את סיפור חייו הלא ייאמן של אפרים רייכנברג שמעתי כבר בעבר. אבל רק אתמול, בדשא של משפחת מכלוף בבאר-שבע, במסגרת הפרויקט המרגש "זיכרון בסלון", קיבל הסיפור פנים. מול עשרות בני נוער ומבוגרים, שבלעו בשקיקה את דבריו, ישב רייכנברג בן ה-90, חד לשון, שנון ומצחיק, ובאמצעות מכשיר מיוחד המוצמד לגרונו - מכשיר מתוצרת גרמניה - סיפר את סיפורו. סיפור של תשוקה לחיים.
אפרים רייכנברג נולד וגדל בהונגריה, ובחודש יולי 1944, כשהוא בן 17, נלקחו הוא, הוריו וכל אחיו למחנה אושוויץ-בירקנאו. שם, מבלי שהייתה לו שהות של שנייה להבין את המתרחש, הופרדו בחטף הוא ואחיו מנשה מיתר בני המשפחה, אשר נלקחו כולם לתאי הגזים. אסירים יהודים, אשר היו אחראים לסלקציה, הבחינו בכך ששני האחים הינם צעירים וחסונים, בעלי סיכוי לשרוד את הצפוי למי שחי במחנה, ואף שאחיו היה גדול ממנו, אמרו להם אותם אסירים יהודים ביידיש: "מעכשיו אתם תאומים", והוציאו אותם מהתור. כך, ניצלו שני האחים מתאי הגזים והועברו לצריף שבו רוכזו זוגות תאומים שבהם בוצעו ניסויים אכזריים בפיקוחו של ד"ר יוזף מנגלה. במקרה של רייכנברג, התמקדו הניסויים במיתרי הקול.
החיים באושוויץ, מספר רייכנברג, היו קשים מנשוא. הרצון הבסיסי, הקמאי, היה לחיות, המחשבות התרכזו בניסיונות להתגונן מפני הקור, לקבל עוד מעט אוכל ולהימלט ממכות הקאפו. הייתה זו מלחמת הישרדות, יום אחר יום, שעה אחר שעה, דקה אחר דקה, הוא מתאר. "אסור היה לחשוב יותר מידי על הנפש", הוא מוסיף, "אחרת אתה מת".
שני האחים שרדו את מחנה ההשמדה. ב-18 בינואר 1945, כשהרוסים התקרבו למחנה, הם נלקחו לצעדת מוות, שלאחריה הועלו לרכבת לכיוון ברלין. 150 איש הוכנסו לקרון משא פתוח, ללא גג, בקור המחריד של חודש ינואר. כעבור כמה ימים, כשהרכבת הגיעה לברלין, נותרו רק 22 מהם בחיים.
מ"משה" ל"אפרים"
גופו של מנשה לא עמד עוד בתלאות, והוא חלה מאוד באותה תקופה. אחיו הצליח להביא אותו לבית-חולים בפראג, אך בחלוף שנה נפטר מנשה על מיטת חוליו. בעקבות זאת החליף אחיו, שעד אז נקרא משה, את שמו לאפרים, על שמו של אפרים המקראי, אחיו של מנשה - שניהם בניו של יוסף. חרף כל הקשיים שחווה, בחר אפרים "לחייך ולא להתבכיין", כדבריו. בראשית שנת 1948 הוא עלה לארץ ישראל ואף לחם במלחמת השחרור.
בשנת 1967 הוא איבד את קולו עקב הניסויים האכזריים שנכפו עליו באושוויץ-בירקנאו. כיום הוא מדבר רק בסיוע מכשיר מיוחד המוצמד לגרונו, שבו הוא מסתייע משנת 1984. כשרייכנברג נשאל על כך שהמכשיר מתוצרת גרמניה, ענה מבלי להתבלבל, שהגרמנים הם אלה שהרסו את גרונו, אז אין פסול בכך שהם גם אלה שיסייעו בשיקומו.
מי שפגש אתמול בערב את אפרים רייכנברג, לא יכול היה שלא להתרשם מעיניו הקורנות ומשמחת החיים של מי שעצם הימצאותו כאן איתנו מסמלת את ניצחון הטוב על הרע ואת הבחירה בחיים. רייכנברג רגיל לעמוד מול קהל. הוא חולק את סיפור חייו עם תלמידים והוא אף הדליק משואה בטקס שנערך במוזיאון "יד ושם" ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2015. ביום הקשיש הבינלאומי האחרון הוא אף הוזמן על ידי הנהלת הפועל באר-שבע, קבוצה שאותה הוא מלווה עשרות שנים, לעלות לכר הדשא באצטדיון טרנר בטקס שנערך לציון המאורע.
רייכנברג אולי רגיל לעמוד מול קהל, אבל זה לא אומר שהוא לא היה נרגש למראה כל מי שבאו לשמוע אותו אתמול. הוא היה נרגש, כל שומעיו היו נרגשים, ואני משוכנע שכך גם היה במאות ואלפי מפגשים נוספים של "זיכרון בסלון". כן ירבו.