"אושוויץ היא גם עיר": תפסיקו לשאול את הפולנים איפה היה סבא שלהם

"ברחוב אתם תיתקלו במבטים עוינים. המשיכו קדימה ואל תביטו לצדדים". אזהרת המסע המעט מעורפלת הזו, שצורפה למדריך ההנחיות של קבוצות הנוער הישראליות שיצאו לפולין, משכה לפני שנים את תשומת לבו של תומש סבולסקי. "האינסטינקט הראשוני היה להיעלב", הודה, "אבל זה היה כל כך אבסורדי, שזה כבר לא מעליב".

סבולסקי עובד כבר שנים כמדריך לאתרי שואה, סיים דוקטורט בחקר השואה והנצחת רצח עם וכתב את "אושוויץ אחרי אושוויץ". הוא מוסיף להדריך קבוצות מישראל, ודפי ההנחיות כבר שונו, אך את בני הנוער כבר עזב. "היו דברים שלא הצלחתי לשנות, וזה הפריע", הסביר לי ברובע היהודי של קראקוב. לאחר שישה עשורים של הנצחת שואה, שיחה כנה על כוס קפה חשפה נקודת מבט שישראלים לא מרבים לעסוק בה, אך משמעותית מאוד למורשת ולמאמצי הזיכרון - איך נראות המשלחות שלנו בעיני הפולנים, ומה הם חושבים על מפעל ההנצחה.

הדרך לוקחת אותי מוורשה, מקום מושבם של תנועות הנצחה וארגונים פולניים רשמיים, לקראקוב ולאושווינצ'ים, העיירה הסמוכה לאושוויץ, ש-40 אלף תושביה מתמודדים עם המאורעות ההיסטוריים הסמוכים בין אם ירצו בכך או לא. במבט ראשון, אושווינצ'ים נראית כמו כל עיירה בפולין, אך תמונות ענקיות שתלויות על בנייניה מנציחות את חיי הקהילה לפני המלחמה (כ-15 אלף בני אדם התגוררו אז בעיירה, מחציתם יהודים), ברובע העתיק פזורות אנדרטאות, וסמטה אחת אף נושאת בגאון גרפיטי עם תמונת האפיפיור ואמירתו "אנטישמיות היא חטא".

"קבוצות ישראליות כמעט ולא ישנות כאן", סיפר תומש קונצביץ', תושב אושווינצ'ים. "הן עוברות לכמה שעות וממשיכות לקראקוב. היינו רוצים שיהיו יותר מפגשים בינן לתושבי העיירה. תלמידים ומורים מקומיים הביעו עניין, אבל אילוצי לוח הזמנים של הקבוצות לא מאפשרים זאת. את המפגשים אנו מקיימים בעיקר עם קבוצות מארצות הברית ואירופה, חלקן יהודיות".

קונצביץ' הוא מנהל המרכז היהודי בעיירה, שמנציח את חיי הקהילה היהודית בה. אתר ההנצחה שלהם ממוקם ליד ביתו של סימון קלוגר, היהודי האחרון בתחומה, שחזר לאושווינצ'ים לאחר השואה והתגורר בה עד סוף חייו. ביתו הפך לבית קפה, עם תמונות וספרי הנצחה, וספר אחד קורא בצורה בולטת: "אושוויץ היא גם עיר".

"קרה במפגשים שלנו שבני נוער מקומיים נשאלו איפה היו הסבים שלהם", סיפר קונצביץ', "ופעם אחת אחד התושבים התפרץ, ואמר: 'נמאס לי מההיסטוריה הזאת, לא רוצה לשמוע על זה'. חברי הקבוצה התרשמו שהוא מכחיש את השואה, אבל כשדיברנו איתו, התברר שהוא פשוט הרגיש מוצף מהאסוציאציות שנקשרו לעיירה שלו, מהשאלות החוזרות: איך אתה יכול לחיות כאן? ומהתזכורות החוזרות לגבי משהו שאין לו שליטה עליו. אושווינצ'ים היא עיירה רגילה עם אנשים שחיים חיים רגילים, לא חור שחור שבו הציפורים לא מצייצות. צריך לעשות הפרדה בין העיירה לבין המחנה, ולא כולם עושים את זה". לדבריו, נקשרו לתושבי העיירה סטיגמות שונות – שהם היו אדישים ולא עשו כלום כדי לעזור ליהודים במחנה. אני חושב שזה נובע ממנגנון הגנה שאנו יוצרים לעצמנו, כי אנו לא רוצים להתמודד עם העובדה שדבר כזה יכול לקרות בכל מקום. אנשים שוכחים שגם קרובי משפחתם של תושבי אושוויינצ'ים היו במחנה הזה, והם לא יכלו לעשות כלום בנידון".

"לאורך השנים התפתחו פה שתי קהילות הנצחה ועד לפני 25 שנה, הן מיעטו לדבר ביניהן", הסביר סבולסקי, תוך שהוא מתייחס לנושא טעון בתחום הנצחת השואה – נטיית כל קבוצה להתכתב עם עצמה בלבד. "השיח היה רווי מתח ועסק בשליטה על נראטיב ההנצחה. הפולנים הרבו לדבר על הסבל שלהם במלחמה, ועל מאבקם העיקש בפולשים הנאצים, ומיעטו להתייחס ליהודים ולגורלם. ישראל ויהודי העולם, לעומתם, הדירו את הפולנים ואת ההיסטוריה שלהם ממפעל ההנצחה, והתרכזו בנראטיבים דתיים ולאומיים. רק בעשור האחרון שתי הקהילות התחילו לראות את הצד השני".

נקודת המבט הפולנית, שנלמדת גם בבתי הספר, כוללת רשימה ארוכה של גיבורי מלחמה שנאבקו בנאצים, ומאוחר יותר בקומוניסטים. אחד מהם, ויטולד פילצקי, היה מייסד "הצבא הפולני הסודי" שלחם בנאצים, והתנדב להיתפס במטרה אחת - כניסה למחנות ובדיקת השמועות על הזוועות שהתחוללו שם. יחד עם עוד 240 אלף אסירים פולנים, הוא שרד את המחנה, אך ב-1948 הוא הוצא להורג על ידי השלטון הקומוניסטי, שגם בו מרד.

תלמידי פולין לומדים גם על סבל עמם במהלך השואה - מספר ההרוגים על אדמת המדינה מוערך בכ-2.8 מיליון פולנים, 3 מיליון יהודים-פולנים, ועוד כמיליון אזרחים פולנים מקבוצות אתניות אחרות. חלק גדול מהם נהרגו במהלך הפצצות חיל האוויר הגרמני, אחרים ממעשי הטבח של הנאצים, שיצאו לפועל כתגובה למרד "הצבא הפולני הסודי". בשנותיה האחרונות של המלחמה, כשהגרמנים סבלו ממחסור בכוח אדם, כ-1.7-2.8 מיליון פולנים נחטפו רנדומלית, לעתים מהרחוב, ונשלחו לעבודות כפייה בגרמניה, שם חיו כאסירים וענדו טלאי. חלקם נשלחו לאושוויץ, אחרים למקומות אחרים בעלי תנאים דומים. 50 אלף ילדים פולנים נלקחו מהוריהם ונשלחו לגרמניה כדי "לעבור תהליך גרמניזציה", ובמקביל, נעשו מאמצים רבים כדי לפגוע באליטה הפולנית, ואלפי מורים, כמרים ואינטלקטואלים נורו בטבח המוני.

"בדינמיקת ההנצחה של שתי הקהילות נוצרה מעין תחרות מי סבל יותר", אמר סבולסקי, "ומערכת החינוך שלנו, כמו מקבילותיה בעולם, נוטה לעוות עובדות. מערבבים בין גיבורים שלחמו בנאצים לפושעים שהצטרפו לפרטיזנים ואחר כך נקטו באלימות, שוד וביזה כלפי מיעוטים. הופכים את הכול לסיפור גבורה לאומי, ומכופפים את ההיסטוריה".

"מפלגת החוק והצדק הימנית" עלתה לשלטון בפולין ב-2015 על בסיס "חבילת גאווה לאומית", המשלבת זהות קתולית ושמרנות דתית. ניצחונה, ככל הנראה תגובת נגד למשבר הפליטים האירופי ולמה שנתפס כ"הרס היבשת הליברלית", הוליד מאוחר יותר ביקורת על התנהלותה, והיא הואשמה בעידוד גזענות, חתירה לאוטוקרטיות, ונתינת כוח רב מדי לכנסייה הקתולית.

בשנתיים האחרונות נערכו הפגנות גדולות נגד הממשלה ומהלכיה לחסום מחאה אופוזיציונית ולהגביל את סמכויות בית המשפט, אך הסערה הגדולה ביותר נולדה בעקבות ניסיונה לקדם חוק שימנע כל אפשרות להפלה, גם במקרה אונס. מחאת המונים ב-2016 הובילה להורדת ההצעה מסדר היום, אך פולין כולה עדיין משתנה תדירות, ומערכת החינוך שלה עוברת טלטלה.

כמו בישראל, גם ממשלות פולין התייחסו לאורך השנים באופן רשמי וממוסד לשואה, אך השלטון הנוכחי לא סיפק לעת עתה אמירה ברורה בנושא, וסופג ביקורת בעיקר בשל החשש מהשלכת האג'נדה הלאומית שלו על ההנצחה. כך, פוטר לאחרונה - לאחר שמונה שנות פעילות ואור ירוק מהממשלה הקודמת - פרופסור פאבל מצחביץ, מייסד מוזיאון מלחמת העולם השנייה בגדנסק, שהוחלט למזגו עם מוזיאון אחר שטרם נבנה. ההחלטה הממשלתית עמדה במבחן בית המשפט, שקבע כי "אין צורך בשני מוזיאונים באותו נושא ובאותה עיר", אך נראה כי מניע נוסף הוציא לפועל את המהלך, היות ושר התרבות הפולני כבר ביקר את אופן הצגת ההיסטוריה במוזיאון, ואמר כי היא "אינה מתאימה למדיניות ההיסטורית הרשמית" – שפה מכובסת המבקרת למעשה את ההתמקדות המועטה בנראטיב ובגבורה הפולנים.

בצל התהליכים והאירועים, פועלת זוזנה רדזיק, חברת הנהלה בעמותת "פורום לדיאלוג", שמנסה להגביר מודעות בנושא הקהילות היהודיות וגורלן בשואה בקרב פולנים. "עד לפני עשור נהגנו לקיים מפגשים בין משלחות ישראליות לבני נוער מקומיים", סיפרה, "אבל הפסקנו בעיקר מסיבות לוגיסטיות, וגם כי הם יצרו מתח מסוים. הישראלים היו חוזרים ממסלול אינטנסיבי של מחנות השמדה, נסערים ונרגשים, עם שאלות בסגנון: 'איפה הסבים שלכם היו בזמן השואה?'. הנוער שלנו הגיע עם הנראטיב שלו, ומודעות מועטה לשואת היהודים. זה הביא לפיצוצים. בנוסף, מנהיגים מהעולם היהודי, שהיו איתנו בקשר, שאלו אם הנוער שלנו מרגיש אשם, כשהנוער שלנו מגיע ממקום אחר לגמרי, עם חינוך היסטורי אחר. ההנחה שבהכרח יש להם סבא או סבתא שעשו משהו לא בסדר אינה נכונה, והמציאות פה יותר מורכבת". על פי רדזיק, הפוקוס עבר לתיכונים בפולין. "אנו מגיעים לעיירות שבהן היו קהילות יהודיות, מקיימים סדנאות ולוקחים את התלמידים לסיורים באתרים היהודיים. בתי הספר מביעים עניין, והפידבקים טובים".

האשמה היא סלע המחלוקת, והיא זו שהובילה אשתקד לחוק האוסר על שימוש במונח "מחנות ריכוז פולניים" – ועונש של שלוש שנות מאסר על העבריינים. על פי החוק, המונח מטיל את אשמת השואה על כתפי הפולנים למרות שבפועל הגרמנים הקימו את המחנות על שטח כבוש – ובניגוד לרצון תושביו. החוק אולי התחשב ברגישות הפולנית הפנימית, אך השפעתו נתחמה לשטח המדינה ותו לא. כלי תקשורת זרים המשיכו להשתמש במונח, ולאורך השנים התייחסו פוליטיקאים זרים, סרטים, ספרים, כתבות ומאמרים באופן ישיר לאשמה הפולנית, וזכו לתגובה מעורבת במדינה - מקבלה והכרה, ועד עלבון והכחשה גורפת.

אחד האירועים מעוררי המחלוקת היה הטבח בעיירה יודוובנה, שבו נרצחו 1,600 יהודים ב-1941. רוב הממצאים והגרסאות קבעו כי הטובחים היו שכניהם הפולנים, אך מומחים בפולין החלו לטעון בשנים האחרונות כי רובם היו גרמנים, והטבח נעשה בהנחייתם. מספר ההרוגים אף הוא נתון למחלוקת. "הליגה הפולנית נגד השמצה" הוקמה ב-2013 כדי להתמודד עם נושאים מעין אלה, והיא נאבקת מאז במקביל גם בתיוגה כקיצונית. "אנשים לא אוהבים כשאומרים להם את האמת", הסביר מייסדה מציי שווירסקי, עיתונאי לשעבר, שאחי סבו החביא יהודים בזמן השואה.

שווירסקי עוסק בשואה, ביקר בישראל ובמוזיאון יד ושם, ומכריז כי "הפולנים צריכים ישראל חזקה", אך הוא אינו מוכן לקבל טענות על חלקם של הפולנים בהשמדה. "עיתונים רבים ממשיכים להשתמש במונח 'מחנות ריכוז פולניים'. גם בישראל אנו רואים כתבות כאלה, וזה מקומם".

האנטישמיות הנקשרת לפולנים מספקת פעילות רבה נוספת לפעילים, ורדזיק מנסה להפריד בין תדמית ומציאות. "אנשים באים לפה עם ציפייה למצוא אנטישמיות. קיימת אנטישמיות אצל חלק מהפולנים, שאנו מתמודדים אתה, אבל היא מתבטאת בסטיגמות ודעות קדומות, לא בצורה שאנשים מצפים לה. אין צורך לצפות ליחס עוין בפולין, להיפך". שווירסקי, לעומתה, קובע בצורה נחרצת כי "פולין אינה אנטישמית. אם יש גילויי אנטישמיות, הציבור ממהר לגנות אותם. פולין היא המקום הבטוח ביותר ליהודים, ולמרות זאת אנשים באים לפה בציפייה למצוא אנטישמיות, והפולנים מודעים לזה".

על המרעה הזה, ששזר מאורעות היסטוריים, רגשות לאומיים ותחושות מורכבות מהדורות שלא ראו את המלחמה בעיניהם, צמחו ביעילות מתבקשת כותרות על התנהלות משלחות הנוער מישראל. האירועים השליליים הידועים הצטרפו להתנהגות גסה של מאבטחים ישראלים כלפי תושבים מקומיים ותיוגם כ"איום ביטחוני פוטנציאלי", ולמקרים של התנהגות אגרסיבית כלפי עוברי אורח שרק העזו להתקרב או לעבור ליד הקבוצה. ההתנהלות השתנה מעט לאורך השנים, ומאבטחים מקומיים הוצמדו לחלק מהקבוצות, אך הביקורת על סדר היום של המשלחות עודנה קיימת, כמו גם הכעס על תפיסתן את פולין כ"בית קברות של יהודים", ולא כמדינה שיש לה חיים, היסטוריה ומורשת משלה.

"זוהי בעצם הסיבה שעזבתי את המשלחות", סיכם סבולסקי. "רואים שיפור. יותר קבוצות מבקרות ברובע היהודי של קראקוב, ולא רק במחנות ההשמדה, ונחשפות לרעיון שההיסטוריה היהודית בפולין לא מתחילה רק בשואה, ובעצם קדמו לה 800 שנות קיום לצד הפולנים. יותר קבוצות מבקרות בטירת ואול ונחשפות למורשת הפולנית. יש יותר דו-שיח ושיתוף פעולה בין קהילות ההנצחה, ואני כבר הצלחתי לקיים סיורים לבני נוער ישראלים בהנחיית נוער פולני, שהראו שיש בני אדם בצד השני. אבל יש דברים אחרים שרק החמירו: השימוש הרב בנראטיב הלאומי, שמתבסס על טראומה ונועד לשרת מטרות מסוימות, כמו להגביר את המוטיבציה להתגייס לצבא. כולם עושים את זה במידה מסוימת. כאן בפולין יש ממשלה ימנית שמשתמשת בפליטים כדי לייצר פחד ולאחד את הציבור סביב זהות אחת, אבל לי קשה עם זה. בתוך כל ההפחדה והמתח, נשכח הצד ההומני-אוניברסלי של השואה, והלקחים שהיינו צריכים ללמוד ממנה".