עשרות אלפי הרוגים ואצבע על הכפתור האדום: מלחמת קוריאה השנייה

ההיסטוריונים, כמובן, יתחבטו עוד שנים רבות בשאלה מה בעצם גרם למלחמת קוריאה השנייה. הם יבחינו, ובצדק בין גורמי הרקע – שושלת קים שמעוניינת להישאר בשלטון בכל מחיר (אותו ישלם העם הקוריאני), הפערים ההולכים ומתרחבים בין קוריאה הדרומית לצפונית, התחושה שמתקרבת התקפה אמריקנית על מתקני הגרעין של צפון קוריאה שתשאיר אותה חסרת הגנה, האיומים האמריקניים לפיהם לא תהיה מוכנה שלקים יהיו לא רק פצצות אטום אלא גם טילים בליסטיים בין יבשתיים היכולים לאיים על וושינגטון, הקריסה הכלכלית בצפון קוריאה כשהפעם יותר ויותר מהאזרחים הקוריאנים כבר יודעים מה מתרחש בעולם הרחב.

וכמובן היה גם הטריגר, המקבילה לרצח פרנץ פרדיננד, אותו אירוע חסר משמעות בזמן אמת, שבדיעבד אנחנו מבינים שהצית את מלחמת העולם הראשונה. כאן החל המשבר לתפוס תאוצה, אולי כאן כבר היה מאוחר מלעצור את המלחמה, שהחריבה תוך שבועות שתי ערי בירה של אותו עם מפולג עצמו. עד היום איש אינו יודע מדוע החליט קים לבחור דווקא בתאריך הסמלי של השישה באוגוסט, יום הטלת הפצצה על הירושימה כדי לערוך את הניסוי הגרעיני השישי של קוריאה הצפונית. ייתכן שהוא התכוון לשלוח רמז ליפן, וזה הצליח טוב מדי. במקביל לצילומים הצפויים של חיבוקים, של דמעות התרגשות, של הצהרות מתלהמות על שריפת האויבים בים של אפר - הציגה קוריאה הצפונית לראווה טיל בליסטי בין יבשתי, והודיעה שהצליחה במאמציה להרכיב ראש נפץ גרעיני על הטיל, ויש לה טילים היכולים להגיע לכל פינה בארצות הברית.

בישיבת החירום באותו לילה בבית הלבן החליטה ארצות הברית על שורת צעדים: משלוח שתי צוללות גרעיניות לקוריאה, כל אחת חמושה במאה וחמישים טילי טומהוק וכמובן בנשק גרעיני, עם שתי קבוצות נושאות מטוסים – והודעה לפיה ארצות הברית אינה מתכוונת לעבור על כך בשתיקה. החל תרגיל המדמה מלחמה עם צפון קוריאה, כולל שימוש במפציצים האסטרטגיים היכולים לשאת פצצות אטום, בהשתתפות ארה"ב, יפן וכמובן דרום קוריאה. מנגד, סין ורוסיה ניסו להרגיע את המצב. בישיבת החירום במועצת הביטחון קיבלה צפון קוריאה את הגינוי המסורתי, כשהפעם שגריר סין מתייצב לצד ארה"ב. אבל הייתה תחושה, בוודאי בצפון קוריאה, שהפעם וושינגטון לא תעבור לסדר היום.

וכשהמתיחות בשיאה, בליל ה-12 באוגוסט. הוטבעה צוללת של צפון קוריאה, שחדרה כנראה למבצע קומנדו של קוריאה הדרומית. נפתחה אש על צוללת נוספת שהתקרבה לנושאת המטוסים האמריקנית קרל וינסן עד כדי טווח שיגור טילי טורפדו. זו היתה יריית הפתיחה, שכנראה – אבל אולי לא נדע זאת בודאות לעולם – שיכנעה את קים שהמלחמה החלה, ועליו להשיג יתרון מכריע ומיד. תכנית המלחמה הוותיקה, שצפון קוריאה התאמנה עליה שלושים שנה, הותנעה.

השלב הראשון היה מוכר וידוע , וקוריאה הדרומית וארצות הברית התכוננו אליו, אבל בין להכיר משהו לבין לעצור אותו יש מרחק. המתקפה הקרקעית החלה כשמטרתה, כתמיד – סיאול. בירת קוריאה הדרומית, המטרופולין הכלכלי הרביעי בעוצמתו בעולם, העיר שבה נמצאת ליבת הכלכלה – סמסונג, LG, יונדאי, העיר שבה מתגוררת מחצית האוכלוסייה של קוריאה הדרומית.

טורי הטנקים החלו לשעוט בשני צירים מרכזיים – המאמץ העיקרי בציר קייסון – מונסנג, מאמץ משני בציר צ'ורוון. במקביל החלה ההרעשה האיומה של תותחי ה-170 מ"מ ומשגרי הרקטות 122 מ"מ על העיר, הנמצאת בטווח התותחים של יריבתה. מטחי הטילים לטווח בינוני וקצר, קצתם חמושים בגז עצבים מסוג VX, הוסיפו לפאניקה הכללית ולכמות ההרוגים הבלתי נתפסת. מתקפת הסייבר על מתקני השליטה של דרום קוריאה והצבא האמריקני הצליחה חלקית, כמו גם מתקפות המל"טים, ומנהרות התקיפה שצפון קוריאה חפרה במהלך השנים שמהן הגיחו לוחמי היחידות המיוחדות של צפון קוריאה, לבושים במדי צבא הדרום, הוסיפו לכאוס הראשוני. כחלק מאותה מהלומה כוללת שוגרו גם טילים לעבר מרחב טוקיו-אוסקה ובסיסי ארצות הברית באוקינאווה וגואם. שני טילים פגעו באוקינאווה, הטילים לגואם לא פגעו. כמובן, לא כל הצבא הצפון קוריאני שוגר למתקפה. יחידות עלית נשארו בעורף, בעיקר כדי להגן על המשטר. גם תוואי השטח לא איפשרו לכל הכוחות לפלוש, גם אם היו רוצים בכך. בדיעבד אנו יודעים שהכוח הפולש מנה כמאה אלף חיילים.

מיד כשחצו הטנקים את הגבול הפעילו דרום קוריאה וארצות הברית את תוכניתן לנסות ולקפד את ראש המשטר - אבל ההפצצות של ארמון הנשיאות, המטכ"ל ובונקרים שבהם היתה הערכה שבכירי המשטר מסתתרים לא הביאה לחיסולם, השלב השני באותה מתקפה - חיסול מרכזי השליטה והבקרה היה מוצלח יותר, אבל לא שינה מהותית את ימי הלחימה הראשונים בחזית הקרקעית.

למרות יתרון ההפתעה, הדברים לא היו פשוטים עבור הצבא הצפון קוריאני. על הנייר היו לו מאות מטוסי קרב, כחמישים צוללות, אלפי טנקים, מיליון חיילים סדירים וכשמונה מיליון חיילי מילואים וקני ארטילריה וטילים – כשכולם נמצאים במרחק של כמאה קילומטרים בלבד מהגבול, מוכנים למלחמה. דרום קוריאה התכוננה אף היא למלחמה, כשהשטח ההררי והטרשי מסייע למגן. ארטילריה הוכנה לטווח את הכוח הפולש, שתועל לעבר מסדרונות מוות. ובמהולמה הנגדית הופצצו בו זמנית האתרים המרכזיים של השלטון הצפון קוריאני, ותכנית המלחמה האמריקנית – לנתק מיידית את מרכזי הפיקוד והשליטה של האוייב מהכוחות הלוחמים החלה לפעול. הטנקים של קים, כמו גם מטוסיו הופצצו וחוסלו ברובם מעבר לאופק, בידי המטוסים והטילים האמריקניים ששוגרו מנושאות המטוסים והצוללות.

ההערכה מדברת על עשרות אלפי הרוגים ביום הלחימה הראשון לבדו, בסיאול לבדה, כשבסיומו הודיע הנשיא טראמפ בפנים חמורות סבר, שארצות הברית נמצאת במאבק שהפעם לא ייגרר לתיקו מדמם בתום שלוש שנים. הפעם ארצות הברית מתכוונת למגר את שלטון קים, ולערוך בחירות שבהן העם הצפון קוריאני יביע את עמדתו איזה שלטון הוא מעדיף. הנשיא הוסיף אזהרה מוסווית בדוחק לסין ורוסיה לא להתערב – זאת אחרי שהתברר לו, בפעם הראשונה שלא רק שקוריאה הצפונית גובלת בסין - היא גם גובלת ברוסיה מצפון.

טראמפ ואנשיו ניהלו באותו יום כמה שיחות טלפון – להודיע ליפן ודרום קוריאה על תמיכה מוחלטת. וחשוב יותר – השיחות עם פוטין ועם נשיא סין, שי ג'ינפינג, שבהן הודיעה ארה"ב שלאור הפרובוקציה של קים היא מצפה, ואף דורשת, ששתי המעצמות לא יסייעו לו בשום פנים. ארה"ב, כך הובהר, תראה בכך התגרות. פוטין ושי ביקשו לא להסלים את המצב, גילו הבנה למניעיה של ארצות הברית אבל הודיעו, כל אחד בדרכו, שיסרבו לתרחיש שבו דרום קוריאה כובשת את הצפון ומייסדת קוריאה חזקה, עצמאית ופרו מערבית בגבולן הדרומי-מזרחי.

כמצופה, הבורסות בעולם כולו קרסו. לא כל המניות קרסו כמובן, למשל המניות של חברות הנשק לוקהיד מרטין וריית'און שרשמו עליות נאות. גם מניותיהן של חברות הנפט זינקו. אבל התעבורה הימית, מניות קוריאניות ויפניות, בנקים שלהם חשיפה לאסיה – כולם נסחפו במבול הפניקה. כשהחלו דיונים על חידוש, ולו לזמן מוגבל, של גיוס החובה בארצות הברית החלו הפגנות מקומיות באוניברסיטת ברקלי שהזכירו לסביהם של המוחים את הסיקסטיז. הזיכרונות ממלחמת יבשה באסיה לא שימחו איש.

חלק ניכר מכוח הפלישה הראשוני בן כמאה אלף החיילים שהוקצו לכך לא הגיע כלל ליעדיו, הוא הושמד בדרך שכונתה לימים ציר המוות. אבל תוך יומיים הגיעו יחידות החלוץ של קוריאה הצפונית, כמה אלפי לוחמים, לסיאול, והשתלטו על חלק מצפון העיר, מצפון לנהר האן. הם החלו מיד להתבצר בבתים ההרוסים, למלכד את האזור, להתכונן לכוח שיבוא לבצע את הלוחמה הקשה ביותר – לוחמה בשטח בנוי.

אחרי ההלם הראשוני העוצמה המשולבת של דרום קוריאה, יפן, כמה מדינות ששלחו כוחות כמחווה (בראשן אוסטרליה) ובעיקר ארצות הברית החלה לתת את אותותיה. נכון, צפון קוריאה למדה את הלקחים ממלחמות אחרות. היא זכרה למשל אילו קשיים אדירים היו לארצות הברית לאכן במדבר פתוח בלא שום עץ להסוואה את כלי הרכב שמהם שיגרה עיראק את טילי הסקאד במלחמת עיראק הראשונה. במהלך השנים חפרה צפון קוריאה בין ששת אלפים לשמונת אלפים מסתורים תת קרקעיים שונים – המספרים המדוייקים לא ייוודעו לעולם. היא לא ירתה כמובן את כל מלאי הנשק הכימי שלה בשלב הראשון, ולא השתמשה בנשק גרעיני. אבל למרות זאת ההרס שנגרם לאחת הערים המודרניות, המותחכמות בעולם היה אדיר. אבל הפעם – ולמרות שלארצות הברית לא היו כמעט כוחות על הקרקע, הצבא הדרום קוריאני לא התמוטט, נלחם בנחישות ועוצמת האש האמריקנית פיצתה על היתרון העצום שהיה לצפון קוריאה בצבא קונוונציונלי. כמו שקרה בעיראק, אפגניסטאן ויוגוסלביה בשעתו התברר שניתן לעכב במידה רבה, גם אם לא לעצור לחלוטין, פלישה קרקעית מערבית מגובה בטכנולוגיה חדישה. שלל מטרות בפיונגיאנג ובקוריאה הצפונית הושמדו בטילי טומהוק, פצצות חודרות בונקרים שדרום קוריאה צברה במהלך השנים. המשטר עם זאת שרד כל המלחמה, כפי שהיה צפוי.

לחימת הסייבר הצפון קוריאנית הצליחה מול כמה יעדים חשובים, בראשם התשתיות של סיאול, אבל לא הצליחה למוטט את השליטה והבקרה של דרום קוריאה וארצות הברית. אולי אם סין ורוסיה היו מסייעות לה הדברים היו שונים, אבל ארצות הברית הבהירה מיד שתראה בכך פעולה התקפית נגדה. מוסקבה ובייג'ין הבינו שהפעם התערבות תסתיים לא במלחמת קוריאה השנייה אלא במלחמת העולם השלישית, והן לא היו מוכנות להתערב במלחמה לא להן.

אחרי שבוע לחימה הצליחה צפון קוריאה במשימתה הראשונית – להמיט הרס אדיר על קוריאה הדרומית, לפגוע בכלכלתה, להרוג עשרות אלפים מאזרחיה וחייליה. זה שבאותו זמן עצמו מספר הקורבנות שלה היה כפול ויותר לא שינה הרבה. אבל המלחמה לא היתה למלחמה עולמית או אסיאנית כוללת, סין ורוסיה הוציאו בחיפזון את אנשיהן מקוריאה הצפונית, ורכבת אווירית של דיפלומטים, אנשי היי טק ותיירים עזבה את אזור הלחימה שהלך והתרחב. ארצות הברית הזדעזעה מהדיווח של צוותי העיתונאים שהיו על סיפונה של סיירת כבדה שהוטבעה ושידרו עד הרגע האחרון.

גם כשהגיעו ההוכחות הברורות שצפון קוריאה השתמשה בנשק כימי נגד חיילים ואזרחים טראמפ שארצות הברית לא תשתמש בנשק השמדה המוני "אלא אם לא תהיה בידינו ברירה". השאלה הייתה, ונשארה – מה מטרת המלחמה של ארצות הברית ודרום קוריאה? לכאורה היא ברורה – לנצח. אבל מהו הניצחון? האם שחרור השטח? האם – וזו הייתה שאלת המפתח – האם לפלוש לצפון קוריאה? המידע המודיעיני דיבר על עשרות אלפי לוחמי קומנדו שיישארו מאחור ויפגעו בכוחות המתקדמים. כולם זכרו את כיבוש אפגניסטאן ועיראק, שם הקשיים הגיעו רק אחרי הכניסה החלקה יחסית. ההערכה דיברה על כוח אמריקני שיישאר בצפון קוריאה לשנים רבות, בעלות של טריליונים, ובמחיר של עשרות אלפי הרוגים בכיבוש המדינה. חלום הבלהות של מלחמה על כל רחוב בפיונגיאנג, כשהחורף מתקרב, וכשסין ורוסיה אותתו שהן מבינות את ארצות הברית, ומוכנות בחשאי – ובתמורה לדברים אחרים (פוטין דיבר על הכרה דה פקטו בסיפוח קרים ו"הבנה" למעמד המיוחד של רוסיה במזרח אוקראינה, שי דיבר על "הבנות" למעמדה של סין בים סין הדרומי) להחלפת המשטר אבל לא תהיינה מוכנות לפלישה אמריקנית, ודאי לא להגעה אל נהר היאלו, אל הגבול הצפוני. בשלב זה צבא היבשה של ארה"ב וחיל הנחתים דוללו ברחבי העולם כדי לתגבר את הזירה, ואליהם הצטרפו גם חלק ניכר מהצי, חיל האוויר והכוחות המיוחדים.

והיה כמובן עוד שיקול – הגרעין. מתי משטרו של קים יחוש שהגיעה השעה להשתמש בנשק גרעיני? ואיך מגיבים? הנשורת הייתה מכסה את כל חצי האי הקוריאני, ומגיעה כמובן ליפן וחלקים מסין. ומצד שני אי אפשר היה, ולו משיקולים פוליטיים פנימיים, להסכים למצב שבו נהרגים אלפי חיילים אמריקניים, שלא לדבר על הטייסים והחיילים שנפלו בשבי, ובסוף מלחמה יקרה, תרתי משמע – רק שבים אל קו הפתיחה. הזמנים השתנו, השתנו מאד מכל בחינה מאז מלחמת קוריאה הראשונה – אבל פוליטיקאים אמריקנים זכרו היטב את גל המקארתיזם ששטף את המדינה. איש לא רצה להיות זה שייאשם ברכות כלפי משטר מפלצתי המאיים על ארצות הברית ושפתח במלחמה נגד בעלות בריתה הקרובות ונגדה. והיו חששות נוספים - למשל בין התרחישים שהובאו בחשבון היה שמשטר קים יעביר ראש נפץ גרעיני, עם הידע, ונשק כימי לידי דאע"ש, או ינסה להבריח ראש נפץ גרעיני במכולה לנמל אמריקני ולפוצץ אותו שם.

מתקפות הסייבר של דרום קוריאה, והטילים והפצצות חודרי הבונקרים עשו את שלהם, אבל מלחמה כשצד אחד מוכן לאבידות אין סופיות, או כך לפחות נדמה, והאחר רגיש לאבידות היא תמיד בעייתית עבור הצד הדמוקרטי, הצד שאנשיו רואים בטלוויזיה, מתעדכנים ברשתות החברתיות בזמן אמת מה קורה ליקיריהם. אמריקה כולה התעטפה בדגלי הלאום למשמע סיפור הגבורה על יחידת הריינג'רים שנלחמה עד האדם האחרון כשנלכדה על הר, ראתה את הצילומים שוברי הלב של השבויים מושפלי ראש. ועדיין, לאסטרטגים משני הצדדים לא היה ספק: אחרי חודש של מלחמה הצבא הצפון קוריאני לא היה עוד מכונה מטילת אימה. הטנקים, המטוסים והתותחים שלו חוסלו בהתמדה. הכוח שהגיע לסיאול נותק מבסיסו, ומזל"טים, מטוסים וכוח אש קרקעי כתש אותו ממרחק, בתקווה שלא יהיה צורך בקרב פנים אל פנים יקר.

וכשאומרים יקר – הכוונה לא רק בחיי אדם. עלות המלחמה המודרנית האמירה במספרים מבהילים: מאות מיליוני דולרים ליום לחימה אחד לארצות הברית לבדה – לא רק בכלכלה פגועה, אלא בפצצות חכמות, דלק, תחמשות, משכורות לצבא מקצועי ומילואים, שינוע חיילים, ציוד, שחיקת רק"מ, מה לא. על מחיר שיקום טוקיו וסיאול עוד לא התחילו לדבר.

חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה, כשצבא קוריאה הצפונית חוסל ברובו הודיע טראמפ במסיבת עיתונאים נוספת, לצד ראש ממשלת יפן ונשיא קוריאה הדרומית שהוא דורש כניעה של משטר קים, קיום בחירות חופשיות בקוריאה הצפונית, התפרקות של צפון קוריאה מכל נשק השמדה המוני וכמובן נסיגה מלאה של צבא צפון קוריאה כתנאים הכרחיים, וראשוניים, לסיום הלחימה. מאחורי הקלעים התנהלו שיחות עקיפות, חשאיות, עם סין ורוסיה.

במקביל, החלה צבירת הכוח מאחורי הקוים בדרום לקראת הפלישה לצפון. ההערכות הקודרות דיברו על מאות אלפי הרוגים – רובם אמנם חיילים ואזרחים של צפון קוריאה – בכל פלישה לכיבוש המדינה.

אז איך מסיימים את המלחמה, שהחלה כמשבר קוריאני אבל איימה להפוך למלחמה גלובלית, כאשר רוסיה וסין מזיזות כוחות לאזור הגבול, כאשר שרי החוץ והמנהיגים מבהירים שוב ושוב מהם הקווים האדומים שלהם?

תמונת הניצחון הייתה של כוח אריות הים של הצי האמריקני, שלא במקרה בחרו בצוות שש, אותו צוות שחיסל את אוסמה בין לאדן, כשהם מניפים את דגל ארצות הברית בפיונגיאנג. הלחימה לכיבוש בירת צפון קוריאה הייתה קשה, ובעיקר הנטל נשאה דרום קוריאה. החשש מכוחות הנשארים מאחור ומנהלים לוחמת טרור נגד הכובשים לא התגשם במלואו. נראה שהתמוטטות המשטר הכניסה גם את נאמניו להלם. גורלו של קים עצמו לא ברור בשעת כתיבת הדברים, השמועות העקשניות מדברות על כך שבמסגרת הסדר שקט עם סין ניתן לו מקלט בסין עם משפחתו ואנשיו בתנאי שישמור על פרופיל נמוך. בתמורה התחייב, ועמד במילתו, לא להשתמש בנשק גרעיני.

בראש קוריאה הצפונית עומד כעת, זמנית לפחות, אחד מנאמניה של סין, ונראה שהיא בדרך להיות עוד סוג של מנצ'וריה, ששייכת באופן מעשי לסין. בהתאם לדרישתה התקיפה של רוסיה, האינטרסים שלה יובאו בחשבון – כלומר המדינה לא תסופח רשמית לסין. יפן ודרום קוריאה לא יפוצו על עלויות המלחמה, ההרס העצום שנגרם להן – אין מי שישלם. בהסדר עם סין הובהר שקוריאה הצפונית לא תשקם את צבאה – אינטרס סיני כשלעצמו – לרמה טרום המלחמה, וכמובן לא תיצור מחדש את מערכת הטילים והנשק הגרעיני. פקחים מחמש המעצמות, יפן וקוריאה הדרומית יפקחו על פירוק הנשק להשמדה המוני של צפון קוריאה. נראה שהסכם יאלטה שחילק את אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה עומד לחזור על עצמו, כאשר הפעם סין תתפוס את מקומה של ברית המועצות כשתשתלט דה פקטו על האזור.

אבל כבר יש תנועת צעירים צפון קוריאנים הקוראים לאיחוד קוריאה ויוצאים להפגנות, הרשתות החברתיות מלאות בשיח נגד הכיבוש הסיני, כך שהדברים לא פשוטים עבור סין.

זה היה ניצחון צבאי של קוריאה הדרומית, ארצות הברית ויפן (וניצחון מדיני שלהן, אבל בעיקר של סין שהישגה יעד אסטרטגי בלי לשפוך הפעם ולו טיפת דם אחת) והוא הושג בזמן קצר בהרבה, ובסופו של דבר במספר קורבנות נמוך בהרבה ממלחמת קוריאה הראשונה, שנמשכה שלוש שנים ובמהלכה נהרגו קרוב לשלושה מיליון בני אדם (חלק ניכר מהם סינים).

אבל, כדרכן של מלחמות מודרניות – העורף נשא בחלק ניכר מזוועות המלחמה. המחיר הכלכלי שלה בלתי נתפס, ומדינות בעולם כולו – וכמובן גם ארגוני טרור – סימנו לעצמם את חולשות המדינות המפותחות, ואת חוזקן. ולמרות הצהרות התקיפות, איש אינו יודע בודאות בשעת כתיבת הדברים היכן בדיוק נמצאים כעשר טונות של גז סארין, גז חרדל, גז VX, חמישה ראשי נפץ גרעיניים וחשוב מכל – המדענים המובילים בתחום הבליסטיקה והגרעין של צפון קוריאה. רק דבר אחד ידוע בוודאות: מעט לפני חתימת ההסכם הרשמי על סיום הלחימה הצליחו להמריא חמישה מטוסי נוסעים אזרחיים, שעל כן לא הופלו, הם היו אמורים להגיע למוסקבה, אבל שינו מסלול ברגע האחרון והצליחו לנחות בשדות תעופה צבאיים באיראן, שם נעלמו האנשים – והמטען - בחיפזון במתקנים תת קרקעיים. בקשות הסוכנת הבין לאומית לאנרגיה אטומית לראיין אותם ולהבין מי הם, ומה המטען, לא נענו. אבל נשיא ארצות הברית הודיע שלא יקבל מצב שלאיראן יהיה נשק גרעיני וטילים בליסטיים בין יבשתיים, ובציוץ בטוויטר הוסיף: "איראן צריכה להבין את הלקח של צפון קוריאה".

זו לא כתבה. זו אפילו אינה פרשנות לאירועים שקרו או קורים. ניסיתי לצייר כאן, על סמך המידע הקיים, איך תתרחש, אם תתרחש, מלחמת קוריאה השנייה. היא כמובן יכולה לפרוץ בגלל סיבות שונות לחלוטין ומכאן, להתפתח בצורה שונה לחלוטין. ניתן לחשוב על מלחמה שתתחיל במהלומת מנע אמריקנית על צמרת המשטר הצפון קוריאני ובסיסי הגרעין שלו, לפחות אלה הידועים, במקרה של הערכה אמריקנית שצפון קוריאה מסיימת לפתח, שלא לדבר על לשגר, טיל בין יבשתי עם ראש נפץ גרעיני. ניתן לחשוב על תקרית גבול המסלימה לחילופי אש כבדים וכך הלאה.

פתגם ידוע קובע שהתכניות הצבאיות הטובות ביותר תקפות רק עד יריית הכדור הראשון. גם כאן התרחיש שבניתי יכול להתקיים במציאות שונה לגמרי – ואיש אינו יודע לאשורן מה יכולות הצבא הצפון קוריאני והצבא הדרום קוריאני. אני מעריך שהצבא הדרום קוריאני טוב יותר משנותנים לו קרדיט, והצפון קוריאני אמנם מרשים ביותר במצעדים אבל בשדה קרב מודרני לא יעמוד מול יכולות האש האמריקניות.

בסופו של דבר מדובר בסיוט האולטימטיבי – מלחמת יבשה קשה בשטח הררי ומושלג בחורף מול מדינה ומשטר קנאיים, כשברקע מעצמות גרעיניות נוספות שתמכו בעבר בצפון קוריאה, ולהן אג'נדה משלהן. האם, משתתחיל המלחמה, ארצות הברית מוכנה, פיזית, כלכלית, נפשית ללכת עד הסוף? כניעה ללא תנאי? להערכתי לא. האם תסתפק בהחזרת המצב לקדמותו ערב המלחמה, כשיהיו לה אלפי, וכנראה עשרות אלפי אבידות ולקוריאה הדרומית עוד הרבה יותר? ודאי לא. תפעיל נשק גרעיני? תפציץ את פיונגיאנג בלא אבחנה? לא פשוט. אם כן, מרגע שתתחיל מלחמה איך היא תסתיים? הבאתי כאן תרחיש שנראה לי סביר – אבל שוב, העולם לא בהכרח סביר. או הגיוני.

נקווה שהכתוב כאן יישאר בגדר "היסטוריה אלטרנטיבית", או תמרונים שמתכוננים אליהם שנים רבות – ובסופו של דבר הם מעלים אבק ושוקעים לתהומות הנשייה של היסטוריונים צבאיים. וכן, בצד זאת נקווה שמשטרו של קים, אולי הנורא בעולם כעת, יייעלם אף הוא.