנזרים וכנסיות עדיין קיימים בכל עיירה וכפר, אבל אלה שגרים בהם הולכים ומתמעטים. החילוניות הגוברת בעולם היא בעצם האתגר האחרון, בשורה של אתגרים, שאיתם התמודדה הכנסייה הפולנית.
הטלטלות של המאה ה-20 לא פסחו על הממסד הוותיק הזה. בזמן מלחמת העולם השנייה, האליטה הדתית היתה אחת המטרות של הכיבוש הגרמני. הלה שאף לחסל את האליטות המקומיות, ולכן אלפי כמרים נהרגו, אחרים נשלחו למחנות. למרות זאת, המנזרים היוו מקום מקלט לנרדפים, גם ליהודים. מנזר לאסקי היה אחד מהם. במשרדה של האחות קטלינה, תלויה תמונתה של האחות סופיה קטרינה שטיינברג, שהחליטה להתנזר בהשפעת חברתה הקתולית, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. במלחמת העולם השנייה, היא מצאה את עצמה תקועה וחבויה במנזר, ללא יכולת לצאת. לאחר סיום המלחמה, בתקופת השלטון הקומוניסטי, מנזרים סבלו מרדיפה מסוימת, בגלל שהם יצגו את הדת, שהקומוניזם כה רצה להוקיע. "בתקופה זו, הממשלה קבעה מי יכנס למוסד, ואלה היו אנשים עם פיגור", אומרת שרה, "ההנחה היתה שאי אפשר להכניס רעיונות דתיים לראשם של אנשים עם פיגור. היה לנו מזל שהרדיפה הסתכמה בזה, והכל בזכות האחות קטרינה שטיינברג, שמשפחתה היתה קשורה למפלגה הקומוניסטית, והיא דאגה שהם לא יגעו בנו".
השינויים שהכניס הותיקן במוסד הנזירות ב-1962 פסחו על מנזרי פולין, שהיו מאחורי מסך הברזל. לכן, במנזרים רבים בפולין, עדיין חלות הגבלות שאינן מקובלות במנזרי אירופה, בין השאר בנושאי ביגוד. לאחר נפילת הקומוניזם, הכנסייה הקתולית החלה לגבש את זהותה מחדש, וגם להשפיע על הממשלה. שיעורי דת, בגרסתם הקתולית, הפכו לחלק מתכנית הלימודים של בתי הספר. לעתים קרובות מלמדים אותם נזירות. בנוסף, תנועות ימניות תופסות את הדת הקתולית כאלמנט חשוב בזהות הפולנית, ולא פעם, לאורך השנים, הממשלה הואשמה בנתינת כוח רב מידי לכנסייה. זאת, וגם מעורבותה של הכנסייה בפוליטיקה, גרמו לרבים לפתח יחס של רתיעה או אמביוולנטיות כלפיה. למרות שלכנסייה יש כוח רב, במובנים אחרים היא מיעוט שהתדמית שלו התקלקלה. שערוריות מין ופדופיליה ריתקו במשך שנים את העיתונות הפולנית, וגם עזיבתם של כמרים את הכנסייה הקתולית. רק במרץ האחרון הגיע לכותרות סיפורו של כומר שסתר לנער הגיע לכותרות. השיח על המנזר בתקשורת, בספרים ובסרטים, לא תמיד מחמיא.
כל אלה משפיעים באורח טבעי על המצב במנזרים. "במנזרים רבים קיים מצב שיש יותר נזירות מבוגרות מצעירות", אומרת מרתה אברמוביץ', מחברת הספר "הנזירות עוזבות", "זאת בגלל שההצטרפות למנזר נהייתה הרבה פחות פופולארית. את הנזירות המבוגרות צריך לפרנס איכשהו. בניגוד לכמרים, הנשים אינן יכולות לגייס תרומות במיסות. נוצר מצב שהנזירות הצעירות עובדות שעות רבות בעבודות שונות, כמו הוראה או סיעוד, כספן הולך לקופת המנזר, והן גם מטפלות בנזירות שאינן עובדות".
אברמוביץ' ראיינה עשרות נשים שעזבו את המנזר, בגילאים שונים. אצלה, המציאות במנזר נראית אחרת. "לפני שהן פונות לחיי מנזר, הן גדלות על הדת הקתולית. הן נחשפות לנזירות בשיעורי הדת בתיכונים", אומרת אברמוביץ', "מבחוץ, זה נראה אידיאלי. הנזירות מהוות דוגמא, והבנות מוקסמות מהאפשרות לעזור לאחרים, או לחיות חיים של אמונה ומחשבה. ואז חלקן מבלות את רוב ימיהן בבישול ונקיון, כי כך החליטה אם המנזר. הן עובדות המון שעות, ואין שום קשר בין החלום שלהן למציאות. הן כפופות לשורה של חוקים נוקשים, המשתנים ממנזר למנזר, אך אלה הם הנפוצים- הגבלת היציאה מהמנזר, והגבלת שימוש באינטרנט ובסלולאר. יש מקומות בהן הנזירה נדרשת להציג לאם המנזר את מכתביה, וזו בודקת אותם ומצנזרת.
"אז חלקן עוזבות, והעזיבה אינה קלה. אם המנזר אומרת להן להסתלק בלילה ולא מאפשרת להן להיפרד מהחברות. אז הן עוזבות, בלי שום רכוש, בגלל שהן נתנו את כולו למשפחה או למנזר. במקרה הטוב, נותנים להן 50-1000 זלוטי בשביל לינה ואוטובוס. משם, הן מגיעות למשפחה שבקושי ראו במשך שנים, או שהיחסים איתה מתוחים, מכל מיני סיבות - יש משפחות שלא היו מרוצות מהבחירה של ביתן להצטרף למנזר, ולכן הקשר דעך. ויש משפחות שהיו גאות בכך שבתן מצטרפת למנזר, ופתאום היא עוזבת, ויש תחושה של אכזבה וכישלון".
לחלק מהנזירות חסרה ההכשרה המתאימה לחיים שבחוץ. גם כתובת של ממש אין. אחרי גישושים רבים, אני מגיעה לכתובת מייל אחת, מאולתרת, של נזירות-לשעבר, שניסו להקים קבוצת תמיכה. אך כמו שאמרה אניה, אחת מחברות הקבוצה (ששמה שמור במערכת), "זה לא ממש מתרומם". סיפור חייה של אניה אינו פשוט. לדבריה, היא תמיד היתה אדם בודד, עם קשיים חברתיים וריחוק מסויים מכולם, גם ממשפחתה. כישוריה החברתיים לא השתפרו במנזר, אך לדבריה, "זה היה מנזר קטן, שלא היו בו מספיק נזירות. בדרך כלל מנזר מתבודד צריך לפחות 21 נזירות, ואנחנו היינו 14. אולי בגלל זה הם קיבלו אותי". אך כעבור 14 שנה, היא התבקשה לעזוב את המנזר. לדבריה, הנזירות לחצו עליה לעזוב, בגלל שהיתה 'אדם קשה'. בגיל 39, ללא שום ידע על העולם שבחוץ, היא שכרה דירה בעיר קטנה. "מאז אני לא מוצאת את עצמי", היא אמרה, "זה היה מנזר שממעט בדיבור, ואחרי 14 שנים במסגרת כזאת, קשה לי לדבר עם אנשים". את הקושי מרגישים בשיחה איתה- קולה שטוח, חסר גוון, ואת המידע צריך לדלות ממנה בכפית.
עם היציאה הכפויה היא לא השלימה, ואת נדריה היא לא ביטלה. 8 שנים היא חיתה כנזירה מחוץ למנזר, וחיכתה שיקבלו אותה בחזרה, אך זה לא קרה. כאשר היא חלתה במחלה קשה, כבר היה ברור לכולם, גם לה, שהיא לא תחזור. רוב המנזרים אינם מקבלים אנשים חולים. בשלב זה היא כבר החלה להתרחק מהדת. כיום, כשהיא בת 50 פלוס, היא מסכמת: "עכשיו, אחרי שנים רבות בחוץ, אני מתחילה להסתכל אחרת על המנזר ועל הדת הקתולית בכלל. המנזר הוא כמו כת סגורה, שבה יש שטיפת מוח, והרבה לחץ להאמין בדברים שאת לא מבינה אותם".
על נזירות לשעבר כמו אניה כבר אמרו שהן דוגמא לא מייצגת, שהן לא התאימו למנזר מלכתחילה. אלה היו הביקורות שהופנו למרתה אברמוביץ' בעקבות ספרה, שגם הוא לא החמיא לממסד הנזירות. אבל לדבריה של אברמוביץ', מאז שהספר יצא, היא קיבלה מכתבים מ-200 נזירות לשעבר. הן מצאו בה כתובת לפרוק את מה שלא מדברים עליו.
ולמרות התדמית בחברה, החיים הלא-קלים, והחשש להתחרט ולהישאר בלי כלום, עדיין, יש צעירות שבוחרות להצטרף למנזר. אחת מהן היא האחות קלינה. "אצלי, לא היה רגע שבו קיבלתי קריאה, או סימן", אומרת קלינה, "פשוט נמשכתי לזה מילדות. הרבה שנים חשבתי להיות נזירה, ורק האחות התאומה שלי ידעה על זה. בשבילה, היה טבעי שאהפוך לנזירה. כל השאר היו בהלם. אמרו לי: 'מה?! את?! נזירה?! מנזר זה לנשים מכוערות ונכות, לא חבל?' אחרי שבועיים אבא שלי התקשר אליי, ואמר: 'נהנית? יופי, עכשיו תחזרי'. לקח לו זמן להבין שזו לא רק גחמה."
כאשר היא נשאלת אם יש משהו שהתגעגעה אליו בחייה הקודמים, היא אומרת: "לבגדים שלי". כשהיא חוזרת לביקור בכפר הולדתה, השכנים אומרים לה: "לא חם לך עם הבגדים האלה?" בעבר, בביקורים האלה, היא היתה רצה לחדר השינה שלה, פותחת את ארון הבגדים, ובוהה בבגדים הישנים. "כל כך התגעגעתי לבגדים הישנים שלי, והתפתיתי להסתובב איתם בכפר. בסוף תמיד סגרתי את הארון, ונשארתי עם בגדי המנזר". כיום, בגיל 28, היא בשנה השישית שלה במנזר, בתקופת ה'פורמציה'- זוהי תקופה של התגבשות, המוקדשת ללימודי אמונה, וגם הזדמנות לשקול מחדש את חיי המנזר. לדבריה, היא אינה חוששת שתתחרט, ומסכימה איתה האחות מרתה, שהצטרפה למנזר לפני 5 שנים, בגיל 25. זאת למרות שכיום, התגובות להחלטתן אינן כאלה של הערכה או עידוד, להיפך.
"מסיבת הפרידה מהמשפחה היתה מלווה בבכי", אומרת מרתה, "הוריי ציפו שאהיה זו שתישאר איתם בבית ותטפל בהם, ואז הם הבינו שזה לא יקרה". כמדריכות לילדים עיוורים, מרתה וקלינה מרבות לצאת לעיר, והתגובות ברחוב מעורבות. "אנשים מסתכלים, אני נראית להם חריגה", אומרת מרתה, "למשל, כשיצאתי עם הילדים להחלקה על הקרח, אנשים אמרו: תראו את הנזירה הזו, גם היא מחליקה על הקרח. אחרים ניגשים, שואלים על הלבוש, מבקשים שאתפלל לילד החולה שלהם. קורה שאני עוברת בפינת רחוב שבה חבורת נוער שותה ומעשנת, והם אומרים 'מה הנזירה הזאת עושה פה?!' או זורקים לי קריאות 'פינגווין'. זה הכינוי שלנו פה, אבל אני לא מתרגשת מזה".
מרתה וקלינה חיות בעולם עם יותר אפשרויות. צעירות יכולות לעבוד כמעט בכל דבר, לבחור בין חיי נישואין לרווקות, לפנות לאפיקים רוחניים כמו ניו אייג', ולסייע לזולת במגוון דרכים. לאור זאת, לא פלא שמספר הנזירות ירד. אך אלה שבכל זאת בחרו בדרך, מבלבלות את המסתכל מבחוץ. הן אנטיתזה מוחלטת לתרבות שלנו, שבה זוגיות ומיניות הם דברים מרכזיים, ומעמדן של דתות יורד בהתמדה. האם הן שרידים של עבר רחוק, או פיתרון חדש, לצעירות שמחפשות דברים אחרים?