החדרים שקפאו בזמן: פרויקט צילומים מיוחד

החפצים שלהם עוד שם, המזכרות על המדף, הפתקים על השולחן. אבל המדים המגוהצים והכתבות שעל הקיר מסגירים: בחדר הזה כבר לא גר אף אחד. מסע מצולם בין חדרי נעורים שהפכו ברגע נורא אחד למקדשי זיכרון. פרויקט מיוחד

דשה טס וראובן קסטרו

והוא איננו. והשנים חולפות, והתמונות דוהות. אבל שם, בחדר שלו, בין הבגדים, הספרים, הפתקים והמזכרות, אפשר עוד לעמוד, לעצום עיניים לרגע, ולדמיין אותו יושב על שולחן הכתיבה, שוכב על המיטה, מדבר בטלפון עם החברה, משחק במחשב. אפשר לדמיין אותו חי.

ביקרנו שש משפחות שבביתן נותרו חדרי הנופלים כמעין מקדש לזכר בניהן שנפלו. כל משפחה מתנהלת אחרת. יש הורים שלא נגעו בחפצים, אפילו לא פתחו את התיקים שקיבלו מהצבא. הכל נותר בדיוק כמו שהיה באותו יום ארור. לגעת, לשנות, זה לוותר על הדבר היחיד שנשאר ממנו. הם כבר החליטו גם שלא יעברו עוד דירה לעולם.

משפחות אחרות יצאו מהבית, אבל נשאו את המזכרות איתם אל חדרים אחרים שהפכו לפינות זיכרון. יש חדרים שמשמשים גם ילדים, נכדים, עירוב משונה של שכול לצד חדוות חיים ורצון להשתקם. אך בכל החדרים יש דבר אחד משותף. התחושה הזאת של הזמן שעצר מלכת. של חיים שנעצרו באחת, בחריקת בלמים מזוויעה, מבלי שלמישהו היה זמן להתכונן, לסכם, להיפרד. חדרי נעורים מלאי חיות ושמחה שהפכו בן רגע למשהו אחר לגמרי. וואלה! NEWS עם פרויקט צילומים מיוחד. לזכרם

טוב לדעת (מקודם)

פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב בחצי שעה - ובמחיר מדהים

לכתבה המלאה

רב שוטר תומר מרדכי. נפל באחד באפריל 2002 בירושלים

חדרו של תומר (צילום: ראובן קסטרו)
"המחשב שלו שהוא היה יושב עליו לילות שלמים נשאר מיותם, את הבגדים השארנו כמו שהם היו, מדי פעם אנחנו מוציאים ומאווררים אותם"

תומר מרדכי שירת כשוטר בשח"מ (שירות חובה במשטרה). הוא היה במהלך סיור כשהבחין ברכב חשוד בדרכו למרכז ירושלים. הוא ניגש לעברו ושלף את אקדחו, אז הפעיל מחבל ברכב מטען נפץ. הוא נפצע אנושות ומאוחר יותר מת מפצעיו. על שמנע פיגוע בלב העיר הוענק לו עיטור המופת.

בחדרו של תומר תלויות הקדשות ותעודות שהותיר אחריו כל מחזור בקורס השוטרים בו התחנך. "החדר של תומר לא נשאר כמו שהוא היה. הוספנו את כל התעודות והתמונות שלא היו כאן. במשך השנים כל קורס הוסיף הקדשה והחדר התמלא", מספרים הוריו של תומר, דובי ושולה. "החדר משקף את תומר, הנער התמים והשובב, בעל החיוך הרחב והעיניים הטובות שאהב לעשות מעשי קונדס, אך ברגע המבחן שם את עצמו בצד ועשה מעשה שגם שוטרים ותיקים ומבוגרים ממנו יכולים להתגאות בו".

"בהתחלה היינו נכנסים לחדר הרבה, בעיקר עם כל קבוצה שהגיעה אלינו הביתה, אבל בשנים האחרונות אנחנו נכנסים פחות", אומרת שולי. "הכול כאילו נדם בחדר שלו, המחשב שלו, שהוא היה יושב עליו לילות שלמים נשאר מיותם, את הבגדים השארנו כמו שהם היו, מדי פעם אנחנו מוציאים ומאווררים אותם. במרכז החדר מופיע הלוח שהציבו החברים שלו מבית הספר, עם קטעי העיתונות מיום נפילתו ותמונות שלו מחופש עם חברים. החלום שלו היה לטוס לאמריקה, כי יום ההולדת שלו הוא בארבעה ביולי, יום העצמאות האמריקני".

החדר של תומר (צילום: ראובן קסטרו)
החדר של תומר (צילום: ראובן קסטרו)
ההורים דובי ושולה (צילום: ראובן קסטרו)

רב טוראי אנדרי קגלס. נפל ב-12 בינואר 2004 במעבר ארז

חדרו של אנדרי (צילום: ראובן קסטרו)
"יש לאנדרי את הפינה שלו בבית אבל אנחנו ממשיכים לחיות כאן"

רב"ט אנדרי קגלס שירת ביחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים במעבר ארז שבצפון רצועת עזה. במהלך פעילות מבצעית במעבר פוצצה מחבלת מתאבדת מטען וגרמה למותם של אנדרי ושלושה ישראלים נוספים.

"אנדרי היה האור בבית שלנו, היינו מתייעצים אתו על הכול ורק מחכים שהוא יחזור הביתה", סיפרה אמו של אנדרי, נינה. "כשהוא התגייס לצבא הוא ביקש לעבור למקום יותר קשה, הוא רצה לעזור. חברים שלו סיפרו לנו שהוא תמיד היה מחליף אותם בשמירה בלי לבקש משהו בתמורה. גם המשמרת שבה הוא נהרג לא הייתה אמורה להיות המשמרת שלו".

בחדרו תלוי היום ציור של פניו, יחד עם נשקו ומדיו שמוצגים בארון מיוחד. "החדר של אנדרי הוא לא שטח מת, יש לו את הפינה שלו בבית אבל אנחנו ממשיכים לחיות בדירה הזאת. לא שינינו בחדר הרבה, אבל עברו 13 שנה ושיפצנו את הבית, לחדר שלו הוספנו את הארון והוצאנו את המיטה", הסביר איגור.

חדרו של אנדרי (צילום: ראובן קסטרו)
חדרו של אנדרי (צילום: ראובן קסטרו)
ההורים, נינה ואיגור (צילום: ראובן קסטרו)

סמל ראשון בניה רובל. נפל ב-19 ביולי 2014 במבצע צוק איתן

חדרו של בניה (צילום: ראובן קסטרו)
"זה חדר חי ונושם, החדר הכי חי בבית"

סמ"ר בניה רובל, לוחם בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, נכנס עם כוח לוחמים לבדוק מבנה חשוד בשכונת אבו מועמר, סמוך לרפיח. במהלך הסריקות הגיחה חוליית מחבלים מפיר מנהרה ופתחה באש לעבר הכוח. בניה נפגע ונהרג.

"לא בנינו מקדש לבניה שיקדש את המת", מסבירה אמו עדה. "הוא הקריב את חייו כדי שאנחנו נחיה ולקדש את המוות יהיה אנטיתזה לכל מה שהוא עשה. אנחנו לא נגיף את התריסים, בפנים אנחנו אבלים אבל מרימים את עצמנו".
בחדרו של בניה תלויים היום מדיו ולצדם תיקים ארוזים, שאיש לא פתח עדיין, וארגזים מלאים בכרטיסים עם תמונותיו. "אחרי מה שקרה החיילים הביאו ארבעה תיקים של בניה מכל מיני בסיסים ולא נגענו בהם, הכול סגור כמו שקיבלנו אותו. לחדר הוספנו רק כמה תמונות וכאן אנחנו גם שמים את 'כרטיסי בניה' - יוזמה של חברים שבמסגרתה כרטיסים שלו עוברים בין אנשים אחרי שעושים מעשה טוב עבור מישהו אחר. התכונה הכי חזקה בבניה הייתה הנתינה".

דלת החדר, לדברי עדה, סגורה לעתים רחוקות. "זה חדר חי ונושם, החדר הכי חי בבית. הנכד שלנו, בן שנה וחצי, ממוגנט אליו. אם בניה היה נכנס לחדר הוא היה אומר לי 'מה אימא, החדר שלי מחסן, אה?' אז אני משתדלת שהדברים יהיו כמו שהוא השאיר אותם".

חדרו של בניה (צילום: ראובן קסטרו)
חדרו של בניה (צילום: ראובן קסטרו)
ההורים זאב ועדה (צילום: ראובן קסטרו)

טוראי עופר (ליויו) רוזנצוייג. נפל ב-9 ביוני 1982, במלחמת שלום הגליל

האב ינקו בחדרו של עופר (צילום: ראובן קסטרו)
"שישה נכדים גדלו פה. בחדר הזה יש גם הנצחה וגם חדר ילדים"

עופר שירת בנח"ל המונצח כחלק מגרעין חריש והוקפץ יחד עם יחידתו ללבנון עם פרוץ המלחמה. יחידתו נערכה לפעולת טיהור במחנה הפליטים בראשדיה, כאשר פגז פגע במחלקתו.

"זה עוד מעט 35 שנה מאז שעופר נפל. מושכים כל יום, זה דבר שלא שוכחים אף פעם אבל ממשיכים הלאה", סיפר אביו, ינקו. בבית החדש שבו הוא גר היום קם מחדש החדר של עופר, עם הכומתה והארנק שלו. "בשבילי זה היה מובן מאליו שיהיה חדר הנצחה. שישה נכדים גדלו בחדר הזה ויש בו מעבר דורות מיוחד: גם הנצחה וגם חדר ילדים עם טלוויזיה ומשחקים.

לצד הנכדים מספר ינקו כי גם חבריו של עופר מגרעין הנח"ל תומכים בו מאז האסון. "החברים שלו מהגרעין הם כמו הילדים שלי, עד היום יש לנו קשר והם מתקשרים מידי פעם, מגיעים בימי זיכרון ונפגשים אתנו כמה פעמים בשנה".

חדרו של עופר (צילום: ראובן קסטרו)
חדרו של עופר (צילום: ראובן קסטרו)
חדרו של עופר (צילום: ראובן קסטרו)

סמל ראשון עוז צמח. נפל ב-12 באוגוסט 2006, במלחמת לבנון השנייה

חדרו של עוז (צילום: ראובן קסטרו)
"את החדר השארנו כמו שהוא ואין לנו כוונה לעזוב את הבית"

סמ"ר עוז צמח פיקד על צוות טנק ובמהלך קרב בינת ג'בל הבחין שהטנק שנע לפניו נפגע. עוז וצוותו הצליחו לחלץ את הטנק הפגוע אך לפני שהצליחו לצאת משדה הקרב, ספגו פגיעה ישירה מטיל נגד טנקים. עוז ושלושת חבריו לצוות נהרגו במקום.

"יש את החיים עד 12 באוגוסט 2006 ויש אחרי, אבל אנחנו מאמינים במשפט 'ובחרת בחיים'", אומר חיים צמח, אביו של עוז ומקים יד לבנים במודיעין מכבים רעות. "המרחק בין עצב תמידי והסתגרות לבין זיכרון הוא קצר ואנחנו החלטנו לא להיכנס לנישה הזאת. אבל את החדר השארנו כמו שהוא ואין לנו כוונה לעזוב את הבית הזה. בחדר השארנו את הארגזים של הציוד. הכול ארוז שם למעלה, המיטה שלו ופינת העבודה נשארו כמו שהיו. לא נגענו בחדר שלו, רק התווספו דברים שהביאו לנו אחרי נפילתו".

אך שימור החדר, מבהירה אמו של עוז אלישבע, לא בא על חשבון ארבעת אחיו. "אם אחד הילדים או הנכדים צריך את החדר הזה הוא מקבל אותו".

חדרו של עוז (צילום: ראובן קסטרו)
חדרו של עוז (צילום: ראובן קסטרו)
חיים ואלישבע, הוריו של עוז (צילום: ראובן קסטרו)

טוראי אלחי שטרית. נפל ב-21 בנובמבר 2013 סמוך לקיבוץ מלכיה שבגליל

חדרו של אלחי שטרית (צילום: ראובן קסטרו)
"החדר הפך למקום מאוד פעיל, חי ונושם"

טוראי אלחי שטרית נהרג כשרכב ההאמר הצבאי שבו נסע התהפך. כדי לשמר את זכרו, הקימו הוריו צימר שבו יכולים להתארח חיילים בודדים. "היו לו חברים מכל הסוגים, מהכי חנון בחבורה עד הכי מופרע. הוא הסתדר עם כולם. הוא היה מנהיג חיובי", סיפרה אמו מלי.

"בגלל שאלחי היה תמיד מוקף חברים, החדר שלו נשאר פעיל גם היום. לא שינינו אותו אבל גם לא השארנו את הבגדים על המיטה איך שהם היו. מהרגע שזה קרה כל החברה שלו נכנסו לחדר והאחים שלו התחילו לישון שם. אז זה הפך להיות מקום מאוד פעיל, חי ונושם, וזה דווקא מוצא חן בעינינו. זה הפך להיות חדר שהחבר'ה באים אליו".

"יש לנו בית מאוד פתוח וכל החברה שלו תמיד היו פה. הבית הזה הוא מרכז לכולם אז גם אם היינו רוצים לשמר אותו זה הפך להיות טבעי שזה חדר שנכנסים אליו ישנים בו".

חדרו של אלחי (צילום: ראובן קסטרו)
חדרו של אלחי (צילום: ראובן קסטרו)
מיכה ומלי, הוריו של אלחי (צילום: ראובן קסטרו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully