ביום שני ה-5 ביוני, החליטו יוסי ונטע כהן לקחת את בנם הקטן ומעט בגדים ולעבור ללון בבית הוריו של יוסי, מאיר ועליזה כהן-עג'מי. בית הבזלת האיתן, הבנוי במיטב מסורת הבנייה הטבריינית, היה אמור לספק הגנה לזוג הצעיר ולבנם הפעוט.
לאורך כל הגזרה הצפונית של מדינת ישראל הצרה של תחילת חודש יוני 1967, היה חשש כי הסורים יפתחו בהרעשה כבדה מרמת הגולן לעבר הישובים הישראליים הפרושים מתחת לאפם. תקופת המתנה שמתחה את העצבים עד לקצה הגיעה באותו יום לסופה; צה"ל פתח במתקפה אווירית על מדינות האויב וההישגים היו מרשימים, אבל לאזרחי ישראל היה ברור שצפויים להם עוד ימים קשים וכדאי להכין מקלט או מקום מוגן.
"בבוקר יום שלישי, ה-6 ביוני, קמתי מוקדם להאכיל את בני", סיפרה נטע כהן, כלתם של מאיר ועליזה. "מאיר הקשיב לדיווחים. בשעה 6:30 הוא תפס פתאום את החזה שלו. מיד עליזה, אשתו, ויוסי, בעלי, התעוררו ומיהרו להגיש לו מים ולראות מה שלומו".
באותם רגעים בדיוק, יעקב, הבן הצעיר של מאיר ועליזה, נהרג מפגיעת פגז סורי שהתפוצץ במושבה ראש פינה. "אם לא הייתי יושבת שם באותו בוקר, ליד מאיר, לא הייתי מאמינה", אמרה כהן בהתרגשות, כאילו קרה האירוע אתמול ולא לפני חמישים שנה.
רב-טוראי יעקב כהן-עג'מי היה בן 22 במותו. חייל מילואים בגדוד 356, גדוד הקשר של חטיבה 3, חטיבת "אלכסנדרוני". בילדותו סבל יעקב מחולשה ומחלות והוריו הוסיפו את השם "חי" לשמו. הוא בגר, למד חשמל בבית הספר "עמל" בטבריה וגויס לחיל הקשר. לאחר שהשתחרר משירות סדיר החל לעבוד במפעל "ספן" לייצור פורמייקה, ששכן ליד קיבוץ אשדות יעקב.
כבן התפנוקים של הוריו, גר איתם וסייע להם. "הילד החלש הפך לגבר", סיפרו אחיו וגיסתו בגעגוע. "מותו שבר את ההורים, בריאותית ונפשית. אבא חי עוד 15 שנה ואמא עוד 21 שנה, אבל הם כבר לא היו אותו דבר. היו מדוכאים. בכל חג שבו ודיברו על יעקב. הכול היה סביב יעקב. הכאב היה גדול במיוחד מאחר שהוא לא הספיק להתחתן ולהקים משפחה, הוא לא התחיל לפרוח עדיין". המשפחה נושאת את הכאב עד היום.
יחד עם יעקב כהן-עג'מי נהרגו בתקרית עוד שישה חיילי מילואים וחייל אחד בשירות סדיר. השמונה נהרגו מפגיעת פגז סורי בשוחה שבה הסתתרו, בגבה של תחנת המשטרה בראש פינה. על מותם לא נכתב ולא דובר. לא בימי המלחמה, לא אחריה ולא בשנים שיבואו. האירוע הקשה נבלע בשמחת הניצחון המזהיר ונמחק לגמרי. המקרה היה מוכר רק לתושבי המושבה הגלילית הוותיקה, שספגה בבוקר ה-6 ביוני הרעשה כבדה ביותר, ולבני המשפחות השכולות שנושאות מאז את כאבן.
מקרה דומה מאוד שאירע 39 שנים מאוחר יותר דווקא נצרב היטב בזיכרון הישראלי; בזמן מלחמת לבנון השנייה נהרגו 12 צנחנים, חיילי מילואים, מפגיעת קטיושה בחניון ליד חומת בית הקברות של כפר גלעדי. המקרה גרם לזעזוע עמוק בחברה הישראלית ואף נחשב לקו פרשת המים של המלחמה - לאחר האסון הלכה וירדה תמיכת האזרחים בה. נגד הצבא, וגם נגד כפר גלעדי, הופנו האשמות כי לא סיפקו הגנה מתאימה לחיילים.
"ההרגשה אז הייתה שאנשים הגנו על הבית שלהם", מנסה להסביר גואל הלאי את תגובת המשפחות השכולות לאסון ההפגזה על משטרת ראש פינה. הלאי הוא אחיין של דויד עובדיה, אחד משמונת ההרוגים. "המשפחות לא ביקשו כלום, לא האשימו אף אחד ולא דרשו הסברים. סבתי נפטרה בגיל 87, ולאורך השנים לא רצתה לקבל שקל מהצבא. זו מנטליות שונה ממה שמקובל היום", אמר הלאי. כל מי שהתראיין לכתבה זו מקרב המשפחות השכולות ומאלה שזוכרים את אותו יום נורא, סבורים כי החללים ואירוע נפילתם ראויים לפחות לזיכרון, מחוץ למעגל הקטן של המשפחות הכואבות.
לפני פחות משנה היה זה שלמה מן, הראשון שהסיר את המעטה מאחורי קשר השתיקה וההשכחה של אסון ההפגזה על משטרת ראש פינה. באתר בשם "נעמוש" שהקים ושעוסק באירועי מלחמת ששת הימים בגזרה הצפונית, הוא חקר את מאורעות אותו יום קשה. עד היום הוא מתקשה להבין מדוע המקרה הועלם והושתק. אם ניתן להבין בדיעבד שיקולים בזמן אמת כגון צנזורה או חשש מפגיעה במורל, הרי שאין כל הסבר מניח את הדעת מדוע גם לאחר המלחמה ובמשך השנים דבר מותם של שמונת החיילים נותר עלום.
בתיה ילוז, תושבת ותיקה בראש פינה, זוכרת היטב את אותו יום. לבתיה ולבעלה מנחם הייתה מסעדה על אם הדרך, בכניסה למושבה, בצמוד לתחנת דלק צבאית. "בשל הסמיכות לתחנה, כל החיילים עברו דרכנו, מחייל פשוט ועד אלוף. כל שיריונר שירד מהרמה וש'תקע' טנק סורי קיבל מאיתנו ארוחה- 'ג'לבינה בתנור'. זו היתה ארוחה מיוחדת כיד המלך על שם ג'לבינה, כפר ובסיס סורי שהיה מעל חולתה וגדות ומרר להם את החיים".
המטח הכבד שנחת בבוקר ה-6 ביוני על ראש פינה אולי הפתיע בעוצמתו, אבל לדברי בתיה, "כבר בערב שלפני ההפגזה הכבדה ידענו שמחר יפגיזו את ראש פינה, באותו הערב נורו שני פגזים, אחד מהם פגע במסעדה שלנו. זה כנראה היה טיווח של הסורים לקראת היום שיבוא".
"ביום שלמחרת החלה הפגזה כבדה מאד. הבית שלנו נפגע הכי קשה מכל בתי המושבה", סיפרה ילוז. תמונה בספר "אל מול גולן" שיצא מיד אחרי המלחמה, ממחישה את הנזק הכבד לבית המשפחה. מנחם, אז ממפקדי ההגנה האזרחית ביישוב, נראה עומד בתוך הריסות ביתם.
יהודה הראל, כתב "מעריב" שסיקר עבור העיתון את הקרבות בצפון, קיבץ את רשמיו מיד אחרי המלחמה לספר שהודפס בתוך חצי שנה בשש מהדורות. החזית הצפונית זכורה ממלחמת ששת הימים בשל כיבוש הרמה וסיפורי גבורה יוצאי דופן מכיבוש תל פאחר ומקרבות נוספים, אך בספרו של הראל נמצאת העדות הכתובה היחידה למותם של שמונת החיילים וכן התיאור המפורט ביותר הממחיש את עוצמת ההפגזה הסורית, מתל-דן בצפון ועד תל-קציר בדרום.
"בוקר יום שלישי, כ"ז באייר תשכ"ז, 6 ביוני 1967. הבוקר בשעה 5:50 פתחו סוללות הארטילריה הסורית בהפגזה שיטתית של יישובי הצפון", כתב הראל. "אלפי פגזים התרסקו במשקים, בשדות ובמטעים. השמש שהגיחה מאחורי ההרים שבמזרח גילתה את עמק החולה והירדן הצפוני כשהם עוטים מעטה לבן של עשן הצומח כפטריות בכל המרחב".
הראל מתאר בספרו נסיעה בין מוקדי ההרעשה כשברקע כל הזמן "במבומי התותחים". אחרי ששהה בתל דן וצפה בניסיון כיבוש של הסורים, "מכוניתנו דהרה על כביש הצפון כשמגמת פניה דרומה, לעבר ריכוז הפגזים הסוריים שנפלו באזור ראש פינה".
גם בספר וגם בידיעה שלו בעיתון "מעריב" מה-7 ביוני, כתב הראל כי "במשך 40 דקות של הפגזה, הנחשבת לעזה ביותר בתולדות מלחמת הצפון, ספגה המושבה ראש פינה קרוב לאלף פגזים מתותחים ארוכי-טווח, ממרגמות כבדות וגם מסוללות רב-קניות מתוצרת ברית-המועצות".
אביגדור זרחיה, בן המושבה, היה באותם ימים בשירות צבאי ושוחרר לזמן קצר נוכח הידיעות על הנזק הרב במושבה. הוא זוכר שנאמר אז כי על ראש פינה נפלו 1,800 פגזים. "אז הבתים לא היו קרובים אחד לשני, כמו היום. ודאי שהפגזה כזאת היום תגרום נזק כבד בהרבה", אמר. גם העובדה כי מרבית הבתים היו בנויים מאבן בזלת הפחיתה את שיעור הנזק.
15 בתים נפגעו קשה, בהם כאמור ביתם של בתיה ומנחם ילוז. "היינו עם מנחם בדירתו ההרוסה", תיאר העיתונאי הראל. "ראינו את ארון הספרים שהתמוטט, ובין ההריסות שעל הקירות הפנימיים בצבצו ספרים, כרכים כרכים של 'כל כתבי' ואנציקלופדיות שונות. מנחם עצמו היה אחוז התרגשות. 'שערו בנפשכם' אמר, 'מה היה קורה לו אשתי והילדים לא היו יורדים למקלט'".
על הכבישים היו מוטלים עצי אקליפטוס ענקיים שנפגעו מפגזים וקרסו ארצה. אש השתוללה ביישוב, בשדות ובמטעים. לבית הקברות הצבאי של חללי מלחמת העצמאות נגרם נזק כבד מאד. "עשרות פגזים גרמו הרס רב לערוגות ולשבילים שבין המצבות", דיווח הראל. אנשי הג"א ומתנדבים התרוצצו כשבידיהם מחבטים ושקים רטובים וניסו לכבות את הלהבות.
תושבי ראש פינה כולם ירדו למקלטים.
בימים שאחרי נאמד הנזק למושבה בכשני מיליון לירות. 105 משקים ומבנים נפגעו, בהם גן ילדים שנהרס לגמרי. 1,710 דונם חיטה, מאות דונם מרעה ועשרות דונם של מטעים עלו באש. נזקים כבדים נגרמו לכלי עבודה חקלאיים, מכוניות ותשתיות מים וחשמל.
אבל כשמבול הפגזים נדם התברר כי ההתקפה הקשה לא הסתיימה בכמה פצועים קל ונזק לרכוש ושדות. שמונה חיילים שילמו בחייהם לאחר שנשלחו להגן על עצמם בשוחה שנחפרה מאחורי בניין משטרת ראש פינה. אותו בניין מדגם מצודת טגארט שבנו הבריטים בארץ ישראל, משמש את המשטר עד היום. אז הוא ניצב על הכביש הראשי שחיבר את ראש פינה לטבריה ולאצבע הגליל. היום זהו כביש פנימי, אחרי שהכביש הראשי הוסט מעט מזרחה.
העיתונאי הראל תיאר בספרו כי ירד מהמושבה לתחנת עזרה ראשונה שנבנתה במחפורות מתחת לפני האדמה, בחורשה ליד ראש פינה. במחפורת הראשית הבחין בפצוע קשה. הפצוע נפגע קשה בגבו מרסיס פגז וכבר הספיק לאבד הרבה דם עד שפונה לקבלת טיפול. במחפורת נוספת היו עוד פצועים במצב קל.
ואז, בעוד הוא משוחח עם הרופא המפקד על התחנה, "טנדר אלונקות חוזר אל בין העצים. הפעם יש בטנדר מטען מחריד: שבע גוויות של חיילים שנהרגו בפגז שפגע פגיעה ישירה בשוחה בה שכבו. הרופא המפקד ניגש אל הטנדר, פותח את יריעותיו, ונוכח לדעת שלא נותר לו אלא לחתום על תעודות-מוות. שבעה חיים צעירים שקופדו במהלומה נוראה אחת...
שבע אלמנות, אמהות שכולות, יתומים...".
את הגופות הובילה למרפאה במשאית שהוסוותה בבוץ "הדודה אולגה", אישה בת 57 שעשר שנים לפני כן עלתה מברית-המועצות. אולגה קליין, בעלת מכולת מטבריה, שירתה במשך ארבע שנים במלחמת העולם השנייה בצבא האדום. ניסיונה המלחמתי היה רב משל כל הצעירים שמסביב. לראש פינה הגיעה עם המשאית שלה, לעזרת בית החולים שהוקם בחורשה. בשעה שהאמבולנס שלה נח היא התנדבה במטבח - "מקלפת, מבשלת, מטעינה ופורקת. ידה בכל", כתב עליה גרשון קניספל ב"מעריב". היא נשארה עם חיילי היחידה "ובלילות לנה בקבינה. ראשונה לבצע כל משימה. מעודדת נכשלים, מפיחה רוח בחולים". באותו יום נורא תפקידה היה להוביל את גופות ההרוגים.
הראל כתב בספרו על שבעה הרוגים. ייתכן שההרוג השמיני היה אותו פצוע קשה שראה בתחילה. זו העדות הכתובה היחידה המזכירה את דבר מותם של החיילים באסון ההפגזה על ראש פינה.
קשה להבין מה היה המניע להסתרת המקרה. בעיתון "מעריב" ביום המחרת נכתב על ההפגזה המסיבית על ראש פינה, ללא כל אזכור הפגיעות בנפש. בעיתון "דבר" נכתב על אזרח אחד שנפגע קל בראש פינה וכן שנותקו קווי הטלפון למושבה. באותו יום, כמו גם בימים שלאחר מכן, פורטו פגיעות של צבאות האויב בישובים ישראלים. באותם דיווחים דווקא כן צוינו גם אירועי מוות ופציעה של אזרחים. כך, לדוגמא, ב-7 ביוני נכתב על מותם של ארבעה תושבי כפר-סבא ופציעתם של 15 תושבי העיר, בהתקפה של מטוסי "האנטר" עיראקיים.
גם בימים שלאחר המלחמה, המקרה נשכח כאילו לא היה. אלוף פיקוד הצפון, דוד "דדו" אלעזר, אמר במסיבת עיתונאים ב-14 ביוני 1967: "בשישה ביוני הם (הסורים, א.א.) עשו מספר ניסיונות נפל של תקיפת ישובים. בניסיונות אלה בוצעה התקפה על תל דן, על משק דן ועל שאר ישוב. יש לנו כל הסימנים שלסורים היו כוונות תוקפניות. אנחנו היינו ערוכים להגנה, ובמיוחד להגנה נגד הרעשות ארטילריות".
"למרות ההכנות האלה שציינתי, במשך הימים, 5 בחודש בלילה, 6, 7 ו-8 בחודש, ובמידה מצומצמת גם ב-9 בחודש, ביום ההתקפה, הסורים המטירו באופן בלתי פוסק אש ארטילרית על ישובים, אשר הסתיימו בפגיעה במספר ישובים, מספר רב של ישובים. כתוצאה מהם נפגעו בפיקוד צפון 205 בתים, תשעה לולים, שתי סככות טרקטור, שלושה מועדונים, אחד חדר אוכל, שישה מתבנים, 30 טרקטורים, 15 מכוניות. נשרפו כ-700 דונם מטעים וכ-300 דונם שדות. אבידות בנפש היו שני הרוגים וכ-16 פצועים, רובם קל ביותר. זהו כמובן מאזן לא נעים, אבל הוא בהחלט מאזן חיובי בהתחשב בעוצמה הארטילרית שהייתה לסורים, ואם זאת התוצאה של שלושת הימים, נדמה לי שגם בשלב הזה של בלימה וספיגה הגענו למינימום ההכרחי", אמר אלעזר.
אחרי כחודש, ביולי 1967, בכנס קציני מערך המודיעין הקרבי של צה"ל, התייחס להפגזה הסורית סגן-אלוף זלמן גנדלר, קצין המודיעין של פיקוד הצפון: "ב-5 ביוני כאשר התחילה המתקפה בדרום יצאו הסורים בהכרזות שמפגיזים אותנו בארטילריה ובמטוסים ותוקפים את מדינת ישראל. כל מה שנעשה באותו יום זה שהם ירדו עם מטוסים על ארבעה מקומות: זה מגידו, כורדנייה, המפרץ באזור של צלמון, ובאיזור של כפר החורש נצרת (מיקום בסיס פיקוד צפון באותן שנים; א.א.). היו להם כוונות טובות אבל שום דבר מזה לא ירד על מתקנים צבאיים או מתקן המים באזור צלמון. בסוף היום הם טווחו גם את ראש פינה ומעיין ברוך", הזכיר קצין המודיעין את אותם פגזים בודדים שעדיין זוכרת בתיה ילוז.
והוא המשיך בדבריו: "ב-6 ביוני בבוקר התחילה ההפגזה הארטילרית על 16 מקומות, כמעט לכל אורך החזית הסורית, כאשר ב- 0652 התחילו לתקוף את תל-דן. לסורים היה ברור בדיוק מה יש בתל-דן, זה אנחנו יודעים מה הלבנונים סיפרו להם ומה הם ידעו. היתה שם פלוגת טנקים והיה שם מערך דו-פלוגתי בסופו של דבר, ואת זה הסורים הלכו לתקוף..."
דבר מותם של החיילים לא מוזכר ולו במלה אחת בסיכומי האלוף וקצין המודיעין שלו.
"השמחה גדולה. גאה להיות פה עם הצעירים"
כמקובל באותם התקופה, דבר מותם של החיילים נודע ליקיריהם רק אחרי כמה ימים. אריק פיגלסון, חבר קיבוץ דפנה, אז חייל מילואים בן 27, לחם בגזרה הירדנית עם חבריו לחטיבה 42. אביו, מאיר, בן 52, גויס אף הוא למילואים, מיוזמתו. מאיר ורעייתו, ציפורה, היו ממייסדי קיבוץ דפנה, בשנת 1939. "הצבא גייס את משאית ה"ליילנד" שעליה עבד בקואופרטיב התובלה של הגליל העליון ואבא החליט שהוא מתגייס", הסביר אריק את צעדו של אביו, שגם היום נראה לו טבעי נוכח אופיו ורצונו לתרום ולסייע. "ההתנדבות פשוט אפיינה אותו", הסביר.
אריק גויס כשבועיים וחצי לפני פרוץ המלחמה. במהלך אותה התקופה יצא לחופשה קצרה בביתו. "פגשתי את אבא גם בראש פינה וגם בבית שלנו, בדפנה. הוא היה מבסוט. הוא אמר לי שהוא מקווה ששנינו נחזור הביתה בשלום". לאחותו שגרה בקיבוץ נען כתב מאיר על הפגישה האחרונה עם בנו: "השמחה גדולה. יום גדול ושבת נפלאה".
עוד הוסיף במכתבו לאחותו: "אני כותב בשדה הפתוח ואני גאה במלוא מובן המלה להיות פה יחד עם כל החבריה הצעירים. בעצם גייסו רק את האוטו, אבל אני התנדבתי לתת את חלקי במלחמה זו. הלכתי ולבי פעם משמחה והם לא עזבוני: 'סבא, מה שלומך?', ואני עונה 'כמה טוב שהסבא עומד בתור עם כולם לאוכל'. כולם שווים".
בעת שהחלה ההפגזה על ראש פינה היה מאיר במזנון סמוך למשטרה. על פי עדויות שהגיעו לאריק במהלך השנים, בעל המזנון הפציר בו להישאר במקום עד שתסתיים ההפגזה. מאיר החליט לצאת. "הוא הסביר שהוא רוצה להיות עם חבריו", סיפר בנו. יחד עם חבריו, בשוחה, נהרג.
דבר מותו נודע לאריק בעת שהיה בגזרת שכם. ג'יפ צבאי הסיעו עד לעפולה ומשם המשיך לביתו בגליל העליון.
גם גואל הלאי, אז בן 13, זוכר במדויק את הרגע בו נודע לו דבר מותו של הדוד האהוב, דויד; "המלחמה הסתיימה בראשון בלילה ובבוקר יום שני חזרנו לבית ספר. אז באו להודיע לסבתי ולאמי על מותו של דויד. אני עוד לא ידעתי. ראיתי את אחותי שצעירה ממני בשנה בוכה ואת המורות מרגיעות אותה. אמרו לי מה קרה ורצתי הביתה".
גואל מספר כי דויד עלה ב-1951 כנער עם משפחתו, ממוסול שבעיראק. אביו, כדורי, נפטר ב-1958 ודויד היה קשור מאד לאמו, פהימה. "הוא היה תולעת ספרים. כל יום שישי היינו מביאים לו ספרים מספריית בית הספר. הוא היה גומר במשך השבוע את הספרים ומבקש שנביא לו עוד". לפני גיוסו עבד ב"תנובה" בתל-יוסף ואחרי הצבא במפעל לצביעת סלילי כותנה עבור תעשיית הטקסטיל. הוא ואחותו התגוררו עם אמם בעפולה.
בטבריה, דבר האסון בראש פינה נפוץ כבר ביום האירוע. אולי הקרבה לראש פינה, ואולי הימצאותם של מספר מתושבי העיר במושבה המופגזת, גרמו למידע להגיע מהר.
יוסי כהן, אז בן 29, היה חייל מילואים בנח"ל המוצנח, אך לא גויס והחליט להתנדב לשרת כנהג אמבולנס בטבריה. החשש כי אחיו האהוב, יעקב, נהרג, החל לקנן בלבו כבר ביום האסון. "לטבריה הגיעה השמועה שבנו של מאיר כהן-עג'מי נהרג. אז לא שחררו שמות עד סוף המלחמה ובטבריה כולם היו בטוחים שאני נהרגתי. כשהשמועה הגיעה אלי התחלתי לדאוג ליעקב. מכרים שהיו במשטרה אימתו את החששות והבנתי שיעקב נפגע. אבא ואמא התחילו לחשוד שקרה לו משהו".
כאמור, רק בתום המלחמה, התבשרו המשפחות על הנורא מכל. שמונת ההרוגים נקברו בבית העלמין הצבאי בחיפה. אריק פיגלסון אמר כי קודם נקברו באופן זמני בראש פינה ואחר כך הועברו לחיפה. הוא זוכר שהשתתף בהלוויה. יוסי כהן ואשתו נטע סבורים כי הגופות הועברו כבר ביום האסון לחיפה והם כמעט בטוחים שהמשאית בהן הובלו חנתה לזמן קצר ליד ביתם, בדרך לחיפה; "מול הבית שלנו היה מלון 'קונטיננטל' ששימש במלחמה את הצבא. אחר הצהריים נעמדה משאית ליד המלון והייתה לידה התרחשות יוצאת דופן ואז הורידו את הנהג והוליכו אותו לתוך המלון", נזכרו השניים. אמו של יוסי ביקשה ללכת ולראות מה קרה, אך בנה ואשתו מנעו ממנה.
נטע היא שהלכה למלון ושמעה כי הנהג נמצא במצוקה קשה. "התברר כי הנהג הוביל במשאית שלו גופות חיילים והוא פשוט היה בהלם ולא יכול היה להמשיך בנסיעה. באותו יום לא היו הרוגים בצפון, פרט להרוגים בראש פינה, ואנחנו בטוחים שיעקב וחבריו הם שהובלו במשאית", סיפרו בני הזוג כהן. נטע שבה לבית עצובה ושותקת ולימים הבינה את מי הובילה המשאית.
הם זוכרים כי ביום ה-30 למותם הוזמנו לטקס בבית הקברות בחיפה. בני משפחות אחרים אמרו כי לא עודכנו וגם לא השתתפו בהלוויה. בתום שנה הוצע למשפחות להעביר את הקברים לבתי הקברות ביישובי מגוריהם. קברו של גרינבלט הועברו לקיבוצו, שמיר וקיברו של מאיר פיגלסון, הועבר לקיבוצו, דפנה.
"חששו לפתוח את הפצעים"
יוסי כהן, אחיו של יעקב, אמר כי התנגד להעתקת הקבר; "ידעתי שאמא תלך יום-יום לבית הקברות ולא רציתי בכך. היא ואבא נסעו מדי חודש לבית הקברות בחיפה". גואל הלאי זוכר ש"באו ואמרו לנו שדויד וחבריו נקברו בחיפה. אחרי שנה שאלו אם רוצים להעביר את הקבר לעפולה והמשפחה העדיפה שלא. חששו לפתוח את הפצעים".
במסעדת "קלומפוס", שלוש דקות מקיבוץ דפנה שהקימו סבו וסבתו, תלה גיא פיגלסון תמונות נוסטלגיות מימים שהיו ואינם עוד. שם המסעדה נושא את שם משפחת סבתו ציפורה, עוד לפני שהייתה לציפורה פיגלסון, לפני שהקימה משפחה ולפני שהתאלמנה.
"לא היה בה כעס על כך שאבא החליט להתגייס בגילו והיא גם לא האשימה אף אחד במותו. אבל מותו היה קשה לה מאד, היה לה קשה לקבל את זה", אמר אריק, הבן של ציפורה ומאיר ואביו של גיא.
בין כל התמונות על קיר המסעדה גם משאית ה"ליילנד", אותה משאית שגויסה למלחמת הניצחון ושבעקבותיה התגייס גם מאיר פיגלסון ולא שב לביתו. גיא, הנכד, היה בן שנתיים כשסבו נהרג במלחמה וכשאביו שב מהמלחמה. "אני לא יכול לזכור את המקרה", אמר, "אבל אני חי את הסיפור הזה, הוא חלק ממני, הוא מלווה אותי כל חיי. היום אני בן 52, זה הגיל שבו סבא נהרג. אני חושב על כך הרבה בימים אלו, על כך שהוא נהרג בגיל שלי".
ואילו הנכד הראל פלג מוסיף כי "לגדול בלי סיבה זה להסתכל לילד שלך בעיניים ולראות את סבא מאיר דרכן. לשמוע סיפורים אבל לא באמת לחוש אותם. להביט בעיניה של סבתא ציפורה המנוחה, שחיה עשרות שנים לבד, ולראות שלעיתים היא דומעת בעצבות. סבא מאיר הגדול, איש של אנשים, איש משפחה למופת, שומר עלינו מלמעלה. ואנחנו נמשיך לספר איך זה לגדול בלי סבא".