"בדצמבר 1943 נשלחתי לאושוויץ, ושם הכול נגמר. ספריי האהובים ומחברותיי הוחרמו ממני ונשרפו ולא נותרו לי כל זיכרונות מהימים הרעים האלה. לכן אני רוצה להתחיל מחדש ולהיזכר בקצרה במה שעבר עלי בשש שנותיו של הכיבוש הגרמני. אי אפשר לתאר את זוועות מחנות הריכוז כמו שהיו באמת, כי ממילים בלבד אין איש יכול לחוש את הקושי ואת האימה האמתיים. איש ודאי לא יאמין לשיטותיו של האס.אס אם לא חווה אותן על בשרו. מי יוכל להבין אותנו? כשאני נזכר עתה במה שאירע גם אני איני רוצה להאמין בכך"
מיכאל קראוס גורש עם הוריו לגטו טרזינשטט ב-1942, כשהיה בן 12. הוא החל לכתוב על חוויותיו מימי הכיבוש הנאצי כבר בעיר הולדתו נאכוד שבצ'כסלובקיה, אך כשנשלח לאושוויץ-בירקנאו בגיל 15 מחברותיו הוחרמו ונשרפו, וכתביו אבדו. בתום המלחמה וחזרתו האיטית לחיים, שיחזר את קורותיו. "איני רוצה להיזכר בזוועות שבהן איבדתי את אבי ואת אמי בהמתיני בעצמי למוות שממנו נמלטתי רק בדרך נס", חתם את המבוא ליומנו במילים שהדגישו עד כמה הכתיבה עצמה כואבת.
"אחת הסיבת החשובות שבגללן כתבתי היא כי הבנתי שזיכרונות לא נשארים ועוד עשרים או שלושים שנה גם אני לא אזכור", סיפר קראוס השבוע מביתו שבברוקליין, מסצ'וסטס, שם הוא חי לצד אשתו אילנה. "זה נכון, כי עכשיו, כשאני מביט על העמודים האלה אני נדהם. אני מרגיש שאני קורא את הסיפור של מישהו אחר, לא שלי. לכן זה היה חשוב שכתבתי בזמן, כשהדברים עוד היו טריים במוחי".
"מצאנו את עצמנו באושוויץ, מחנה הריכוז הידוע לשמצה שממנו יצאו הודעות פטירה רבות, ממלכת התיל החשמלי, הייסורים והמוות", כתב ביומנו. "הוציאו אותנו מהבלוק, העמידו אותנו בחמישיות והתחלנו ללכת. הכול היה קפוא. זקנים החליקו על השביל המכוסה שלג וקרח. הבלוקפירר (מפקדי הבלוק) האכזריים בעטו בהם אל התעלות ושם סיימו בתוך כמה שעות את חייהם הקשים. הדרך לסאונה עברה לצד קרמטוריום, אבל אז לא ידענו ליד אילו זוועות אנו חולפים. כעבור 20 דקות הגענו אל מבנה חדש עם חלונות גדולים: הסאונה. נכנסנו בדרך שמעליה כתובת: 'הצד המלוכלך'. אחר כך נערכה בדיקה ואחריה הלכנו להתקלח, אחרי כרבע שעה קיבלנו בחזרה את הבגדים המחוטאים שלנו ואילו המבוגרים קיבלו סמרטוטים וקבקבי עץ. בדרך חזרה כולם רעדו מקור".
קראוס היה חלק מקבוצת "נערי בירקנאו", 89 נערים ששהו באושוויץ ונבחרו ברגע האחרון ובזמן חיסול מחנה המשפחות - לעבודות שירות ושליחויות. מעטים מהם זכו לראות את סוף המלחמה, אך הוא ניצל. "לא ידעתי שלעולם לא אראה אותה (את אמי) שוב. לא יכולנו אפילו להיפרד. אולי מוטב כך. ואז בחרו אותנו. האחרים נשארו ו... זוועה, נורא לחשוב על כך. הפרידה מאבא הייתה איומה. אני רואה אותו מולי: רזה, חולה. כמה בכה, הוא, שתמיד היה טוב לכל בני האדם, ועכשיו אני עוזב אותו, משאיר אותו למות. זה היה הרגע הנורא בחיי", תיאר.
האספסוף הגרמני
"כשהתחלתי לכתוב את חלקו הראשון של היומן עדיין זכרתי פרטים רבים, אך שנתיים מאוחר יותר גיליתי שאני זוכר פחות משרציתי לכתוב עליו, אף על פי שדי היה ביום אחד כדי לספק נושאי כתיבה רבים לכותב טוב", כתב במבוא ליומן שיצא בעברית בסדרת "קולות ראשונים". לדבריו, שימור האירועים בזיכרון נובע מהרצון "שצאצאיי לא ישכחו לשנוא את האספסוף הגרמני. אני משתמש במילה אספסוף משום שבמאה ה-20 אין דרך אחרת לכנות את בני העם המתורבת שהשתמש בשיטות השאולות מימי הביניים, לפני 700 שנה".
הנער קראוס מתאר "שמיים בוערים" באושוויץ. "כן, כך זה היה מילולית. חלון הבלוק היה אדום לגמרי בערב. כל ארבע המשרפות עבדו בכל הכוח. תאי הגז המשיכו כל הזמן לחנוק את קורבנותיהם. זה היה בית מטבחיים שהעולם טרם ראה כמותו. עשרת אלפים הלכו אל מותם מדי יום ביומו. הם נשלחו מהקרונות הישר אל מותם ולעיתים הישר אל האש, ואנחנו האם עלינו לצפות בכך מן המחנה?"
על פי קראוס, שלא נוהג לקרוא ספרים על השואה או לראות סרטים בנושא, היומן, שיצא בהוצאת יד ושם, לא נועד בתחילה לעיני הציבור הרחב. "כשחזרתי לביתי הייתי עסוק בהרבה דברים - השכלה ואז לגדל משפחה, ולא היה זמן לבזבז על העבר, אבל זה מעולם לא עזב את מוחי ואני חושב על המאורעות הללו כל יום. זה תמיד איתי ולפעמים אני מרגיש שאני שני אנשים: האדם שנמצא בארצות הברית 47 שנה, והנער מנאכוד שהגיע לאושוויץ".
קראוס לא מחסיר פרטים ביומן, ומתאר בפירוט גם את "צעדת המוות" הידועה לשמצה, שאף אותה הצליח לשרוד. "שלושה ימים צעדנו. לפנינו התרבו הגופות הירויות ומאחורינו צעדו שני שומרים, שירו באסירים שלא יכלו להמשיך לצעוד. לשני אלה הייתה עבודה רבה. ראשיהם המרוסקים של הקרבנות - איזה מחזה נורא. אנשי האס.אס הצמידו להם את הלוע ישר לראש. כמה מאיתנו ישנו על חציר, הרוב קפאו מקור בחוץ. רבים אכן קפאו, מילולית, כיוון שלא היו לבושים די הצורך, או ירו בהם מכיוון שקפאו להם הרגליים. רבים מתו בדרך. זמן רב לא ידענו לאן לוקחים אותנו, ורק כשראינו את חורבותיה של וינה הבנו שלוקחים אותנו למאוטהאוזן האיום, שכבר מתו בו אנשים רבים כל כך".
רגעי השחרור מסופרים אף הם ביומן, ובהם תיאור החיילים האמריקנים מגוהצי המכנסיים שאכלו שוקולד ועישנו בזמן שנחשפו לזוועות. זמן לא רב לאחר מכן, הובל קראוס בחזרה לביתו בנאכוד, בלי לדעת מה עלה בגורל אמו וחבריו, חזר ללימודיו והחל בשחזור. "בזמן המלחמה הפסדתי לימודים של חמש שנים והיה לי הרבה להשלים, אז כתבתי בזמני הפנוי, בערבים", הסביר השבוע, וביומנו הדגיש עוד יותר את המעבר החד מימי הלחימה לשגרה, בזמן שהשורדים ניסו לאסוף את שברי חייהם. "ממרחק הזמן הבנתי שההחלטה הייתה נכונה וחשובה. כתיבת היומן סייעה לי לעמוד לבדי, ללא הורים, במעבר ההדרגתי והכואב אל חיים נורמליים. היום ברור לי לגמרי שאילולא כתבתי מיד לאחר המלחמה, לא הייתי עומד במשימה מאוחר יותר", סיכם.
