הלם הקרב שיציל את העולם מאסון: מבחן מאה הימים של טראמפ

בחלוף כמעט מאה ימים לכהונתו וקבלת האות לחגיגות התקשורתיות בעניין, קיבלנו סיבוב "טראמפי" קלאסי. ראשית התאונן דונלד טראמפ על כך שמדובר בסטנדרט מטופש למבחני ביצוע נשיאותיים. הוא שכח כנראה שעוד באוקטובר הציג בנאום חגיגי את תכנית מאה הימים שלו. לאחר מכן האשים את התקשורת בהמצאת אבן הבוחן הזו, למרות ש"מבחן מאה הימים" נקבע לראשונה על ידי פרנקלין דלנו רוזוולט בשנות השלושים. ובסוף השלים את הסחרור בקובעו שהוא השיג יותר מכל נשיא אחר בתוך מאה ימים (הוא לא); ושלא משנה כמה הוא ישיג, "התקשורת תקטול אותו".

לפני הכול ולמרות הכול, צריך לומר משהו בשבחו של טראמפ; ואולי יותר בשבח חוסנה של השיטה האמריקנית. אם יש לטראמפ הישג עיקרי במאה הימים האלה, הוא שהנשיאות שלו "התנרמלה" משהו. מאות מיליונים ברחבי העולם כבר לא מתעוררים כל בוקר בתחושה שהם נלכדו במתיחה ביזארית במיוחד (או, עבור חלק לא מבוטל, בסיוט מבעית). נכון, הוא מדהים לעתים את מתבונניו בצעדים שהוא נוקט בהם, בשפה שבה הוא משתמש. הוא ממשיך לשבת על הטוויטר ולצייץ ללא פילטרים. היכולת הרטורית עדיין מביכה, וגורמת לג'ורג' בוש הבן להישמע לעומתו כמו צ'רצ'יל. הוא נופל להתכתשויות שואו-ביז מוזרות עם ארנולד שוורצנגר. אבל רוב הזמן הוא נשיא. כזה שהתרגלנו לראות תמונות שלו יושב בחדר הסגלגל או מטפס למסוק הנשיאותי מארין 1.

הנקודה לחיוב הזו, ה"נורמליות", נוגעת יותר למוסד הנשיאות מאשר לטראמפ עצמו. היא מגיעה קודם כל תודות לכשליו – דוגמת התפרקות הצעתו להחלפת תכנית הבריאות "אובמה-קר" בהגיעה לקונגרס, או צווי איסור הכניסה לאזרחי כמה מדינות מוסלמיות, שבוטלו בידי שופטים. ככל שטראמפ מבין את גודל ומורכבות המשרה, הוא הלום יותר; ועם הזמן מרוכך ואפילו מפויס יותר. תגובותיו עדיין אלימות וילדותיות לעתים, אבל רוב הזמן הוא נראה כמי שמרצין בכל יום שעובר. ארשת פניו כבר אינה זו של הילד השובב העומד לבצע מעשה קונדס. היא כבדה, עייפה רוב הזמן. אין מדובר בכישורי משחק, אלא בהלם קרב. והלם הקרב הזה הוא שיציל אולי את העולם מאסון.

טראמפ למד את הלקח החשוב ביותר רק אחרי שנכנס לבית הלבן. שיעור שכל נשיא לפניו הבין טרם הושבע לתפקיד. המשרה גדולה מהאיש. מה שהיא מייצגת, סל היכולות האדיר שלה, אלה משמעותיים פחות מהמארג שבו היא פועלת. על איזוניו ובלמיו. הוא בא "לרוקן את הביצה הוושינגטונית", אבל זוהי המערכת הדמוקרטית הוותיקה והמשוכללת בעולם, שיש לה חוקים משלה. ומי שרוצה לפעול בניגוד לחוק, כדאי מאוד קודם כל שיכיר אותו היטב ולא ישלוף מהשרוול. שישאל את עמיר מולנר.

למרות עוצמתו של סיפור צו ההגירה; הוא יותר סמלי (בניסיון לממש הבטחת בחירות פופוליסטית אך ריקה מתוכן אמיתי). דווקא רפורמת הבריאות היא כנראה זו שלימדה אותו את הלקח החשוב מכל. הנראטיב של טראמפ הבטיח תמיד שיטת זבנג וגמרנו. "תאמינו לי", אמר בתחילתו של כל משפט שני, שהוא יעשה כל מה שהוא רוצה, הכי טוב, הכי מהר. מאז הרפורמות האדירות שהצליח להעביר לינדון ג'ונסון בתחום, ניסו שישה נשיאים אחריו לבצע שינויים משמעותיים ונכשלו כולם. השביעי, ברק אובמה, הצליח – אבל במחיר פוליטי כבד מאוד. בתוך שנתיים איבד את הרוב בקונגרס והסנאט והבירה האמריקנית הפכה לקלחת דו-מפלגתית אלימה. טראמפ כעת למד מורכבות מהי, וגם קצת ענווה. יתרונו בכל זאת, גם בהקשר הזה, הוא במבנה האישיות הייחודי שלו כאיש עסקים וכדמות ציבורית. גם כשהוא כושל, ולא משנה מהו גודל הכישלון, יקום האיש זהוב הבלורית וימשיך הלאה, כאילו לא קרה כלום.

בחלוף מאה ימים, טראמפ הוא עדיין הנשיא הכי פחות פופולרי בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. נתוניו השתפרו מעט, מאזורי ה-35% תמיכה לכ-40%, אבל נשיא חדש גורף אשראי ציבורי שאינו נופל בדרך כלל מכ-60% תמיכה. אובמה בנקודת הזמן הזו היה בכ-70%. עד כמה זה חשוב? מעט מאוד. לשם השוואה, ג'ימי קרטר גרף תמיכה גבוהה מאוד בנקודת הזמן הזו, לפני שנשיאותו קרסה לתהומות פוליטיים מבהילים. הבעיה של טראמפ היא במדדי העומק. הוא אינו מצליח לצאת חיובי באף אחד מהם כמעט. הנתון היחיד שחיובי אצלו בסקרים ועולה על השלילי - במעט - הוא בשאלת "מנהיג חזק". אחרי שלחץ על כפתורי הטומהוק ו"אם כל הפצצות", הוא ציפה להרבה יותר.

אם יש לטראמפ נחמה מסוימת במספרים, היא בכך שמצבם של הדמוקרטים גם בקרשים. כששואלים הסוקרים את האמריקנים את שאלת "מחוברים לצרכי העם", טראמפ מקבל נתון שלילי של 58%, הרפובליקנים בכללם מקבלים 62%, והדמוקרטים – 67%. למרות עצם הוויתו של טראמפ בסיס נוח ליצירת אופוזיציה לוחמת ואפקטיבית, הדמוקרטים די בקרשים. אין להם הנהגה בולטת אחרי עידן אובמה וקלינטון. רוב הדמויות הבולטות אצלם כרגע הם כמעט-קשישים, כמו צ'אק שומר וננסי פלוסי. הם הצליחו אמנם להביך אותו מעט בתהליכי המינויים בסנאט; אבל צריך לזכור שלפחות לשנתיים הקרובות טראמפ נהנה ממרובע הכוח הנשיאותי האולטימטיבי: שליטה בבית הלבן, בקונגרס, בסנאט ובבית המשפט העליון. הדמוקרטים פחות רלוונטיים כרגע, והאופוזיציה האפקטיבית לטראמפ נמצאת במדיה וברחוב. וזה מה שמוביל אותנו גם לסעיף הבא.

למרות הצהרותיו מטעם עצמו כי הוא אינו מועמד, אלא "תנועה"; ולמרות הגעש בצד הליברלי של המפה האמריקנית, שעורר לחיים מיליוני פעילים ועשרות תנועות – מגדריות, גזעיות, רעיוניות; למרות כל אלה, הפוליטיקה האמריקנית עדיין לא משתנה מהיסוד. בבחירות אמצע הקדנציה של 2018 לא נראה מאות מועמדים עצמאיים, או מפלגות חדשות. השיטה תמשיך להכתיב את הכללים. ועם זאת, משהו בהחלט השתנה מהיסוד. תומכי טראמפ, מי שיצאו והצביעו לו, מחושלים בטינה של שאר האומה אליהם; עקשנים בעמדותיהם ובאהדתם לאיש. ומתנגדי טראמפ חווים אקסטזה פוליטית זועמת, שמזכירה את הסטודנטים של שנות השישים.

זה בזכות האיום המשמעותי על דרכי חיים וחשיבה. ההתפרקות מאידאולוגיות ישנות וההפיכה של הליברלים לשמרנים החדשים. קחו למשל את הפגנות מדעני האקלים נגד טראמפ, שראינו השבוע. האקלים הוא רק משל, וזה לא משנה אם מאמינים דווקא בנושא הזה בלהט או לא. הוא נופל לתבנית הפוליטית שהתעצבה בבחירות 2016. האם אנחנו בעד הנשגב והרחב, הגלובי והחשוב; או בעד הצר, המיידי והמקומי.

"מבחן התנועה" של טראמפ נמצא בנקודה קריטית, גם בזכות העובדה שהוא ויועצו הבכיר סטיב באנון חווים התרחקות (וככל שהם מתרחקים, רבים נושמים לרווחה). כמו שהמפלגה הרפובליקנית הייתה וסל עבור טראמפ, העצמאי והשונה והמוזר; כך טראמפ עצמו היה וסל של באנון, עם רעיונותיו המהפכניים, שיצרו תערובת משונה של לניניזם ונאציזם, בסיס שמרני-קפיטליסטי, שלתוכו מרודדים רעיונות סוציאליסטיים ואת כל אלה מעטרת קצפת מהפכנית אלימה.

ההתפרקות של הפוליטיקה המערבית מגיעה משמאל כמו שהיא מגיעה מימין. היא לובשת צורות של פופוליזם ומהפכנות משני צדי המתרס. יכולה להיות זאת מרין לה-פן ויכול להיות זה נייג'ל פרג'. יכולים אלה להיות ז'אן לוק מלאנשון, סיריזה או פודמוס, יכול להיות זאת ברקזיט; ויכל להיות זאת גם ברני סנדרס; ובגירסה מרוככת בהרבה – עמנואל מקרון. הסנטימנט החשוב ביותר של קמפיין טראמפ משותף לכל אלה: זהו אינו ימין ושמאל. זהו ממסד ולא-ממסד. זהו כעס מול אדישות. זהו בלבול גלובלי וקולוסלי אל מול מה שהביאה עמה המאה ה-21.

מיהם האמריקנים כרגע? עד כמה טראמפ שינה את התפיסה הפוליטית שלהם? כנראה שלא מעט. אבל אלה תהליכים שגדולים ממנו. שישה מתוך עשרה אמריקאים תומכים היום בלגליזציה של סמים קלים. לפני 40 שנה זה היה אחד מעשרה. רוב דומה יש לתמיכה בנישואים חד מיניים. פחות ופחות אמריקאים מגדירים עצמם "רפובליקנים" או "דמוקרטים", "שמרנים" או "ליברלים". כמויות אדירות של אנשים – שמתעניינים במה שקורה, שיש להם דעות, שהולכים להצביע – נמצאים באזורי דמדומים של תיוגים פוליטיים. זה רק יהיה מבולבל ומבלבל יותר בהמשך.

מעל כל הכאוס הזה ניצב מנצח אחד בתום מאה הימים הראשונים של טראמפ. קוראים לו ולדימיר פוטין. למרות שנדמה שחקירת קשריו עם קמפיין טראמפ תפגע בו – היא כנראה לא (בטראמפ, עדיין, אולי כן); ולמרות שנראה שהתקיפה האמריקנית בסוריה השפילה אותו או יצרה מאזן כוחות שונה באזור – היא לא. פוטין מוביל קו אסטרטגי שיש לו יותר ויותר כלים למימושו במערב. כשטראמפ תומך בלה-פן, זה ניצחון של פוטין. ששני אלה וגם מלאנשון אומרים בשלב כזה או אחר שאולי צריך לעזוב את נאט"ו, זה אומר שרוח הרפאים של ברית ורשה – והתגלמותה הקג"בית בדמותו של פוטין – ניצחה. טראמפ מפחד פחד מוות מחקירת הקשר הרוסי. זו הסיבה העיקרית להתגוללותו על התקשורת; שעשויה להיות כלי הלחץ העיקרי נגדו ביום מבחן, בו יפורסמו ממצאים מרשיעים.

עד אז, נוח לו – בעיקר בזירה העולמית, להמשיך בשני קווי הדמות העיקריים שלו. האחד הוא של איש העסקים המצליח שרוצה לחתוך מהר עסקאות – דמות שעוזרת לו בלא מעט מקומות, לדוגמה השיח הפורה שיש לו עם הגוש הסוני במזרח התיכון, שהשפה העסקית לא זרה לארמונותיו שבריאד ובמגורי הקצינים היוקרתיים שבקהיר. השני הוא השריף החדש, "המשוגע", זה שיותר מרומז שלא כדאי להתעסק איתו. שמוטב לא "לנסות אותו". תחזיקו אותי לפני שאני משתגע ומפציץ את פיונגיאנג. בינתיים זה נראה לא רע. משעשע לעתים, מפחיד לעתים אחרות. השאלה מה יקרה כשטראמפ יבין שבעולם יש עדיין כמה משוגעים אמיתיים, ולא כוכבי ריאליטי שהתעוררו יום חורפי אחד, איכשהו, בבית הלבן.

הכותב הוא עורך מגזין "ליברל"