אנשי הטקסים הם אומה בתוך אומה. אנשי הטקסים בצה"ל הם צבא בתוך צבא. הם מלכים ליום אחד, הנקראים לדגל, אינסטרומנטים בשירות הוד מעלתה המדינה שהפכו לסמל בפני עצמם. דמות המופת שלהם הייתה אלוף-משנה (במיל') דוד רוקני, המפקד המיתולוגי של טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. השנה עובר השרביט ליורש, סא"ל (במיל') שמעון דרעי. הטקס, היו בטוחים, נמצא בידיים טובות.
לא מדובר באתגר קל ובטח לא כזה שנלקח בקלות ראש. תהליך ההכשרה של דרעי החל בשנה שעברה כשליווה את אל"מ רוקני בהכנות לטקס האחרון שלו. רוקני עצמו, סיפר לנו דרעי, סייע לו רבות בהכנסת הטקס של השנה. "בשבילי הוא מודל לחיקוי. עשינו בעבר המון טקסים ביחד. נפגשתי איתו כמה פעמים, ישבנו בבית שלו. הראיתי לו את הצורות שהכנתי לכבוד הנושא: 50 שנים לירושלים, הוא העיר ותיקנתי כל מה שאמר. הוא גם הגיע לכאן שלוש פעמים לצפות בחזרות. זה כבוד גדול וזכות גדולה להחליף אותו". גם הניסיון הרב שנצבר במהלך השנים, מסביר דרעי, לא מספיק כדי להיערך לפיקוד על טקס הדלקת המשואות. "פיקדתי בעבר על טקסים רבים, הנשיא קלינטון, נשיא רוסיה וביקור האפיפיור, אבל שום דבר לא דומה לזה. זה הטקס הגדול והחשוב ביותר".
הירידה לרזולציות בחזרות לטקס מדהימה, ציינתי לעצמי בעודי לוגם כוס קפה שנרכשה בכניסה להר הרצל וצופה בחזרות שהתנהלו בשמש הקופחת. שירבטתי חלק מההערות של דרעי, שעמד על הטריבונה המרכזית וניצח מגבוה על הטקס בעזרת מיקרופון בוגדני. ההערות כולן לקוחות מעולם הגיאומטריה של תרגילי הסדר הצה"ליים: "להיעצר על הקו השחור. עקב ישר ב-45 מעלות. ידיים מאוגרפות לצד הגוף. אם המנורה לא תהיה פרפקט לא נזוז מכאן".
החיילים עצמם במצב רוח טוב, להוטים להצטיין על מגרש המסדרים. חלקם, להוטים מדי. חיילת עם כומתה לא מזוהה הקרויה על שם אחת מעונות השנה, משתפת את דרעי בשאלה הרת גורל שטורדת את מנוחתה: "אבל איך החיילים יצאו אם משמר הכנסת יעמוד פה?". דרעי שמר על קור רוח: "את איתי או נגדי?". החיילת לא מהססת לרגע: "איתך. לנצח".
כמו כל מנהיג, דרעי יודע גם לטפל בגילויי דה-מורליזציה. צנחן שנהג בקלות ראש בהלכות המסדר הורחק על ידו מהרחבה. בסופו של דבר התברר שהיה מדובר בהרחקה מתודית, כמו שאומרים הלבושים בירוק. הצנחן הסורר שובץ בשורה הראשונה בקדמת הרחבה (חפשו אותו כורע בטקס בתחתית מגן הדוד).
האנקדוטות האלו לא משובצות כאן במקרה. צריך להבין שדרעי הוא לא מפקדם הישיר של החיילים אלא קצין ותיק שמגיע כדי לערוך את הטקס במסגרת שירות המילואים שלו. האווירה בחזרות היא לא אווירה משמעתית צה"לית קלאסית. בשביל שיתוף הפעולה של החיילים, דרעי צריך לזכות בחיבתם ובאמונם, גם של כאלו שמתקשים לשמור על הדגל ישר ועל הראש זקוף. המשימה דורשת כישורים פסיכולוגיים לא מבוטלים וניכר שדרעי עומד בה בהצלחה רבה.
אז חיבה לסדר ולקווים ישרים יש. את יכולת הפיקוד והשליטה בכוח מביא דרעי מתפקידיו הקודמים, בהם ראש ענף משמעת במשטרה הצבאית. רק דבר אחד נוסף דרוש למפקד הטקס: קריאייטיב. ובכן, מתברר שלדרעי יש גם את היכולת הזו. את החיבה לצורות ומבנים הוא מביא מהחיים האזרחיים בהם הוא עוסק באומנות, בצורפות ובפיסול במסגרת ארגון נכי צה"ל. "אני מאוד אוהב את זה, את כל הצורות החדשות תכננתי בעצמי", הוא מספר בגאווה, בידו הימנית מחזיק דפים ועליו משורטטים כל המבנים שבטקס.
החום גובר. דיוויזיה של חיילות מדובר צה"ל מלווה את הטקס ואת השיחה עם דרעי. אחת מהן, הציעה בנחמדות שאגש לשתות מים. בחרתי בקפה שחור אותו מזגתי בפינת קפה צה"לית ומכוערת להפליא שהסתתרה מאחורי הטריבונות. בתוך אוהל האב"כ הנייד הוצבו שולחנות עץ מתקלפים ותרמוקן ירקרק. הגעגועים לבא"ח קציעות מעולם לא היו חלשים יותר.
הניגוד בין הפינה הירוקה לבין רחבת הטקס גם מלמד משהו על הרעיון הגנוז בטקס. למעשה, אפשר לראות במעמד כולו מעין אילוף של החיה הצה"לית האפורה והצגתה לעיני הציבור כיישות מרשימה, אסתטית וייצוגית, מעין זכר למצעדים הצבאיים שעברו בעבר הישראלית הרחוק ברחובות ערי ישראל. חלק מהחיילים שנוטלים חלק במופע הדגלנות הם חיילים מבצעיים מצטיינים שנבחרו במיוחד לאירוע. בטקס הם יפשטו את מדי הב' המאובקים ויעלו על מדי א'. הדרך להפיכתם ליפי בלורית ותואר הייתה ארוכה: המלצת מפקד, ריאיונות, המלצות נוספות וחוות דעות היו דרושים כדי שיגיעו למעמד הנכסף. "על המסך זה שש דקות וחצי, ההכנה לוקחת חודשים", אומר דרעי.
בינתיים, הזמן קצר והמלאכה מרובה, וכתבים נוספים מלבדי ממתינים לשיחה עם הפנים החדשות של הטקס. "היו לנו רק 16 ימי אימונים, משמר הכנסת הצטרף אחרי פסח ובינתיים אני הפכתי לחום מהשמש כאן", מוסיף דרעי בחיוכו הכובש.
ואכן, ביחס לתוצר הסופי שצריך לעמוד בסטנדרטים של שלמות ויזואלית קיצונית, ימי האימונים בפועל מעטים יחסית וחג הפסח גזל זמן יקר. כנהוג בישראל, גם הסאונד עושה בעיות. המיקרופון לא עובד טוב, המתופף לא שומע את ההנחיות ומצחו של דרעי חרוש קמטים. בפועל, למעט תקריות "קרן פלסיות", רק החיילים המשתתפים ודרעי עצמו ידעו אם משהו השתבש, בטח כשזה ברמת כיוון ההתנופפות של הדגל.
אבל המארגנים לא נוטלים סיכונים. הלחץ עליהם גדול ולפעמים הוא נותן את אותותיו. כשחייל מעופף אחד מעורר את חמתו של דרעי הוא מפטיר לעברו משהו שנשמע לאזניי האשכנזיות נשמע כמו "דח מוחרק". גוגל מפנה אותי ל"מילון הקללות העיראקי השלם", שלימד אותי כי מדובר בכלל בקללה שמאוייתת "דח מחק", שפירושה נודניק. חיילת נוספת ששכחה לשים כומתה ננזפת אף היא: "שמנו אותה בפרונט של הפרונט והיא עומדת לי כמו לא יודע מה".
חיילת שלישית, חרישית ומומחית בהסוואה, אולי ממודיעין שדה, מצליחה לצאת מהשורה ולהגיע עד לתיק שלה, שם מסתתר לו משקה אנרגיה "בלו". למזלה, היא הצליחה ללגום ולחזור לשורה שלה מבלי שהתגלתה. ההצגה חייבת להימשך. "כשכל אחד ידע לאן הוא יוצא, נצא להפסקה", מבטיח דרעי. כשבסופו של דבר מצליחים החיילים לצייר את המנורה, הוא גם מזכה אותם בקריאת העידוד הקבועה שלו: "אבראבו!".
השנה ימלאו חמישים שנים למלחמת ששת הימים הניצחון הצבאי הגדול ביותר של ישראל. בצדי הדרך מוטלים ודאי דיונים מתלהטים על השלכותיה של אותה מלחמה, על גורל יהודה ושומרון/הגדה המערבית ועל משבר הזהות המתרגש ובא עלינו מאז ועד עולם. אולם כאן, ברחבת הטקסים, אין מקום לפולמוסים. כאן מנסים המארגנים לצאת מזירת האגרוף של הרשתות החברתיות וטורי הדעה, ולהיכנס לממלכה המקודשת של הר הרצל. שפסגתו, כך הם מקווים, תמשיך להתרומם מעל למחלוקות וליריבויות. לפיד לאומי שמתלקח פעם בשנה מעל לקברי חללי מערכות ישראל, שלהבתו מרצדת על מסכי בית ישראל.
"זה האירוע המרכזי. אנשים צופים בטלוויזיה ומרותקים לטקס הזה. אנשים התקשרו אלי ואמרו לי שהם לא יוצאים מהבית עד שנגמר הטקס", אומר דרעי, מודע לכובד המשקל המונח על כתפיו. "אני מאוד מתרגש", הוא מסכם. "זוהי באמת זכות גדולה וכבוד גדול". מה לגבי העתיד? אני שואל, האם עידן מלכותו יהיה ארוך כמו של קודמו? "כל עוד אני כשיר וכל עוד יקראו לי, אני אתייצב לתפקיד", הוא מבטיח.