וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"טוב שלא מצאו את הרוצחים של קובי ויוסף, ככה לא ישחררו אותם"

30.4.2017 / 18:30

שרי מנדל ורינה אישרן, שבניהן נרצחו סמוך להתנחלות תקוע ב-2001 בפרשה שלא פוענחה מעולם, מנסות להתמודד עם האובדן, עם הכאב שלא מרפה, ועם החשש מהיום שהאחראים יימצאו: "גם אם יכניסו אותם לכלא, הם ישתחררו באיזו עסקה, אז מה התועלת בכך?"

עריכה:יוסי אלטר ויאיר דניאל

הרצח הזה זעזע את כל המדינה: שני נערים בני 14, יוסף אישרן וקובי מנדל, נמצאו ללא רוח חיים במערה בוואדי סמוך להתנחלות תקוע במאי 2001, לאחר שנרגמו באמצעות סלעים. מצב הגופות היה כה קשה ומחריד, שזיהוי השניים נעשה באמצעות שיניהם.

למרות השנים שעברו, אמהות השניים – שרי מנדל, אמו של קובי, ורותי רינה אישרן, אמו של יוסף, מספרות שהקושי עצום ולא מרפה. מעבר לאבל הטבעי על השכול, נוספת תעלומת הרצח, שלא פוענח עד היום. עם זאת, הן אומרות, ייתכן ועדיף להן לא לחשוש משחרור המחבלים שביצעו את המעשה.

עוד בנושא:
הגלויה האחרונה לפני הקרב על ירושלים
יו"ר הכנסת למשפחות השכולות: "מעמדכם יישאר מעל לכל מחלוקת"
המסר של אוהד נחשף אחרי מותו: "חברה שווה שבה לא נשכח להיות בני אדם"

14 שנה לרצח הילדים בתקוע, המשפחות עדיין לא יודעות מי רצח את יקיריהן 30 באפריל 2017. טל אנגלנדר, עיבוד תמונה
הייתה להם כימיה מדהימה". מנדל/עיבוד תמונה, טל אנגלנדר
כתבה של שבתאי מתקוע ליום הזיכרון 20 באפריל 2017. טל אנגלנדר
"הם היו כל כך צעירים וחמודים". אמהותיהם של יוסף וקובי/טל אנגלנדר
"יוסף היה ילד טבע, כשגיליתי שהוא חוזר מבית ספר דרך הוואדיות, ליד הכפרים הערביים, כעסתי, אבל הוא אמר לי 'אמא, את לא מבינה איזה נופים יש פה'"

אנחנו נפגשים בתקוע, בבית משפחת אישרן. על קיר הבית, בפינת האוכל הצמודה לסלון, תלויות תמונות הילדים והנכדים שנולדו במרוצת השנים. לידן תמונה גדולה של יוסף תלויה על הקיר, כשעל השידה תמונות צמודות של יוסף וקובי, שני החברים שבחצי השנה האחרונה לחייהם התקרבו מאוד והרבו לבלות יחדיו. "הם היו כל כך צעירים וחמודים, יוסף היה ילד תוסס, קובי שקט יותר, אבל הייתה להם כימיה מדהימה".

לדברי רינה, הרצח אירע בזמן שהמשפחה סיימה שנתיים של מגורים בקרוואן, בהמתנה להשלמת בניית הבית. המבנה הגדול והיפה נמסר למשפחה כחודש לאחר הרצח, אך משהו תמיד היה חסר. "עם זה אתה חי ונושם כל יום", היא אומרת, "ברגע שבחרת בחיים אתה מלמד את עצמך לקחת את השכול איתך ולהמשיך, אני בחרתי ככה - זו האידיאולוגיה שלי בחיים, להמשיך לחיות".

"הגענו לתקוע מפסגת זאב בירושלים. יוסף היה ילד טבע, הוא היה חוזר מבית ספר דרך הוואדיות", מספרת רינה. "כשגיליתי שהוא עושה את זה, ליד הכפרים הערביים, כעסתי, אבל הוא אמר לי 'אמא, את לא מבינה איזה נופים יש פה'".

משפחת מנדל עלתה לארץ מארצות הברית ב-1996, והתיישבה מיד בתקוע. מבחינת שרי, החיבור בין יוסף לקובי בנה סימן שהעלייה לארץ הייתה הצעד הנכון, ושקובי נקלט כמו שצריך. "בארצות הברית היה לו מאוד קל, אבל בארץ הוא התקשה, עם השפה והכל. כשהוא התחבר עם יוסף, הם דיברו רק בעברית. זה הרגיש שהצלחנו, כי לא קל לעשות עלייה".

כתבה של שבתאי מתקוע ליום הזיכרון 20 באפריל 2017. טל אנגלנדר
"היום התנהל כרגיל". פינת הזיכרון בבית משפחת אישרן/טל אנגלנדר

בוקר 8 במאי 2001 היה בוקר שגרתי. רינה משחזרת: "חזרתי ערב קודם מאוחר מהעבודה, ואפשרתי לעצמי לקום מאוחר יותר ולתת לילדים לצאת לבד. בדיעבד אני מבינה שהיו סימנים: שבוע קודם הוא תכנן לרדת עם קובי לוואדי וקלטתי את זה ואמרתי לו שאני מיד מתקשרת למנהלת והוא ויתר. בבוקר המקרה ישנתי, והם ביצעו את תוכניתם. למרות המקרה הנוראי הזה, אני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה איפה שלא תהיה, ואי אפשר לברוח מזה".

"אני יודעת שהם היו עד שמונה ביישוב, קנו שוקו ולחמניה והלכו לוואדי. היום התנהל כרגיל, וכשחזרתי הביתה שאלתי את בתי אם ראתה את יוסף. היא ענתה שלא, חשבתי לעצמי שהוא מסתובב ביישוב". בני משפחת מנדל, מנגד, כבר חששו, ושרי התקשרה אחר הצהריים לדרוש בשלומו של בנה. "עניתי שלא ראיתי את קובי, ושאלתי אם היא ראתה את יוסף. למרות זאת אמרתי לה לא לדאוג, הם בטח מסתובבים ביישוב גם בערב לא דאגתי.

"בדרך כלל אומרים שהייתה תחושה, אבל אצלי לא - לחלוטין לא דאגתי. רק בסביבות 21:30 אמרתי די, התקשרתי למחנך של יוסף שאמר לי שהוא לא הגיע לבית הספר היום. ניתקתי ומיד התחלתי לפעול: הלכתי לבית של מנדל, ישבנו עם שוטרים וב-2:30 לפנות בוקר חזרתי הביתה, לעדכן את בעלי. המשכנו בחיפושים עד שמצאו אותם בבוקר".

בתוך הגוף והנשמה

"זו מלחמה. הרגשתי בשנה הראשונה שאני רוצה למות. אנשים לא מבינים את הכאב הגדול וכמה קשה לסחוב את זה"

לפני כארבע שנים עברה אישרן תאונה קשה, שעד היום היא מחלימה ממנה. כך היא מחלקת את חייה למקטעים: "נולדתי ב-1955, מתתי ב-2001, ושרדתי עד לפני ארבע שנים. התאונה המחרידה שעברתי החזירה אותי מיליארד שנים אחורה, עוד פעם לאסוף את עצמי. זו מסכת ייסורים, פשוט טלטלה של הספינה".

השתיים מספרות שההתמודדות עם האבל שינתה פנים לאורך הדרך, אך הקושי לא היטשטש. שרי: "זו מלחמה. הרגשתי בשנה הראשונה שאני רוצה למות. אנשים לא מבינים את הכאב הגדול וכמה קשה לסחוב את זה. אבל הייתה הרבה תמיכה, חברים באו כל יום, אני כותבת, בעלי ואני היינו כמו גוף אחד. כל הדברים האלה עוזרים, אבל זה ממשיך. קשה לי מאוד ביום הזיכרון בגלל היחס למה שקרה לנו, אבל זה קשה כל הזמן".

"חלק מהקושי זו הבדידות", מוסיפה שרי, "אף אחד לא יודע מה קורה בתוך הגוף והנשמה. אף אחד לא מבין - רק מי שחווה את זה. המפגשים עם משפחות שכולות עוזרים מאוד. זה מקיף אותך, כל החיים, כל יום מתמודדים עם זה, משהו כל הזמן חסר. אני אישה שמחה מטבעי, אבל משהו חסר זה הולך איתך לכל מקום וכל הזמן", מסכמת רינה.

התנחלות תקוע בצפון מדבר יהודה המשתייכת למועצה אזורית גוש עציון., אפריל 2012. עומר מירון
"לעזוב זה להודות שעזרת למה שקרה לקרות". תקוע/עומר מירון

לכל אחת משתי המשפחות שלושה ילדים נוספים, אך אין בהם די כדי להקל על הגעגוע. "בתי התחתנה ויש נכדים ואתה מוביל את הילדים שלך לחופה ואתה מת מבפנים", מגלה אישרן, "אתה צריך להציג את החיוך שלך אבל בפנים הכל מר. היה לי מאוד קשה ואני מכריחה את עצמי לקום בבוקר ולשמוע מוזיקה וללכת למספרה וללכת לקוסמטיקה, אני מכריחה את עצמי לעשות את זה. זה לא קל.

שרי מספרת כי הרגישה אחרי הרצח שהיא חייבת לאפשר לעצמה להישבר, אחרת לא תוכל לשרוד. "הייתי בירושלים עם אחד הילדים ובכיתי פתאום. הרגשתי שזה לא פייר כלפיו, אז נתתי לו את השעון שלי ואמרתי לו 'אני חייבת לבכות אבל רק דקה, ואתה יכול למדוד'. מאז עשינו ככה כל הזמן. הילדים ראו שאפשר להישבר ולבכות אבל זה זמני זה לא צריך להיות כל החיים. המסר שלי למשפחות שכולות הוא לא להסתיר, כי הילדים רואים. שיש מקום לעצב אז יש גם מקום לשמחה וזה הציל אותי".

למרות הקושי, שתיהן דבקות בתקוע כביתן. "קשה לפעמים מבחינה ביטחונית אבל אני מספיק זמן בארץ כדי לראות שזה בכל מקום", אומרת שרי, ורינה מוסיפה: "לעזוב זה להודות למעשה שעזרת למה שקרה לקרות, כי גרת כאן. זה כמו לתת להם פרס על מה שהם עשו, וזה מה שמחזיק אותי פה".

"רק רציתי לברוח"

"אני רואה את הסבל של ההורים כשמשחררים את המחבלים, ומרגישה שעדיף שלא מצאו אותם"

דרכי ההנצחה מגוונות: בשנה הראשונה כתבה רינן את ספר "חסדי הלב השבור", והוקמה קרן לזכר הילדים. מדי שנה מתקיים מחנה קיץ ל-400 ילדים ממשפחות שכולות, ונערכות גם תכניות מיוחדות לנשים". הרעיון האחרון נולד דרך רינה אישרן כפי שהיא מתארת. "לי לא היה כוח לעשות כלום, אני רק רציתי לברוח לשחות. רציתי את הזמן שלי נטו. לא בית, לא ילדים, לא בעל, שיהיו בריאים. להיות מנותקת לבד עם עצמי. משפחת מנדל לקחה את זה והכינו כל מיני תכניות עבור נשים".

למרות פעולות החקירה האינטנסיביות והגדרת הרצח כאירוע טרור, כבר 16 שנה שאין התקדמות משמעותית בחקירת המקרה. שתי האמהות מוצאות בכך יתרון. "למרות הרצון לסגור מעגל, גם שרי וגם אני באותה מידה לפעמים מרגישות שטוב שלא מצאו את הרוצחים", מודה רינה.

למה?

"גם אם ימצאו ויכניסו אותם לכלא, הם ילמדו שם וישתחררו באיזו עסקה, אז מה התועלת בכך? קשה לנו שלא מיצו את הדין, אבל לפעמים עדיף ככה. אני רואה את הסבל של ההורים כשמשחררים את המחבלים, ומרגישה שעדיף שלא מצאו אותם. לא צריך להתמודד עם עוד טרגדיה".

  • עוד באותו נושא:
  • תקוע
  • צה"ל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully