המשפחה האיטלקית שגרה בשכנות לחיילי הצבא הנאצי, אך לא ויתרה על "דודה נלה"

"אתה מישראל? אתה יודע, סבא שלי הסתיר אישה יהודייה במהלך מלחמת העולם השנייה והציל את חייה. אנחנו בודקים עכשיו אם אפשר להכיר בו כחסיד אומות העולם". מאות אלפי סיפורים אישיים פורסמו על השואה, אבל רבים עוד יותר טרם ידועים, ולעתים אפשר להיתקל בהם לגמרי במקרה. כך היה כאשר ניהלתי שיחה מקצועית על כדורגל עם העיתונאי האיטלקי מאורו מלאגוטי, ומיד לאחר שחשף את עבר משפחתו, זנחנו את הדיונים המעמיקים על הליגה האיטלקית השנייה וצללנו לתוך דרמה מרתקת ומצמררת, שלה היה לשם שינוי סוף טוב ואופטימי.

תחילתה של העלילה ב-1927, כאשר רוג'רו כריסטי, איש עסקים בן 39 מהעיר פרארה שבצפון איטליה ומי שיהיה בעתיד סבו של מלאגוטי, חיפש רואה חשבון לחברת ההובלות שבבעלותו, וקיבל למשרה את נלה לוי בת ה-42, שסבלה מנכות כתוצאה ממחלת הפוליו.

לוי הייתה בת למשפחה יהודית אמידה ומוכרת מאוד בפרארה שעשתה את הונה בעסקי ביגוד. איבו, אחיה הצעיר, עשה קריירה צבאית מפוארת, השתתף במלחמת העולם הראשונה, והיה מקורב לרנצו ראבנה, ראש העיר היהודי של פרארה. באופן כללי, העיר התאפיינה בקהילה יהודית גדולה ומשגשגת עוד מימי הביניים, ובמרכזה עמד בית כנסת גדול. חלק ניכר מעשיריה היו יהודים, ומעמדם היה טוב בתחילת עידן שלטונו הפשיסטי של בניטו מוסוליני. הסופר האיטלקי-יהודי המפורסם ג'ורג'ו בסאני, מחבר סדרת "הרומנים של פרארה", גדל אף הוא בעיר ונטל חלק בהתנגדות למשטר הפשיסטי בשנות השלושים.

איבו היה הבן המיוחס במשפחתו של אנריקו לוי, שהלך לעולמו ב-1920, בעוד נלה חוותה בעיות קשות בשל נכותה. היא מעולם לא התחתנה, יחסיה עם אמה היו מעורערים, ובשלב מסוים המשבר החריף עד כדי החלטה לעזוב את הבית. כריסטי הבחין במצוקתה והציע לה לעבור לאחוזתו. הוא היה מרוצה ממנה כמנהלת חשבונות מצוינת, העריך מאוד גם את תכונותיה האישיות ורצה לסייע לה ככל יכולתו. במהרה, הפכה לוי לחלק מהמשפחה. גם זוגתו של כריסטי, פרננדה קרלטי, שלה לא היה נשוי באופן רשמי כי במדינה הקתולית לא התאפשר לו להתגרש מרעייתו הקודמת, קיבלה את לוי בזרועות פתוחות.

נלה לוי טיפלה באהבה בגידו, בנה של פרננדה מבעלה הקודם, וב-1930 נולדה לבני הזוג בתם המשותפת היחידה, קרלה – אימו של מלאגוטי. שני הילדים קראו ללוי "דודה", ולדברי מלאגוטי, הם כלל לא ידעו בצעירותם כי היא אינה קרובת משפחה אמתית. ללוי הייתה השכלה רחבה. היא עסקה רבות בחינוך הילדים, וגם ניגנה מצוין על פסנתר. חיי המשפחה היו שלווים ומאושרים עד חודש נובמבר 1938, אז נכנסו לתוקף באיטליה החוקים הגזעניים נגד יהודים.

השינוי המהותי ביחס הממשל כלפי יהודים הדאיג את כריסטי, והוא דאג להשיג עבור לוי מסמכים מזויפים. עם הזמן, החששות הגרועים ביותר התאמתו, ומאז פרוץ מלחמת העולם השנייה חיה המשפחה בפחד תמידי. ב-1942 נפגע ביתם קשות בעת הפצצת בעלות הברית על פרארה, והמשפחה החליטה לעבור להתגורר במשרדים שליד חניון משאיות החברה - שטח פתוח גדול במיוחד, שמאפייניו שיחקו לרעתם שנה לאחר מכן, כשכוחות הצבא הגרמני פלשו לאיטליה, והנאצים החליטו להפקיע את השטח לטובת הקמת חדר אוכל צבאי. כך, מצאה את עצמה המשפחה מתגוררת קרוב מאוד לחיילים.

"זו הייתה תקופה מסוכנת מאוד. היה ברור שאם מישהו ילשין על כך שאישה יהודייה מתגוררת בבית, כל בני המשפחה יישלחו לאושוויץ. הגיעו דיווחים לא מעטים על כך שהנאצים הרגו את אלה שהסתירו יהודים", סיפר מלאגוטי. "נלה הייתה מפוחדת מאוד. היא הלכה לעבודה במשרדים במרכז העיר כדי להתרחק מהחיילים, אבל זה לא ממש הרגיע אותה. היא גם הציעה לעזוב על מנת לא לסכן את רוג'רו ופרננדה, אבל סבא סירב בתוקף. הוא אמר שכולם חייבים להישאר ביחד, ושהיא חלק בלתי נפרד מהמשפחה".

ואולם, המצוקה הגדולה גרמה לכריסטי לעבור בשלהי 1943 באופן זמני אל מחוץ לעיר, ולהתגורר בשטח בית הספר המקומי. "היציאות מהעיר נבדקו באותם ימים על ידי הנאצים, ולכן הוחלט שנלה תישאר בפרארה כדי לא להסתכן בביקורת, ותגור עם דורה, אחותו של סבא", תיאר מלאגוטי. הפרידה החמירה מאוד את מצבה הנפשי של לוי, והיא החליטה להתאבד בקפיצה לנהר פו. היא מימשה את הכוונה, אבל דייגים מקומיים הבחינו בה והצילו את חייה. כאשר שמעו רוג'רו ופרננדה על ניסיון ההתאבדות, הם חזרו מיד לפרארה כדי להיות לצידה, שכרו בית חדש במרכז העיר, ולא עזבו יותר את לוי.

כשהמשפחה יצאה לנופש בבית הבראה במעיינות מצפון לפרארה, הצטרפה נלה לנסיעה למרות הסיכון. בדרכם חזרה לעיר, הם נעצרו על ידי הכוחות הגרמנים אשר חשדו כי המסמכים של נלה מזויפים, ושלחו את כל בני המשפחה למעצר במחנה הריכוז ליד הכפר פוסולי, ששימש תחנת מעבר עבור היהודים בדרכם למחנות ההשמדה בגרמניה. לילה מזעזע עבר על לוי, וגם על רוג'רו, פרננדה וילדיהם. "אמא הייתה אז בת 14, והיא זוכרת את השעות האלה טוב מאוד. זה היה סיוט, הם פחדו למות", סיפר מלאגוטי.

אלא שהמזל היה לצדם. במהלך הנופש, הכיר רוג'רו פוליטיקאי מקומי בכיר מאחת הערים ליד מודנה, והשניים התיידדו. הוא הצליח להעביר לו מסר לאחר המעצר, והחבר הגיע לחלץ את בני המשפחה. הוא העניק לנאצים ערבות אישית והתחייב כי לא מדובר ביהודים, והמשפחה שוחררה ושבה לביתה. המלחמה תמה שנה לאחר מכן. המשפחה שרדה, ונלה ניצלה.

במקביל, ניצל גם איבו לוי. עד פברואר 1939 הוא שירת בצבא האיטלקי בצפון אפריקה, ואז הודח בשל מוצאו, למרות עיטורי הכבוד הרבים שבהם זכה, וברח לשווייץ. טיב הקשר בינו לבין אחותו לא ידוע במדויק, אך הוא לא היה הדוק במיוחד. עם שובו לאיטליה לאחר המלחמה, התגייס לוי מחדש, ומילא תפקידים בכירים עד שמונה לסגן הרמטכ"ל ב-1955. כך, היה לוי ליהודי הבכיר ביותר אי פעם בצבא האיטלקי, אך סיפורו לא מפורסם מספיק – לא באיטליה ולא בישראל.

גם סיפורה של אחותו נלה לא היה ידוע עד כה מחוץ למשפחתה. "אני זוכר את הביקורים בבית סבא", שיחזר מלאגוטי בשיחה. "גם אנחנו, הנכדים, קראנו לנלה דודה. היא הייתה אישה מדהימה, חכמה, חמה ולבבית, ואהבנו אותה מאוד. היו לה חדרים נפרדים בביתו של סבא, והיא תמיד אירחה אותנו נהדר. סבא הלך לעולמו ב-1960, ונלה המשיכה לגור עם פרננדה, עד שמתה ב-1966". גם אז, היא לא נטמנה בבית הקברות היהודי הגדול של פרארה, אלא בקבר אחד עם משפחתה המאמצת, לצד רוג'רו, פרננדה ודורה. הם לא נפרדו אפילו במותם.