פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ההלם הוריד להם את הראש": השיריונר שסייע בכיבוש ג'נין

      מי דהר למחנות הפליטים, מדוע נעלמה העברית מהרחובות וכיצד חדר הכושר בדהיישה מסמל את התקווה לנורמליזציה? 15 שנים לאחר "חומת מגן", משחזר מפקד חטיבת עציון את רעידת האדמה הישראלית שהובילה למבצע, ואת השפעתו על חיילי צה"ל כיום. פרק ראשון בסדרה

      "ההלם הוריד להם את הראש": השיריונר שסייע בכיבוש ג'נין
      צילום: בני בן סימון, רוני כנפו. עריכה: שמרית גולדשטיין

      "פתאום מצאתי את עצמי בסדרת מבצעים במחנה הפליטים בג'נין. חילוץ פצועים, חיפוי לכוחות. יכולנו לחדור מהר למרחב מסוים, להתנתק מהר מהמשימה ולנסוע לחלץ מישהו, לעזור לכוח חי"ר שנתקל. טנק מגיע, יורה פגז אחד ולא הכול מסתדר, אבל זה מייצר אפקט מאוד משמעותי, במיוחד בשטח בנוי. ההלם מוריד את הראש (למחבלים, א"ב) לכמה דקות".

      אלוף-משנה רומן גופמן, כיום מפקד החטיבה המרחבית עציון, זוכר היטב את הימים שהובילו למבצע "חומת מגן". האינתיפאדה שפרצה בשנת 2000 גבתה מחיר כבד מאזרחי ישראל ומהצבא, וצה"ל נדרש לבצע התאמות מורכבות בשיטות הלחימה שלו כדי להתמודד עם האירועים. רק בראשית שנת 2002, למשל, התיר הדרג המדיני ליחידות העלית של הצבא לפעול בתוך השטח הפלסטיני, וגם כשהכוח נחשף, ישראל הכחישה.

      המחיר היה כבד. אירוע רדף אירוע, ורוחות המלחמה נשבו בגזרת יהודה ושומרון, אך הדרג המדיני בישראל ניסה בכל מאודו לשמור על הדיאלוג וההסכמים מול הרשות הפלסטינית, ולאפשר לאש לדעוך. הרחובות, עם זאת, סירבו לשתף פעולה. פיגועי המתאבדים ומכוניות התופת התגברו, ומפקדי החטיבות הבינו היטב שהטרור הפלסטיני בגדה המערבית לא ייבלם ללא פעילות בשטחי A.

      מפקד חטיבת עציון אלוף-משנה רומן גופמן, חטמ"ר עציון, מרץ 2017 (לירון מולדובן )
      הצלחה בלתי רגילה. אלוף-משנה רומן גופמן (צילום: לירן מולדובן)
      כוחות צה"ל פושטים על ביתו של המחבל שביצע את פיגוע הירי במחסום פוקוס, קבאטיה, אזור ג'נין, 1 בנובמבר 2016 (דובר צה"ל)
      "התקוממות עממית, לא טרור". פעילות צה"ל בג'נין (צילום: דובר צה"ל)

      סערת הרגשות הקולקטיבית סביב תמונות האוטובוסים המפויחים ואובדן תחושת הביטחון הציבורית, הגיעו לשיאן לאחר הפיגוע במלון פארק בליל הסדר, שבו נרצחו 30 אזרחים על ידי מחבל מתאבד. ראש הממשלה דאז אריאל שרון אישר את היציאה למבצע, ושינוי המגמה היה ברור: לראשונה מאז פתיחת האינתיפאדה, צפויים כוחות צה"ל להיכנס בכוחות גדולים לערים הפלסטיניות. "גם כמ"פ אתה מבין את גודל השעה", סיפר גופמן בלשכתו, שממוקמת מרחק קצר מצומת גוש עציון. הוא וחייליו נלחמו תחת פיקודו של מפקד חטיבת גולני אז, תת-אלוף (מיל') משה (צ'יקו) תמיר, וכבשו את ג'נין. "הגענו עם ניסיון מעזה, וכשיריונרים הבאנו משהו אחר: קטלניות, ניידות ושרידות", הסביר. "המצאנו ביטוי: 'אש בתותחים'. היו לא מעט היתקלויות שבהן ירינו פגזים, אבל הרבה מהפעילות לא הייתה על הטנקים והחלטנו שכשנגיד "אש בתותחים", זה יזכיר לנו את הייעוד האמיתי של הטנק. זו הייתה אמירה שגרמה לחיילים להתלהב".

      במבצע, שיצא לדרכו ב-29 במרץ ונמשך עד 10 במאי, פגע הצבא בתשתיות הרשות ובארגוני הטרור, חיסל חוליות מחבלים שלמות, חשף מצבורי אמצעי לחימה ומעבדות נפץ ועצר אלפי מבוקשים, שסיפקו מידע מודיעיני קריטי בחדרי החקירות. 29 חיילים נהרגו בקרבות ויותר ממאה נוספים נפצעו, לעומת כ-500 פלסטינים הרוגים וכ-1,500 פצועים.

      "לא התאמנו הרבה, ובתכנון חלק מהמפקדים רצו טנקים מאחור", סיפר גופמן. "הם רצו שלא יהיה חיכוך קרוב בין חי"ר לטנקים, חששו מירי דו-צדדי ומדריסות של חיילים. כשאתה עומד מחוץ למחנה פליטים ויש לך שם חיילי חי"ר ומחבלים שרצים, היכולת שלך להבדיל מי זה מי כמעט ולא קיימת. כשאתה נמצא איתם באותו רחוב זה הופך אותך להרבה יותר אפקטיבי, כי אתה יודע להפעיל את הכוח שלך בצורה נכונה".

      כוחם של מפקדי השטח

      גופמן, בוגר העימות מול חיזבאללה במרחבי סוג'וד וריחן שבדרום לבנון, רשם שם את הניסיון המבצעי הראשון שלו כמפקד מחלקת טנקים צעיר של גדוד רשף בחטיבה 188, ואחרי הנסיגה מלבנון, העתיק את עיקר פעילותו לרצועת עזה. הוא פיקד על פלוגת טנקי מרכבה סימן 3, ורכש מיומנויות מבצעיות כשלחם עם חטיבת גבעתי נגד הטרור הפלסטיני. מבחינה זו, היציאה לחומת מגן הייתה המשך טבעי של מסלולו הצבאי, ו-15 שנים לאחר מכן, נוספה גם פרספקטיבה אישית לאירועים בשטח. "זה סיפור יותר רחב מאשר הסיפור האישי שלי", הסביר. "אני מדבר על כוחם של מפקדים בשטח לקבוע ולהתוות מציאות ולפרוץ דרכים במישור המערכתי והאסטרטגי. העשייה המבצעית היא לא חד-כיוונית. זה תהליך. מי שהכניס את הצבא למחנות הפליטים זה המח"טים של אז. הם דרשו, ובחלק מהמקומות עשו. חד משמעית".

      לתפיסתו של גופמן, היווה המבצע קו פרשת מים בפיתוח תפיסת הביטחון הישראלית באוגדת יהודה ושומרון, והתמודדותה עם התפתחות תשתיות הטרור הצבאיות. למרות שהיה ברור לכל כיצד נראה ארגון טרור, מיהם אנשיו וכיצד ניתן לאתר את מאגרי הנשק שלו, לא סוכל תהליך ההתעצמות שלו משום שההסכמים המדיניים בלמו כל פעילות ברוח זו. המדיניות השתנתה עם המבצע, וצה"ל יצא למעשה להכריע את הטרור הפלסטיני. "זו הייתה הכרעה כהישג מבצעי מרכזי, והרתעה כהישג משני", סיפר. "ההצלחה הייתה בלתי רגילה, ואחת מהשלכותיה הייתה הסכם המבוקשים ב-2007. זה היה סוג של דגל לבן שהטרור הפלסטיני הרים. זה לא שפרקנו אותם לגמרי, אבל כל המבוקשים אמרו: 'חבר'ה, אנחנו כבר לא מחבלים יותר. אנחנו נהיה אנשים טובים. מה זה אם לא דגל לבן?".

      מפקד חטיבת עציון אלוף-משנה רומן גופמן, חטמ"ר עציון, מרץ 2017 (לירון מולדובן )
      "מערכה נגד זיקוקים". גופמן (צילום: לירן מולדובן)

      15 שנה אחרי המבצע, מוסיפים צה"ל ושב"כ להילחם מדי יום בתשתיות הטרור ברחבי הגדה המערבית. 2016 הוגדרה כשנת שיא בחטיבת עציון עם 1,200 עצורים, ולכך יש להוסיף חשיפה והחרמה של כלי רכב, אמצעי לחימה, מחרטות לייצור נשק ותחמושת. "גם היום יש טרור. יש תשתיות, ואם אני מסתכל על השנה-שנתיים האחרונות, מתוך כמה מאות פיגועים, שלושה-ארבעה שייכים לחמאס. אז יש פה משהו אחר. זה כבר לא ארגוני מובהק", פרט גופמן את תוצאות הלחימה העיקשת בטרור. "לפני 'חומת מגן', אמרו מח"טים: 'יש אויב, יש תשתית, יש את מי לתקוף, יש הכול, רק אנחנו לא יכולים להגיע לשם'. אי אפשר להילחם בטרור כשאתה לא נמצא עם רגליים על הקרקע. היום המציאות נראית אחרת. יש טרור, אבל הוא לא דומיננטי בשטח. זו התקוממות עממית. מדובר במפגעים בודדים וחוליות מקומיות. אלו האתגרים שלנו. 30 פיגועים בכמה חודשים בצומת הגוש - כולם סכינאים. דוקרים-דורסים. זה אירוע אחר. אם היינו שואלים את המחבל שדרס את החיילים בארמון הנציב יום לפני הפיגוע אם הוא הולך למחרת לפגע, כנראה שהוא היה אומר: 'לא יודע. אין לי מושג'. גם היום אנחנו מדברים על אמצעי לחימה, אבל הם לא דומיננטיים. המושג הוא דו-שימושי: סכין, רכב. כל אחד מכין לעצמו נשק. חומר הנפץ רובו זיקוקים. אנחנו מתעסקים בזיקוקים היום. יש לי מערכה נגד זיקוקים. בעבר כל מחבל שהיית פוגע בו, היו לידו רובי קלצ'ניקוב או אמ-16. היום יש רובה קרלו מאולתר או 'נשק איזולירבנד'. צינור עם גומייה שיורה כדורים. תפסנו הרבה כאלה לאחרונה".

      העברית נעלמה מהרחובות

      בשנים האחרונות חל מהפך בהתייחסות מפקדי הגדודים והחטיבות בכל הקשור לטיפול באוכלוסייה הפלסטינית ולמרקם חייה. בכפוף לכך, מייחס גופמן חשיבות עצומה להשפעת האוכלוסייה על מניעת ההידרדרות הביטחונית. "היא איננה אויב, אך בפועל, בשנתיים האחרונות צומחים מתוכה מחבלים בודדים וחוליות מקומיות שיוצאות לפיגועי ירי. המחבלים צומחים בשכבת גיל שאיננה מורתעת מעוצמת צה"ל כפי שבאה לידי ביטוי ב'חומת מגן'. הם היו אז ילדים או טרם נולדו בכלל".

      השפה היא מרכיב נוסף בשינוי שחל בשטח הפלסטיני. "כשסיירתי בתור מ"מ ומ"פ במחנות הפליטים, יכולתי להסתדר בעברית כמעט בכל מקום (הפלסטינים ידעו עברית כי הכירו ועבדו בישראל, א"ב). היום אתה לא יכול לעשת את זה, זה גם חלק מהעניין. גדר ההפרדה יצרה גם נתק תרבותי".

      לדבריו, "הדור הצעיר הפלסטיני לא ידע את יוסף. הם לא ראו טנקים, לא ראו את צה"ל במיטבו. כל מי שראה טנקים בערים די מורתע מהעניין הזה כי הוא מבין למה זה יכול לגרום. בכל השיחות שלי איתם הם אומרים: 'אנחנו לא רוצים להגיע לשם'. החיים היום ביהודה ושומרון נעים על שני קווים מקבילים: קו תודעתי, תודעת מאבק, שבאופן בסיסי יש הזדהות רחבה עמו - הדגל הפלסטיני, הכיבוש הישראלי, לא מזהה שינוי מהותי בעניין הזה. בקו השני, בחיי היומיום, יש שינוי גדול מאוד שבא לידי ביטוי בשאיפה שלהם לאיכות חיים".

      כך, מציין המח"ט בהתלהבות, פועל חדר הכושר "המערבי" בשטח מחנה הפליטים דהיישה, דרומית-מערבית לבית לחם. המחנה עצמו מעוטר בכרזות שהידים וכתובות גרפיטי בזכות ההתנגדות לישראל, אך חדר הכושר האמור שונה מאוד במאפייניו. "אין בו פוסטרים. המוסיקה קצבית ומערבית. אחד החבר'ה אפילו עם חולצה של גולני. לא אכפת לו לשים אותה. זה מאוד מעניין. עכשיו רוצים לבנות אחד כזה באל-ערוב (מחנה פליטים מדרום לאפרת). השאיפה לאיכות חיים הולכת ומתפתחת עם הזמן".

      מעצרים בג'נין , מאי 2015 (מערכת וואלה! NEWS , אמיר בוחבוט)
      "בכל פעם שאמרנו 'לא יקרה' – קרה". פעילות מעצרים בג'נין

      בכפוף לכך, משתלבת הפעילות הביטחונית השוטפת עם הצורך במשילות, ומפקדי הגזרה מציבים את האוכלוסייה הפלסטינית במוקד העיסוק הצבאי, וחייבים להכיר את הלך הרוח בכפרים ובעיירות ואת שמות החמולות, תוך שהם מתעמקים בתרבות הפלסטינית הישנה והמודרנית כאחד, לרבות האופן שבו היא באה לידי ביטוי ברשתות החברתיות. "חייל במחסום שמברך פלסטיני מבוגר בשפתו, פותר 50% מהבעיות שנוצרות במפגש הזה - ויש בעיות. הצורך המבצעי מוליד את מימוש האחריות שלנו בשטח באופן מלא. אני עוצר, מחפש אמצעי לחימה, פוגע במסיתים, מחרים בתי דפוס וכלי רכב, וגם שם להם תאורה ברחובות, בונה חדרי כושר ומגרשי כדורגל, מעתיק בתי קברות ומאפשר להם לקיים הלוויות מכובדות. זה מייצר אפקטיביות".

      כך, בין "חומת מגן" לגל הטרור האחרון ולמציאות הביטחונית הלא יציבה, יודע גופמן לספר על "פוטנציאל חיובי שמבוסס על מגמה חזקה מאוד של שאיפה לאיכות חיים ונורמליזציה". עם זאת, הוא מדגיש, "לא מן הנמנע שנחווה בקרוב עוד הסלמה או הידרדרות. המונח 'לא יקרה' לא קיים בלקסיקון שלי. בכל פעם שאמרנו 'לא יקרה' – קרה".