זה השבוע הכי מעיק בשנה, הוא יושב כמו גוש בגרון, מכווץ את הבטן, אבל בד בבד גם השבוע היפה ביותר בה. השבוע שנותן את הפשר. את הלמה. הימים שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימים נוראיים. חורבן תקומה וגאולה בתוך הפרעת קשב דיגיטלית. המציאות מתנהלת בשגרה אבל בכל אחד ואחת מאיתנו, עמוק בפנים, במקום בו שוכנת ערפילית העצב, הרקמה רוטטת. כשאנו בוהים בתמונות הזוועה בשחור לבן או מזמזמים שירי יגון ושכול ואז מביטים בילדינו, אנחנו מבינים. לא הכל. לא עד הסוף. הדעת לא יודעת את הכאב שאין לו סוף. כי עבורנו בבוקר שאחרי יום הזיכרון השמש תזרח בשמיים והעולם יתנהל על פי חוקים שלנצח ישתעשעו באדם. אבל מי שאיבד, לעולם יישאר חסר.
כן, כן, מאמרים על יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות יהיו רצופי קלישאות. החיים הם אוסף קלישאות לכן אי אפשר בלעדיהן, גם אין סיבה. יעמדו הקלישאות על מקומן. בבואך לכתוב על השכול, זכור את מגש הכסף כי עוד לא קם הצורף האלכימאי שהחזיר מישהו מהמוות לחיים. אין רע בלי טוב ונדמה שאין צורך להבהיר נקודה זו. והטוב הוא המדינה העצמאית, הריבונות של עם שחזר להיסטוריה והרע הוא המחיר. ותמיד יש מחיר. ואנחנו כאן כדי לזכור אותו.
אם בעבר יום הזיכרון היה עבורי התאריך הקשה בשנה העברית, בשנים האחרונות משקל הכבדות והיגון עבר ליום השואה. אמנם ביום הזיכרון צפות ועולות פנים מוכרות אבל ככל שאני מתבגר אני מבין שאחרי הכל ועד כמה שזה נשמע פסיכי, בעולם אנושי, ימי זיכרון הם מועד נורמלי בחיי כל אומה, ודאי במדינה שנמצאת תחת איום מתמיד על קיומה. יום הזיכרון הוא התשלום המתבקש על חזרה להיסטוריה. יום השואה הוא לא נורמלי, הוא מציין התפרצות מופרעת על הרצף ההיסטורי, רגע שיא של חוסר אונים, אומללות ועליבות של עם נטול טריטוריה והגנה.
את חלופת יום הזיכרון בכינו השבוע. יהודי נודד, עלוב ותלוש, יהודי ללא בית, ללא מולדת, ללא מגן. ולכן, הקרבה שבין יום השואה והגבורה, יום הזיכרון ויום העצמאות נכונה, אפילו מדויקת. כי לפני הזריחה, החושך סמיך יותר. כי יש מחיר עבור שובו של עם ישראל אל בין דפי ההיסטוריה. ואין פה שאלה פוליטית. גם אלו החושבים שיש היתכנות להסדר לא יכתתו חרבם לאתים. בעת הזו לפחות, כאן בסביבה, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" לא יקרה. עבור הריבונות בארצנו שילמנו, אנו משלמים ונשלם בדם. זה אכזרי, זה מזעזע אבל אין פטנט אחר.
חז"ל בילקוט שמעוני מפרשים את הפסוק מתהילים "יענך ה' ביום צרה", כך: אב ובן שהיו מהלכים בדרך, נתייגע הבן אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? (בלשון המשנה, כמו בערבית, מדינה היא עיר). אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך".
השבוע חגג בני הלל את יום הולדתו התשיעי. לפני ארבע שנים, כשהיה בגן חובה, שאלה הגננת לפני יום העצמאות מהי עצמאות. הלל אמר שעצמאות זה לנגב לבד את הטוסיק. כשהיא סיפרה לי את זה צחקתי אבל לא יכולתי שלא להתפעל מעוצמת הדימוי. סטיבן הוקינג, אחד האנשים החכמים בעולם ומי שעוסק בחשיפה תאורטית של סודות הבריאה, לא מסוגל לבצע את הפעולה הפשוטה והעלובה הזו. פעולה שאם אדם אחר נאלץ לעשות אותה עבורך, אתה חש בושה, השפלה וחוסר אונים. וגם זו עצמאות. לא רק חגיגות, זיקוקים, חזון ומילים גבוהות אלא גם פעולות מסריחות, מטונפות. אומות משלמות מחיר על קיומן. מחיר בנפש, מחיר בחומר אבל גם מחיר מוסרי לפעמים. הבמאי סטנלי קובריק אמר פעם שאומות גדולות מתנהגות כמו גאנגסטרים ואומות קטנות כמו זונות. תרצו או לא, כל המדינות חוטאות אבל כל מדינה חוטאת בדרכה בשלה. הציפייה שהמדינה תתנהל בשלמות מוסרית ומנהיגיה יתנהלו כמלאכי שרת היא טמטום והבל רוח.
בשנה שעברה השווה סגן הרמטכ"ל תהליכים, השוואה מטופשת וחסרת שחר. השנה הפרס עובר לנשיאת בית המשפט העליון שאמרה בטקס בבית הנשיא כי "אחד מלקחי השואה הוא כי לא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב". הרמז היה עבה אבל הרפרור ההיסטורי היה בעייתי (ואני מנומס כי מדובר בנשיאת בית המשפט העליון). ואני אנמק.
השואה לא התרחשה בגלל כשלי דמוקרטיה אלא בגלל שנאת יהודים שהגיעה לשיא של 2,000 שנה. את הנאצים הכריעו בנות הברית, שבבסיסן עמדו שתי אומות דמוקרטיות (בריטניה וארה"ב) וברית המועצות, מעצמה לא דמוקרטית בעליל. בעלות הברית, בין אם דמוקרטיות ובין אם לאו, ביצעו על פי קנה המידה המוסרי הנוכחי במערב פשעי מלחמה איומים בדרך לניצחון.
כי בשעת מלחמה ואנחנו במלחמה המוסר משתנה. חיל האוויר המלכותי הבריטי פירק את גרמניה. רק בהפצצת דרזדן בשלהי המלחמה נהרגו עשרות אלפי אזרחים. מפקד חיל האוויר המלכותי הבריטי, סר ארתור 'בומבר' האריס (האריס 'המפציץ'), הלך במישרין ובמכוון על אוכלוסייה אזרחית. הצבא האדום שאיבד 12.5 מיליון חיילים נקם בגרמניה בסטנדרט של משחקי הכס על סטרואידים. למעלה משני מיליון נשים גרמניות נאנסו תחת הכיבוש הרוסי. והירושימה ונגסקי מה? עשו שם "הקש בגג"?
יומיים קודם לכן, בריאיון בגל"צ, אמרה הנשיאה נאור: "מעולם לא קינאתי בשופטי בית המשפט המיוחד שישב במשפט אייכמן שהיו צריכים לפסוק כמו שפסקו. הזמנים האלה תמו". באמת? אני דווקא מקנא בהם. אני הייתי רוצה לתלות אותו במו ידי. כי מול רשע מוחלט אסור למצמץ. מה זו ההתייפייפות הזו מול הציווי של יהודים שכתבו בדמם "יידן נקמה". אני תוהה מה השתבש בנו שהיום הדבר הנכון הוא בעצם להסתייג מעונש מוות לנאצים שרצחו את אבותינו.
הרב שך, אולי המנהיג הליטאי החשוב בדורות האחרונים אמר פעם: "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים". כביכול, אמירה הומניסטית מקסימה, כזו ששמאלנים מתים עליה אבל הדיכוטומיה הזו מרתיחה. אותו עם נרצחים אומלל עסק בזמן השואה (כמו בזמן פרעות חמלניצקי) בשאלה אם חל דין רודף על תינוק בוכה שעלול להסגיר יהודים במחבוא לצורר. ונפסק שהוא חל.
בספטמבר 1942 חל גירוש הילדים בגטו לודז'. לפני הגירוש נאם ראש היודנראט, חיים מרדכי רומקובסקי המשוקץ את נאומו המפורסם בו קרא לאנשי הגטו "תנו לי את ילדיכם". טענתו הייתה כי יש היגיון מאחורי הגירוש. הילדים, הזקנים והחולים הם אלו שתורמים במידה הפחותה ביותר, ועל כן מסירתם תציל מספר גדול יותר של יהודים. "אחים ואחיות, מסרו לי אותם! - אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם"! סיים את נאומו. הם מסרו. חלקם לא עמדו במטען האשמה והתאבדו מיד. האומללים האחרים, כמו שאנחנו יודעים, נרצחו מאוחר יותר. לא נתפס. אבל אין פה אצבע מאשימה. זה מחיר הגלות. מה שלא יכול להתקבל על הדעת זה הרעיון שהבחירה היא רק בין קדוש מעונה לקלגס. זה תירוץ לפסיביות.
ישראל היא נס של חזרה להיסטוריה של יהדות החומר. יהדות שנטעה עצמה באדמה. שיצקה את קרונות השמדתה למרכבות ברזל ואש. אין שום מוסר עליון ששווה עבורו להשיב את היהודי אל אסונו חסר הבית, אל האמורפיות טרופת דעת, אל החרדה מעתיד שברירי. אל עולם שבו היהודי הטוב הוא היהודי המושפל, היהודי החלש, היהודי העומד ערום בשלג עטוף בטלית. היהודי שנרצח.
חג עצמאות שמח.