פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תחת זהות בדויה, מסע הזוועות של אלי הסתיים בשיחה בלתי נשכחת ביידיש

      גרגורי (אלי) אורישקא, מניצולי השואה המבוגרים בישראל, יחגוג בחודש הבא 105. משפחתו נרצחה, הוא נפל בשבי הגרמנים, ניצל בזכות הוצאה להורג, מצא אהבה בזמן מנוסתו, התחזה לשכנו המת עשרות שנים – עד שהצליח לעלות ארצה. "ניצחתי, אני מאושר"

      גרגורי אורישקא, ניצול שואה מכרמיאל אפריל 2017 (אדריאן הרבשטיין)
      שינה את זהותו. אורישקא (צילום: אדריאן הרבשטיין)

      משפחתו נרצחה בשואה, הוא נפל בשבי הגרמנים ונחשף למעשי זוועה ולבסוף הצליח להציל את חייו בזכות זהות בדויה. גרגורי אורישקא מכרמיאל, שיחגוג יום הולדת 105 בחודש הבא, שרף את מסמכיו היהודיים ושינה את זהותו לזו של שכנו בזמן מלחמת העולם השנייה – ומצא בית חם בישראל רק אחרי שיחה בלתי-נשכחת ביידיש.

      "השתדלתי לא לחשוב על כל מה שעברתי כדי לשמור על השפיות ועל האופטימיות, אבל לאחרונה התחלתי לחלום על זה בלילות וזה ממש לא קל", מספר אורישקא, אחד מניצולי השואה המבוגרים בישראל, לוואלה! NEWS. "ובכל זאת, אני מאושר. ניצחתי. אני יהודי ששרד את השואה, נולדו לי ארבעה ילדים שחיים בישראל, בארצות הברית, ברוסיה ובאוקראינה. יש לי נכדים ונינים. אני חי במדינת היהודים ואוהב מאוד את ישראל, אני אופטימי ומאושר. תודה לאל, הזיכרון עוד איתי. אני זוכר את כל מספרי הטלפון של כל הילדים שלי בכל המדינות. מספיק לי להסתכל על מספר ואני זוכר אותו. אני גם אוהב לבשל, לימדתי את כולם איך מבשלים בורשט וגפילטע פיש".

      אורישקא, או בשמו היהודי אלי גוטקין, נושא עמו זיכרונות כואבים. ועדיין, כשהוא מסתכל אחורה, הוא מתעקש לשמור על אופטימיות. "אני זוכר את אבא שלי מניח תפילין והולך עם ציצית. אני זוכר את סדר פסח שהוא ערך על פי ההלכה. היה לנו בית גדול וחיים טובים באוקראינה".

      גרגורי אורישקא, ניצול שואה מכרמיאל אפריל 2017 (אדריאן הרבשטיין)
      "השתדלתי לא לחשוב על כל מה שעברתי". אורישקא

      הוא נולד למשפחה ברוכת ילדים – שמונה אחים ואחיות. השפה בפיהם הייתה יידיש. "כשהגרמנים פלשו לברית המועצות, גויסתי לצבא האדום. אחי הבכור נהרג ביום הראשון שלו בחזית. אח נוסף לחם עד הניצחון. כשהתחילו לפנות את האזרחים לאזורים המרוחקים בברית המועצות, הוריי החליטו להישאר. הם לא רצו להפוך לפליטים ואמרו שהם לא מאמינים שהגרמנים יהיו אכזריים עד כדי כך וירצחו את היהודים, אז הם נשארו עם אחותי ושלושת ילדיה".

      מעשי הזוועה לא איחרו לבוא. באותם ימים התגוררה משפחתו בקרבת העיר ניקולייב באוקראינה. כשהנאצים הגיעו, הם עצרו את האב – וירו בו. "אימא שלי הלכה לחפש אותו. כשהבינו שהיא יהודייה, הם ירו גם בה, ואז הגיעו לביתנו ורצחו את אחותי ושני ילדיה. הילד ששרד, בסך הכול בן שבע, הסתתר, וכשראה שכולם מתים ניגש בעצמו לגרמנים ואמר להם: 'רצחתם את כולם, אני רוצה שתירו גם בי'". כל בני משפחתו קבורים בקבר אחים יחד עם עוד 13 אלף יהודים.

      "לעסתי חגורה מעור כדי לשרוד"

      שירותו הצבאי של לא נמשך זמן רב. "היינו צעירים ולא ידענו באמת להילחם. בספטמבר 1941 הגרמנים לחצו עלינו מכל הכיוונים, ומפקד הגדוד שלנו פשוט ברח. נשארנו לבד ונלקחתי בשבי", הוא אומר. כאן מתחיל מסע הישרדות רווי תיאורי בלהות, שבמהלכו ניצל עשרות פעמים ממוות.

      מהר מאוד הבין אורישקא כי עליו להסתיר את זהותו ולשרוד מכל מה שנופל לידיו. "החיילים לא ידעו את שם משפחתי, וגם לא נראיתי יהודי, אז הסתרתי את יהדותי וגם כמובן את השם העברי שלי - אלי. "במשך 15 ימים הובילו אותנו ללא אוכל ומים. בדרך מצאנו קצת קמח ואכלנו אותו. הייתה לי חגורת עור שלעסתי אותה כדי לא לחוש רעב. בדרך, הכפריים הצליחו להגניב לנו תפוחי אדמה".

      גרגורי אורישקא, ניצול שואה מכרמיאל אפריל 2017 (אדריאן הרבשטיין)
      אורישקא ומשפחתו (צילום: אדריאן הרבשטיין)

      בזמן השבי הוא הובל למחסן ישן שם שהה עם עוד 6,000 שבויים וראה את המוות מקרוב. "היינו שם במשך חודש - ללא אוכל וכמעט בלי מים. מאות מתו בכל יום. היו כאלה שהיו מנסים אפילו לאכול מהגופות של המתים ואז מתו בעצמם. זה היה נורא". באורח נס, הוא ניצל דווקא בזכות ההחלטה של הגרמנים להוציא להורג חלק מן השבויים. "אמרו לנו לעמוד לצאת החוצה בערב ולעמוד בשורות, והתחילו לירות. לפני שהכדור הגיע אלי, פשוט נפלתי על הרצפה והעמדתי פני מת".

      אורישקא ניצל ממוות, אבל הסכנה המשיכה לרחף מעל ראשו. הוא נתפס והובל בתוך רכבת ביחד עם עוד 2,000 חיילים במסע שנמשך חמישה ימים. "היינו בלי אוכל ומים. בהתחלה היינו דחוסים, אבל הרבה אנשים מתו בדרך אז זרקו אותם מהקרון כדי שהם יוכלו לעמוד בצפיפות שהייתה ברכבת. באמצע נובמבר הגענו לעיירה קטנה. לא ישנתי כל הלילה, חשבתי איך לברוח משם. עד היום אני לא מבין מה קרה, אבל זה פשוט היה נס.

      "בבוקר קמתי עם החלטה ואספתי 50 חיילים יחד איתי. הם שאלו אותי לאן מובילים אותנו, ואני אמרתי שאני מחפש את מפקד מחנה השבויים. כשמצאנו אותו, אמרנו לו שאנחנו רוצים לעבוד. הוא אמר שבדיוק קיבל מכתב שצריכים 50 אנשים לעבודות החקלאות, זה היה ממש חלום - הוציאו אותנו ממחנה העבודה". החבורה החלה לעבוד בעבודות שדה. "אפילו אמרו שיתנו לנו אוכל חם ולחם, חילקו אותנו בין עשר עגלות ולקחו אותנו לעבודות חקלאיות בקולחוז".

      גרגורי אורישקא, ניצול שואה מכרמיאל אפריל 2017 (אדריאן הרבשטיין)
      "זה היה פשוט נס". אורישקא (צילום: אדריאן הרבשטיין)

      ירח הדבש החקלאי נמשך שלושה שבועות. אורישקא ו-50 החיילים עבדו והרגישו ברי מזל, עד שהגרמנים דרשו את השבויים בחזרה. "הייתי עובד טוב. גם האחיינית של ראש הכפר הייתה כבר מאוהבת בי, אז זכיתי ליחס טוב. הוא הבטיח שכעבור שבועיים, 12 שבויים יחזרו לקולחוז, אבל שהגעתי למחנה הדברים השתנו. הייתה שם מקלחת גדולה ואחריה עמד רופא שהיה יושב ומצלם את כולם, וכך הם ידעו מי יהודי ומי לא. הם הבינו שאני יהודי והכניסו אותי לרשימה של הוצאה להורג".

      אלא שאז קרה עוד נס: במחנה היה בית חולים אליו הנאצים לא נכנסו מחשש שידבקו במחלות. הוא ישן והתאושש שם עד חלוף הסכנה. "כעבור שבועיים הגרמנים החליטו להעביר את כל השבויים ברכבת למחנה הריכוז מאוטהאוזן. ידעתי שאת המחנה הזה לא שורדים והבנתי שאני חייב לברוח מהרכבת. היא נסעה לאט, היו אתנו כלים אז הצלחנו לפתוח את החלון ולהוריד מישהו עם החגורה. הוא פתח את הדלת בקרון, היו 54 איש, אחד מהם התחיל לצעוק שזה לא נכון ולא רוצחים את כולם. תפסנו אותו ושמנו לו סמרטוט בפה, וכולם ברחו. אני וחבר שלי זרקנו אחד-אחד אנשים מהרכבת, ובסוף קפצנו שנינו.

      "התחלתי ללכת לכיוון דרום עד שהגעתי לפולין. פולני רכוב על סוס שהבחנו בו אמר שהוא יסגיר אותנו – הפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים – והתחלנו לברוח. הסתתרנו בשדות. אחרי שעברנו דרך הנהר, הגיעה בחורה גרמניה עם כלב שהתחיל לחפש אותנו, אבל לא מצא אותנו. רצינו לחזור לאוקראינה, אפילו חשבתי לחזור לקולחוז, איפה שעבדנו. בוקר אחד מישהו בכפר אמר לנו שאנחנו קרובים לגבול, ושיש פסק זמן שבמהלכו אפשר לעבור דרך הנהר".

      גרגורי אורישקא, ניצול שואה מכרמיאל אפריל 2017 (אדריאן הרבשטיין)
      "הסתתרנו בשדות". אורישקא (צילום: אדריאן הרבשטיין)

      אורישקא וחברו המשיכו במנוסתם, חצו את הנהר וחזרו לכפר שבו עבדו – שם מצא אהבה לעת מצוא. "הבחורה שהייתה מאוהבת בי, מריה, עזרה לנו במשך שישה חודשים שהיינו אצלה. התחילו דיבורים על כך שזה לא בסדר שאנחנו חיים יחד ושאני צריך להתחתן איתה. ביקשתי את ידה מאביה, והוא הסכים. התחתנו באותו היום. יום אחד הגיעו הגרמנים ואמרו שמישהי הלשינה שיש קומוניסט בכפר. השבתי לגרמני, שאם כתבו כך זה כנראה נכון – והתחלתי לחפש איתו. היה לי מסמך שהוכיח שאני עובד אז הוא האמין לי, אבל הבנתי שזה כבר מסוכן להישאר כי היו חוזרים אליי".

      הוא נשאר במשך שנתיים בכפר ושרד, בין היתר בזכות אביה של אשתו, שקנה לו תעודת זהות מזויפת. כל מסמכיו היהודיים נשרפו, והוא נאלץ לאמץ את זהותו של שכנו. "בהתחלה נתנו לי תעודת זהות זמנית, ואז שלחתי בקשה ונתנו לי תעודת זהות אמתית עם פרטיו של השכן שלי, שלא היה בן החיים". הוא נשאר שם עד סוף המלחמה ונולדו להם שני ילדים. "עם אשתי הראשונה הייתי תשע שנים ותמיד אמרו לי בכפר: 'אנחנו חושבים שאתה יהודי'. אחרי תשע שנים עזבתי את הבית לעיר קריבוי רוג – שם פגשתי את אהבתי הראשונה מלפני המלחמה. חיינו ביחד 30 שנה".

      בסוף שנות ה-90 החליט אורישקא לעלות ארצה, אבל כמו סיפור חייו המפותל – גם כאן נתקל במהמורות. "הגעתי לקונסול לקבל את ויזת העלייה, הוא שאל אותי למה אני רוצה לעלות ועניתי לו שאני רוצה סוף סוף להגיע הביתה. המשפחה שלי הייתה מסורתית: תמיד ציינו את פסח ואת כל החגים ויידיש זאת שפת האם שלי". מאחר ששינה את זהותו באוקראינה והתחזה לאדם אחר, בקשתו עמדה בפני קשיים. "לא היו לי מסמכים שמעידים שאני יהודי. ישבתי מול הקונסול, ביקשתי מכל המשפחה לצאת החוצה והתחלתי לספר לו את סיפור חיי ביידיש. הקונסול ההמום אמר שאני יודע יידיש יותר טוב ממנו ושאי אפשר להמציא את הפנטזיה הזו. כך קיבלתי אישור לעלות לארץ. בישראל כבר כתבו לי בתעודת הזהות שאני יהודי".

      לאחר 30 שנות נישואין לאשתו השנייה הוא פגש במי שתהיה לימים אשתו השלישית, ועלה עמה ארצה. "גם היא הייתה יהודיה. היא מתה לפני ארבע שנים, כשהייתי בן 100. רצו לאשפז אותה והיא לא הסכימה, תמיד אמרה לרופאים: 'ומי יישאר עם בעלי בן ה-100?' אני מאוד אוהב את ישראל ומרגיש פה בבית. המדינה משתדלת לטפל בניצולי שואה".


      הקרן לידידות, שסייעה בתרגום דבריו של אורישקא, השיקה קמפיין בין-לאומי שמטרתו לגייס 15 מיליון דולר בכל שנה בחמש השנים הבאות, על מנת לצמצם באופן דרסטי את תופעת העוני בקרב ניצולי השואה בארץ ובעולם. הקמפיין קורא ליהודי העולם ולנוצרים אוהבי ישראל והעם היהודי לשנות את האופן שבו הם מתייחסים להנצחת זכר השואה ולהוסיף פעולה נחרצת למען מאות אלפי ניצולים שעודם חיים ברחבי העולם - חלקם בעוני ומצוקה קשה.

      כבר כיום הקרן תורמת הקרן באופן קבוע ל-18 אלף ניצולים בישראל מזון, טיפולי שיניים ושירותי רפואה דחופה. בנוסף על כך הקרן מסייעת לכ-110 ניצולי שואה במדינות ברית המועצות לשעבר באמצעות ארגון הג'וינט ומספקת להם אוכל, חימום חורף, סיעוד ותרופות. הקרן צוינה בד"ח מבקר המדינה כאחד הארגונים המרכזיים הנושאים בנטל הטיפול בניצולי שואה נזקקים שאותם המדינה מזניחה.

      נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, אמר כי סיפורו של אורישקא, כמו שם רבים כמותו, מרגש אותו בכל פעם מחדש. "מבחינתי, הוא מאבות האומה וראשוני המשקמים של העם היהודי, שרק השנה חזר לגודל שהיה לפני השואה. אני גאה שיש לי ולמיליוני תורמינו ברחבי העולם זכות לתמוך בגיבורים אלו שהולכים ומתמעטים ככל שהשנים נוקפות".