אסתר רולר (צודינובסקי) הייתה בת 15 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא ובני משפחתה נאלצו לעזוב את דז'יאלושיצה, העיירה שבה גדלה, ולמצוא מחבוא אצל איכר פולני שניצל אותם והסכים להסתיר אותם תמורת כסף. למרות ששילמו לו, הוא בגד בהם והסגיר אותם לידי המשטרה המקומית. מכל בני משפחתה, רק היא הצליחה להימלט. אז, ביוני 1943, החל מסע ההישרדות המופלא שלה, שאת רובו עברה לבדה בשדות, בקור ובחום, מתקיימת משרידי מזון שהשליכו לעברה איכרים פולנים ונשענת בעיקר על תושייתה.
בוקר אחד, לפני 25 שנים, היא התיישבה במרפסת ביתה והחלה לכתוב. במשך שלושה ימים העלתה על הכתב את מה שעבר עליה באותן שנים קשות, ואת קורותיה מאז, המתפרסמות היום לראשונה. סיפורים רבים של ניצולי שואה עוסקים בסבל שעברו במקומות שאליהם הועברו על ידי הגרמנים: גטאות, מחנות ריכוז ועבודה, צעדות מוות ומחנות השמדה. סיפורה של אסתר מתרחש דווקא במרחב הכפרי שבו גדלה, אבל מחוץ לכל מסגרת חברתית.
אסתר, או "אתקה היהודייה" כפי שכונתה על ידי הפולנים שידעו כי היא מתחבאת לצדם, לימדה את עצמה לשרוד "לבד בין שמים לארץ", כלשונה. "זאת הייתה מלחמה של יום-יום. ללמוד ללכת על חבל דק בין איכרים טובים ועוינים, בין מאמינים וכופרים, בין בחורים צעירים וזקנים מטומטמים שכל אחד היה יורד לשדות לבקר את היהודייה למטרתו הוא", כתבה אסתר. "ואני, שרק אתמול הייתי הילדה של ההורים, הפכתי למין יצור שאלוהים משגיח עליו ונותן לו לחיות".
היעד הבא: בית הקברות
אסתר הופרדה ממשפחתה ביוני 1943. בסיפור שכתבה היא חוזרת שוב ושוב לתאריך הזה. באותה העת היא ובני משפחתה, זוג הורים וארבעה אחים נוספים, הסתתרו אצל איכר תאב בצע ששיכן בעליית הגג שלו משפחה יהודית נוספת. היא זוכרת את אביה מביט מחלון הבית על השוטרים הפולנים המקיפים אותו, ונאנח: "אוי, ילדתי". הפולנים סילקו את בני המשפחה מעליית הגג, ואסתר, אז הייתה כבר בת 19, החליטה: "אני את דם אבי לא אראה". היא נכנסה לשוקת שהייתה ברפת בחצר והסתתרה בה. "לא הסתתרתי כדי לחיות, רציתי למות במקום לראות איך יורים ביקיריי", כתבה כמעט 50 שנים לאחר מכן. הזמן חלף, היא שמעה את אחד השוטרים הפולנים צועק: "עוד אחד, עוד אחד", ולאחר מכן, השתררה דממה. אסתר נותרה לבדה. הקרב על הישרדותה החל.
אסתר של אז לא ידעה שבאותה שנה כבר החל גלגל המלחמה להסתובב לרעת הנאצים. אחרי ארבע שנות מלחמה היא כבר הייתה למודת סבל וייסורים, אבל גם בעלת ניסיון. "שבועיים אחרי פרוץ המלחמה כבר היו הגרמנים אצלנו והחיים התחילו להיות גיהינום עלי אדמות. לא ארחיב על כך כי זו לא מטרת כתיבתי. בפחד, בהשפלות, בהריגות של יהודים על לא עוול בכפם, בעוני ללא אפשרות ללמוד יותר. היינו מכונסים בתוך ביתנו כי כל העיירה הפכה ל'גטו' בלי אפשרות לזוז ממנה. כל עזיבה טמנה בחובה ירי והריגה", כתבה.
במצב זה, הצעירים הפכו לספקי המזון. "הרעב והמצוקה גברו, והרבה צעירים, ובתוכם גם אני, היינו יוצאים לפנות שחר את העיירה, פונים לכפרים הסמוכים ומנהלים מסחר. מוכרים כל מיני דברים שאספנו בבית ומביאים קצת אוכל למשפחה. היינו חוזרים תמיד בלילה בדרך לא דרך כדי לא להיתפס על ידי הגרמנים או שוטרים פולנים שהיו העוזרים הנאמנים שלהם. במקרה שתפסו ילדים עם קצת אוכל בשק על גבם היו מחרימים את האוכל ומרביצים מכות רצח לילד".
בני משפחת צודינובסקי נותרו בדז'יאלושיצה שבה חיו, ושהפכה לנקודת מקלט בעבור אלפי פליטים יהודים עד לקיץ 1942. ערב ראש השנה היהודי, הגיעו הגרמנים לעיירה הפולנית והחלו לגרש את היהודים מבתיהם. משפחתה של אסתר עזבה את העיירה מבעוד מועד ועברה לשדות, שיהפכו בהמשך לביתה החדש. בשל תנאי המחייה הקשים, הם נאלצו בסופו של דבר לחזור לעיירה.
"הימים היו ימי קיץ, בשמש יוקדת ללא שום ציוד מגן. החזקנו מעמד ארבעה שבועות ואז עברה שמועה שאפשר לחזור הביתה. ידענו שזו מלכודת אך חזרנו ולו רק כדי לנוח מהטלאות והקשיים שהיו לנו בשדות. כשחזרנו, מצאנו את ביתנו ריק. הפולנים הוציאו את תוכנו, כמו גם מכל הבתים של היהודים שעזבו או נשלחו עם הגירוש הראשון להשמדה", כתבה אסתר.
החיים בעיירה היו מסוכנים. הגרמנים נערכו לשילוח השני למחנות ההשמדה ומשפחתה של אסתר נאלצה לברוח שוב. הם הסתתרו בתחילה אצל פולנייה שהסכימה להסתיר אותם תמורת תשלום כספי, אולם בסופו של דבר גירשה אותם משום שפחדה מהשלטונות. משם, עברו בני המשפחה למשכנם הבא: בית הקברות.
"חיינו כמו חרקים מתחת לאדמה"
"זה היה כבר חורף 1943-1942. באין ברירה חפרנו בור בבית קברות ישן של אחד הכפרים שלא היה בשימוש יותר. חיינו שם בלי אוכל, בלי מים. כמו חרקים מתחת לאדמה. ניזונו ממה שמצאנו בשדות: סלק קפוא, תפוחי אדמה קפואים. או שהיינו מתגנבים לדירים ולוקחים את האוכל של החזירים שהיה לרוב מבושל וחם", כתבה.
"הבור היה כה צפוף שאף אחד לא היה יכול לשכב בו. כולנו ישבנו בברכיים מקווצות. רק בלילות היו כמה מביננו יוצאים לאוויר הצח ולאסוף אוכל והיתר היו קצת נשכבים. הבור היא מלא כינים וחרקים ולמרות הכול לא עזבנו אותו כי לצאת גלוי החוצה זה מוות בטוח". אולם גם המחסה המקאברי של בני משפחתה של אסתר התגלה בסופו של דבר על ידי המקומיים, והמשפחה נדדה שוב לביתו של האיכר שהסתיר אותם - ואז בגד בהם.
"נעזור לך לעבור את הקיץ, תישארי בחיים"
אסתר בת ה-19, זו ששכבה בשוקת וסירבה לראות את בני משפחתה מתים, נותרה בשוקת עד שבמקום השתרר שקט. השוטרים עזבו את הבית. מיואשת, היא החלה לצעוד לכיוון העיירה כדי להסגיר את עצמה לידי הגרמנים. אלא שבדרך פגשה באיכרים פולנים, כאלו שזכרו את אביה, חיים, כאיש ישר ונעים הליכות. האיכרים סירבו לאפשר לה להסגיר את עצמה.
"הם אמרו לי: 'את כולם הרגו ואת הבת של חיים, נשארת בחיים. זאת אצבע אלוהים. תחזרי לשדות, עכשיו קיץ. אנחנו נעזור לך לעבור אותו ועד החורף המלחמה תיגמר ואת, הזכר של חיים, תישארי בחיים'. חזרתי איתם והתחלתי את מלחמת הקיום הפרטית שלי, שנמשכה עד לינואר 1945".
מסע ההישרדות של אסתר התנהל ברובו בשדות המקיפים את העיירה שבה גדלה ואת הכפר הסמוך. "הקיץ הראשון לבד עבר בלי קשיים רבים. הייתי מסתובבת בשדות וניזונה מכל הבא ליד. לפעמים האיכרים היו מאבדים לידי חתיכת לחם או איזה אוכל ביתי, תמיד בסתר, ששכן לא יראה שהם עוזרים ליהודייה. בלילות הייתי מתגנבת לאיזה שהוא גורן, ישנה, ואף פעם לא חוזרת למחרת לאותו מקום, פן מישהו ראה אותי וילך בעקבותיי".
בסיפורה של אסתר ניתן למצוא מעין "תפריט" של הדברים שאכלה כדי לחיות: פול יבש, שיבולים שדשה כדי לאכול את החיטה, שלג מומס ומנת הדגל - המזון שהוגש לחזירים. מדי פעם היא הייתה מתגנבת לכפר ולוקחת את האוכל שהוגש לחזירים בדיר. "זה מורכב מתפוחי אדמה מבושלים, סובין, שאריות אוכל ושומן מרחיצת כלים (שם לא רחצו כלים בסבון ורק במים חמים, והמים האלה ניתנו לחזירים בתוך האוכל). אם הצלחתי להתגנב לדיר בזמן ולקחת מנה מהחזירים זו הייתה סעודה מלכותית".
האיכרים בכפר ידעו על מיקומה של "אתקה היהודייה", ומלבד אלו שנהגו "לאבד" מזון כשהלכו לשדות, אחרים ציידו אותה במזון לאחר שגילו אותה מסתתר בגורן שלהם, בימות החורף הקרים. בתושייה רבה, כשהיא נסמכת עיקר על עצמה וגם על סיוע מזדמן מאיכרים שנטו לה חסד, הצליחה אסתר לצלוח את החורף הפולני הקשה בשנת 1944. אך הבדידות נתנה בה את אותותיה. לעתים חלפו שבועות לפני שהוציאה קול מפיה, כשהיא מסתתרת מפני הגרמנים ועוזריהם. "לפעמים הייתי בוחנת את עצמי ומוציאה קול ארוך", כתבה.
האביב הביא עמו שיפור מסוים במצבה של אסתר. "הייתי מחכה שהאיכרים ישתלו באדמה שעועית ופול. הייתי מחכה שלושה ימים וכשזה התרכך בתוך האדמה הייתי מוציאה אותם ואוכלת. כשהבשילו הדובדבנים זה היה גן עדן. החמצוץ, תותי בר, נהר עבר בין השדות ושם הייתי מתרחצת ומכבסת את סמרטוטיי. בלי סבון, אבל זה נתן לי הרגשה של ניקיון".
אחד התיאורים המפתיעים ביותר של אסתר, נוגע לקשר שנוצר בינה לבין בנותיהן של חלק מהאיכרות שידעו את סודה. "כשהיה שקט בסביבה והגרמנים לא הסתובבו בכפר, היו האיכרות שולחות את בנותיהן הצעירות אליי לשדה, שאספר הן את חלומותיי הבדויים על האם מריה ובנה ישו. הקטנות יותר באו אליי ואני הייתי פולה את הכינים מראשיהן וקולעת להן זרים, שזה היה האות שאין יותר כינים. אך ברגע שגרמנים היו מתקרבים לכפר היו צועקים: 'אתקה היהודייה תברחי, הגרמנים באים'".
התיאור הכמעט אידילי של אסתר השתנה בקיץ 1944. המלחמה עמדה בפני סיום, אולם דווקא משום כך, מצבה של אסתר הורע. "בפולין קמו כל מיני מחתרות נגד הגרמנים וביניהן ארגון ששמו 'ארמיה קריובה' ('צבא המולדת' שכונה בקיצור AK). הם רצו פולין נקייה מגרמנים, אך גם נקייה מיהודים. אינני יודעת איך נודע להם על קיומי אך הם הגיעו לסביבה והתחילו לחפש אותי. קל היה לזהות אותם. הם היו לובשים בגדים אלגנטיים, דבר לא מקובל בשדות. ואני עם עיני ינשוף בלילה הייתי צדה אותם מרחוק ובורחת למקום אחר. אינני זוכרת כמה זמן זה נמשך אך כפי הנראה אני באמת הייתי נידונה לחיים".
בנקודה זו, התרחשה תפנית במצבה. איכר שהכיר את אביה לקח אותה אליו ושלח אותה לכפר רחוק לאחותו, שם שימשה אסתר תופרת. את הבד היא השיגה ממצנחים של חיילים שנחתו ביער הסמוך. הייתה זו הפעם הראשונה זה זמן רב שלאסתר הייתה קורת גג מעל לראשה, הפעם הראשונה שהיא אכלה אוכל בצורה מסודרת. אולם גם מצב זה לא נמשך זמן רב. כשהבעל גילה שהנערה השוכנת בביתו הינה יהודייה הוא ציווה לגרש אותה.
"חזרתי לשדות שלי", תיארה אסתר. "האיכרים ראו אותי שוב והם לא האמינו שאני חיה. הם היו בטוחים שה-AK הרגו אותי. אך אני חיה, נושמת ונלחמת עם המוות. אני לבד נגד הגרמנים וה-AK, נגד פורעים צעירים עם תאוות בצע בעיניים. אך ללכת להימסר ולעמוד מול גרמני יורה לא היה לי כוח".
אחרי שהרוסים שחררו את האזור שבו חיה אסתר, היא חזרה לעיירה שבה נולדה ושם פגשה בניצולים יהודים אחרים. את שפתם, יידיש, כבר לא זכרה. בהמשך פגשה בשני דודיה, שהתחבאו אף הם בזמן המלחמה באזור.
"חשבתי לספר לילדיי את סיפור חיי אך לא היה לי הכוח"
אסתר הגיעה לישראל ב-1946 באניית מעפילים. היא נעצרה על ידי הבריטים ונכלאה לזמן קצר במחנה המעצר בעתלית. לאסתר נולדו שני ילדים שנקראו על שם אביה ואמו של בעלה המנוח, גם הוא היה ניצול שואה. יש לה נכדים ונינים. היא מבקרת ב"מרכז יום כרמל" של עמותת שילה, העמותה לפיתוח שירותים לאזרח הוותיק. היא מקפידה להגיע לשם, מקפידה לעשות פעילות גופנית ושומרת על רוח אופטימית.
"כל חיי חשבתי לספר לילדיי את סיפור חיי אך לא יכולתי ולא היה לי הכוח", כתבה. "בזמן האחרון רודפות אותי כל מיני מחשבות ופחדים פן לא ידעו לעולם, לכן עזרתי אומץ וכתבתי. אין אלה כל ייסוריי אך איש מבין ניצולי השואה לא מסוגל לספר את הכול".